נטילת ידיים למרק ירקות ודגני בוקר בחלב • הרב יהודה שטרן

הגמרא במסכת פסחים (קטו ע"א) אומרת:  "אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידיים".

ומבאר הרבינו יונה (ברכות מא ע"א ד"ה כל שטיבולו מובא בב"י או"ח סי' קנח), כי אומנם עיקר נטילת ידיים הותקנה לצורך אכילת פת (שכן התרומה המגיעה מהדגן קלה להיפסל על ידי נגיעת הידיים בפת, לעומת תרומת תירוש (יין) ויצהר (שמן) אשר הרגילות היא לגעת בכלי בו הם מצויים ולא במשקים עצמם), אך חכמים החמירו להצריך נטילת ידיים גם לכל מאכל שטיבולו במשקה משום חומרת טומאת משקין, שכן הידיים שהן שניות לטומאה (משום גזירת סתם ידיים – שבת יג ע"ב) מטמאות משקים להיות ראשון לטומאה (כמובא במשנה מסכ' פרה פ"ח מ"ז) וממילא בכך נוצר מצב חדש שבו המשקים (שנטמאו מהידיים שהן שניות לטומאה) עולים בדרגת הטומאה להיות ראשון לטומאה, ובכך יש בכוחם להמשיך ולטמא, וזאת במקום שהמשקים שנגעו בידיים (שהן שני לטומאה) ירדו לדרגת שלישי לטומאה (שאז אינם מטמאים עוד ואינם פוסלים את התרומה), ולכן כאמור החמירו חכמים והצריכו נטילת ידיים לכל דבר שטיבולו במשקה (משום סרך התרומה – טומאת התרומה).

תוספות (פסחים קטו ע"א ד"ה כל שטיבולו) חולקים וסוברים שנטילת הידיים לדבר שטיבולו במשקה אינה מתקנת נטילת ידיים לפת (וכתקנת רבי אלעזר בן ערך כדאיתא בחולין קו ע"א), אלא טעם הנטילה הוא כדי שגופו לא ייטמא, ולא ימשיך הלאה לטמא אוכלים ומשקים של תרומה, שכן מגזירת חכמים (זבים ה יב) האוכל או השותה דבר טמא (אף בדרגת שני לטומאה) גופו נטמא בדרגת שני לטומאה, וממילא הוא פוסל את התרומה בנגיעה בה, ומשום זאת תיקנו נטילה לדבר שטיבולו במשקה.

עוד סוברים התוס', כי מאחר שהנטילה לדבר שטיבולו במשקה אינה חלק מתקנת נטילת ידיים לפת (תקנת ר"א בן ערך כדאיתא בחולין קו ע"א) הרי שאין לברך על נטילת הידיים לדבר שטיבולו במשקה.

להלכה פוסק השו"ע (או"ח סי' קנח סעי' ד) כי האוכל דבר שטיבולו באחד משבעת המשקים (שמכשירים לקבלת טומאה שהם: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים שסימנם י"ד שח"ט ד"ם) בעוד שדבר המאכל או ידיו רטובים (באחד מז' המשקים) חלה על האוכל חובת נטילת ידיים, אך אין לברך על נטילה זו (ומבאר הט"ז (סע"ק ו כי) מקור פסק השו"ע הוא בדברי הראשונים (תוס' ורבינו ירוחם) שתקנת הנטילה היא לאכילת פת, וממילא שאין לברך על נטילה לדבר שטיבולו במשקה).

ובמגן אברהם (או"ח סי' קנח סע"ק ז) מביא בשם הלחם חמודות (חולין פ' כל הבשר סי' מא), כי כיום נוהגים העולם שלא ליטול ידיהם לדבר שטיבולו במשקה (כשיטת  התוס' שתקנת נט"י לדבר שטיבולו במשקה הוא כדי שגופו לא ייטמא ויפסול את התרומה, אך בימינו שכולם טמאי מתים אין נזהרים לאכול בטהרה), אך כבר כתב המשנה"ב (סע"ק כ) בשם הגר"א ועוד פוסקים שגם בימנו יש להקפיד על נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה, ולשיטת הגר"א (סי' קנח סע"ק יב) אף יש לברך על נטילה זו.

עוד כתב המגן אברהם (או"ח סי' קנח סע"ק ה), כי דבר מאכל שאין רגילות לטובלו באחד משבעת המשקים, הרי שאין במעשה החריג של טבילתו במשקה (משבעת המשקים) כדי לחייב בנטילת ידיים (כדין דבר שטיבולו במשקה) משום שבכהאי גוונא בטלה דעתו (של הטובל) אצל דעת כל אדם.

לאור האמור עולה השאלה, האם דבר מאכל שאין רגילות לאוכלו בידיים, אלא באמצעות כף, מזלג (כוס) וכדו' קיימת חובת נטילת ידיים (מדין טיבולו במשקה), למרות כאמור שאין חשש שהידיים יגעו בדבר המאכל.

בענין זה כתב הערוך השולחן (או"ח סי' קנח סעי' יב), כי דבר מאכל המבושל במים (וממילא שיש לפני אכילתו ליטול ידיים כדין דבר שטיבולו במשקה) אך הרגילות לאוכלו באמצעות כף, הרי שאין אכילתו מחייבת נטילת ידיים (לדבר שיטבלו במשקה) וזאת אף אם יטול את דבר המאכל בידיו, שכן בטלה דעת האוכל בידיו אצל דעת בני האדם שרגילים לאוכלו בכף, וממילא שבמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, וכן פסק המשנה"ב (סי' קנח סע"ק כו), עוד כתב המשנה"ב (שם), כי דבר מאכל שטיבולו במשקה אשר הרגילות היא לאוכלו ביד (ולא באמצעות כף וכדו'), הרי שאכילתו באמצעות כף, אינה פוטרת מחובת נטילת ידיים (לדבר שטיבולו במשקה).

לאור האמור עולה לכאורה כי אין חובת נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה לפני אכילת מרק, דגני בוקר וכדו' וזאת משום שהאכילה נעשית באמצעות כלי, וייתכן שאף אם נוגע בירקות או בדגנים המצויים בכף או בצלחת, אין לכאורה חובה ליטול את ידיו שכן במילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.