- מקור הדין
מובא בגמרא במסכת ברכות (מב ע"א) "שלוש תכיפות הן": תכף לסמיכה שחיטה, ולכן אין להפסיק לאחר הסמיכה על הקרבן אלא יש מיד לשוחטו, תכף לגאולה תפילה ולכן יש לסמוך את אמירת גאל ישראל לתפילת שמונה עשרה ללא הפסק, וכן תכף לנטילת ידיים ברכה.
ומבאר הטור (וכן מבואר בירושלמי) כי דברי הגמרא "תכף לנטילת ידיים ברכה" מתייחסים לנטילת מים ראשונים לפני הסעודה, וממילא שיש איסור להפסיק בין נטילת ידיים לברכת המוציא.
רבינו יואל (וכן שיטת הרי"ף והרמב"ם) מבאר כי דברי הגמרא "תכף לנטילת ידיים ברכה" מתייחסים לנטילת מים אחרונים וממילא שיש איסור להפסיק בין נטילת הידיים במים אחרונים לברכת המזון.
סוגיא נוספת העוסקת באיסור הפסק בין נטילת ידיים לברכה, מצינו במחלוקת בית שמאי ובית הלל (ברכות נא ע"ב) בעניין מזיגת כוס ייו לפני הסעודה (כדי לעורר את התיאבון (רש"י) או כדי לקדש על היין (רי"ף)) לשיטת ב"ש יש ליטול ידיים ורק לאחר מכן למזוג את כוס היין, ולשיטת ב"ה מזיגה ורק לאחריה נטילה.
בהמשך הסוגיא (ברכות נב ע"ב) מבואר כי לשיטת בית הלל אחד מהטעמים להקדמת מזיגת הכוס לפני נטילת הידיים, הוא משום שיש להסמיך את ברכת המוציא לנטילת ידיים – "תכף לנטילת ידיים סעודה", ולכן אין לעסוק במזיגת הכוס לאחר נטילת הידיים.
- הפסק בין נט"י לברכת המוציא
לאור דברי הגמרא כי "תכף לנטילת ידיים סעודה", הקשו התוס' (ברכות נב ע"ב ד"ה תכף) מדוע הגמרא במסכת ברכות (מב ע"א) שהביאה את דין "שלוש תכיפות הן" (תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפילה ותכף לנטילה ברכה) איננה מביאה גם את דין "תכף לנטילת ידיים סעודה" המובא בדף נב ע"ב כאמור.
ומתרצים התוס' כי, דין סמיכת נטילת ידיים לברכת המוציא עולה מדברי המשנה המביאה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל לעניין מזיגת הכוס כאמור לעיל, ולכן הגמרא לא נדרשה להוסיף לדין שלוש תכיפות הן (שחיטה, תפילה ונטילת מים אחרונים) גם את הדין של "תכף לנטילת ידיים סעודה" שכבר נלמד מדברי המשנה כאמור.
הט"ז (או"ח סי' קסו סע"ק א) מוסיף לתרץ את קושיית התוס' כי, יש הבדל בין שלושת התכיפות (שחיטה, תפילה, וסעודה – מים אחרונים) לבין דברי הגמרא "תכף לנטילת ידיים סעודה" שכן בשלושת התכיפות יש איסור הפסק מוחלט ואין לשהות כלל אפילו בשתיקה, אך לעניין ההפסק בין נטילת ידיים לסעודה אין איסור לשהות בשתיקה ולכן הגמרא לא הוסיפה את דין "תכף לנטילת ידיים סעודה" למניין שלוש התכיפות (שחיטה, תפילה, סעודה-מים אחרונים) שכן הוא דין שונה.
מהאמור עולה כי, להבנת הט"ז גם לשיטות הסוברות שאין להפסיק בין נטילה לברכת המוציא, אין איסור להפסיק בשהייה ללא דיבור.
- פסק השו"ע
להלכה השולחן ערוך (או"ח סי' קסו סעי' א) מביא את שיטת הטור האוסר הפסק בין נט"י לברכת המוציא וכן שיטת הרבינו יואל (הרי"ף והרמב"ם) הסובר כי, אין איסור הפסק בין נט"י לברכת המוציא אך מסיים השו"ע שטוב להיזהר ולא להפסיק: "יש אומרים שאין צריך ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא, ויש אומרים שצריך ליזהר, וטוב ליזהר. ואם שהה כדי הלוך כ"ב אמה, מקרי הפסק (תוס' פ' אלו נאמרים)."
וכתב המגן אברהם (או"ח סי' קסו סע"ק ב) בשם השל"ה (ומקור הדברים בזוה"ק) כי מצווה להתפלל לפני הסעודה על מזונו, אך אם שכח, יכול להתפלל בין נט"י לברכת המוציא. עוד כתב המג"א כי נהגו לומר את פרק כג בתהילים "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר …" כתפילה על המזון.
לעניין הלכה למעשה כתב המשנה"ב (סי' קסו סע"ק ג) בשם האליהו רבה והחיי אדם וכן פוסק הערוך השולחן (או"ח סי' קסו סעי' ב) כי, אין להפסיק ולהתפלל על מזונו לאחר נט"י, אלא רק לאחר ברכת המוציא כדי שלא להפסיק בין הנטילה לברכה ויתחייב בנטילה ובברכת ענט"י פעם נוספת.
כתב האגרות משה (או"ח ח"ב סי' מח) כי, גם לשיטות המקילות להתפלל על מזונו בין נט"י לברכת המוציא, אין להוסיף בקשות ותפילת עצמו על תקנת חכמים (בשונה מתפילה בה רשאי להוסיף) שכן יש בכך חשש הפסק וחיוב נטילת ידיים וברכת ענט"י פעם נוספת.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה
