תקשורת בינאישית נכונה ואפקטיבית ראוי שתהיה נקייה מהטחת האשמות. מסרים העוברים באמצעות האשמה אינם מביאים בדרך כלל לתוצאה הרצויה ויש בהם כדי לפגוע בהליכי משא מתן, בהידברות לפתרון מחלוקת ובקשר בינאישי של הורים ילדים, בני זוג, חברים ובכלל.
במאמר זה נעמוד על ההבחנה שבין הטחת אשמה והשלכותיה ההרסניות לבין אמירת ביקורת שהיא נדרשת ואף רצויה [לