א. מקור הדין
הגמרא (עירובין סה ע"א) אומרת כי למעשה הקניין של שיכור יש תוקף כדין כל מעשה מכירה של אדם אחר, וכן חלה על השיכור אחריות לכל מעשה עבירה וממילא , השיכור יכול להתחייב בדיני שמיים, במלקות או במיתת בית דין.
עוד אומרת הגמרא כי למרות שבאופן עקרוני חלים על השיכור חיובים בדיני ממונות ובדיני שמיים, אך אם השיכור הגיע למצב שיכרות קיצוני המוגדר כשכרותו של לוט, אזי אין למעשה קניינו תוקף ולא חלה עליו אחריות למעשה עבירה.
דברי הגמרא הנ"ל נפסקו להלכה ברמב"ם בשני מקומות, בהלכות נזירות (פרק א הלכה יב ) פסק הרמב"ם שהשיכור כלוט אינו נושא באחריות לדבר עבירה ולכן אין לחייבו במלקות, מיתת בי"ד או שאר חיובי שמיים. ובהלכות מכירה (פרק כט' הלכה יח) פסק הרמב"ם שלמעשה הקניין של השיכור כלוט אין כל תוקף.
מצינו כמה שיטות ביחס להגדרה מיהו שיכור כלוט. הרמב"ם בהלכות מכירה סובר, כי אם השיכור אינו מודע למעשיו, אזי הוא מוגדר כשיכור שהגיע לשכרותו של לוט.
המהר"י ברונא סובר, כי הבדיקה האם השיכור הגיע לשכרותו של לוט, נעשית לאחר שהשיכור התפקח משתיית היין, וככל שהשיכור מודע למה שעשה בעת שהיה שתוי, אזי הוא מוגדר כשיכור בעלמא, אך אם לאחר שנתפקח הוא איננו זוכר את מעשיו, הרי שהוא מוגדר כמי שהיה במצב שכרות של לוט.
בהגהות יעב"ץ כתב כי שיכור כלוט הוא מי שאינו יכול לדבר בפני מלך או אדם נכבד, אך יש לו מודעות קלושה למעשיו. הבחנה זו מבוססת על דברי הגמרא שחילקה בין שיכור בעלמא שחייב בדיני שמיים, לבין מי שהוא שיכור כלוט שהוא פטור.
את סברתו מוכיח ההגהות יעבץ מתוך דברי הגמרא כי השיכור כלוט פטור מחיובי ממון ומחיובי עבירה, וזאת למרות שכל אדם שאינו מודע למעשיו פטור מאחריות ממונית ומאחריות עונשית, וממילא משמע כי השיכור כלוט איננו בלתי מודע לחלוטין למעשיו אלא קיימת אצלו רמה מסוימת של מודעות.
ב. שיכור משתיית מצווה
הגמרא (בבא קמא כו ע"א) מביאה את דברי המשנה האומרת כי אדם מועד לעולם בין ער ובין ישן, וממילא שחלה על המזיק אחריות גם במקרה שהנזק נגרם ללא תשומת לב או מודעות של המזיק.
לאור האחריות הנזיקית שחלה גם בעת שינה כאמור, כתב המהרש"ל (ים של שלמה ב"ק פ"ג סי' ג) כי שיכור שגרם לנזק הרי שהוא נושא באחריות וחובת פיצוי, וממילא השותה יין בפורים כדי לקיים את מצוות היום הרי הוא נושא באחריות למעשיו ואינו יכול להיפטר בטיעון של חוסר שליטה ומודעות.
עוד כתב המהרש"ל שמצוות שתיית היין בפורים איננה סיבה לפטור את המזיק מתוך שכרות, משום שהרמב"ם (הלכות מגילה פרק כט הלכ' טו ) סובר, שמצוות שתיית היין היא בשיעור של כדי שיישן, ולא בשיעור שיאבד את דעתו ויתנהג כשוטה וממילא מי שהכניס את עצמו במודע למצב של שכרות ללא שליטה הרי שהוא נושא באחריות הנזיקית למעשיו.
הרמ"א (או"ח סי' תרצה) פוסק כי המזיק מתוך שתיית יינו בפורים אינו חייב לשלם על נזקיו ומבאר הפרי מגדים כי סברת הרמ"א היא שיש להניח שהניזוק מוחל על נזק שנגרם לו שלא מתוך כוונה להזיק אלא בהיסח הדעת של קיום המצווה.
סברת פטור נוספת כתב בבית יוסף (או"ח סי' תרצה) כי בפורים יש מצווה לשתות יין עד כדי שכרות שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, וממילא המזיק מתוך שכרות פטור מלשלם משום שהשתכר ברשות ולשם קיום מצווה.
ג. המזיק מתוך שמחה
מובא בגמרא במסכת סוכה (מה ע"א) כי לאחר נטילת הלולב ביום הושענא רבה, התינוקות היו שומטים את לולביהן ואוכלים אתרוגיהם.
ומבאר רש"י כי הגדולים שמטו את לולבי הקטנים מידם ואכלו את אתרוגיהם, והחידוש הוא כי לא היה באכילת האתרוג של הקטן משום גזל, מפני שכך נהגו מתוך שמחה, וממילא עולה לכאורה מדברי רש"י שיש לפטור את מי שגרם לנזק מתוך שמחה של מצווה, וכן פסקו המרדכי (סוכה סי' תשמג) והתרומת הדשן שהמזיק בלא כוונה בעת שמחה פטור מלשלם.
הגר"א (חו"מ סי' שעח ) הביא את דברי המרדכי במסכת סוכה ועוד ראשונים הסוברים כי מזיק שלא בכוונה ומתוך שמחה פטור מלשלם, אך הוסיף בדבריו לבאר, כי דין זה אינו מוסכם על כל הראשונים וכי הרא"ש סובר שאין לפטור את המזיק מתוך שמחה.
יש המדייקים מדברי הרא"ש (שו"ת סי' קה ) כי אין לפטור את המזיק מתוך שמחה ונבאר את הדברים: הרא"ש נשאל בעקבות מקרה נזק שאירע בעת שחברי החתן ליוו אותו על סוסיהם לאחר החופה ובאמצע הדרך אחד הסוסים פגע והזיק לסוסו של החתן. המזיק טען שאין לחייבו בתשלומים, משום שהסוס הזיק ברשות הרבים וזהו מקום שמותר לסוס להלך בו ועל הניזק היה לשמור את עצמו.
הרא"ש פסק שאין לקבל את טענת המזיק, משום שאומנם יש למזיק רשות לרכב על סוסו ברשות הרבים, אך מנגד אין למזיק רשות לדהור עם סוסו, באופן שיכול להזיק לאחרים.
לאור האמור יש המדייקים כי מכך שהרא"ש לא העלה את האפשרות לפטור את המזיק מכוח הטענה שהנזק אירע בשל שמחת חתן, משמע שהרא"ש אינו פוטר מזיק מתוך שמחה.
אך בשו"ת הב"ח הישנות (סי' סב) וכן בכנסת הגדולה (סי' שעח) כתבו לבאר את פסקי הרא"ש והכריעו שהמעיין בדברי הרא"ש ימצא כי לדינא הרא"ש אינו פוטר מזיק שלא בכוונה ומתוך שמחה.
ד. הזיק מתוך שמחה או מתוך שכרות של מצווה
לאור האמור עולה כי שיכור שגרם לנזק הרי שהוא נושא באחריות נזיקית וזאת למרות שהשתכר ברשות ולצורך מצווה, אך נזק שנגרם מתוך שמחת מצווה אזי קיימת סברא לפטור את המזיק, ובמשנה"ב (סימן תרצה סע"ק יג) פסק כי גם לשיטות הפוטרות מזיק מתוך מצווה אין מנהג לפטור נזק גדול.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה
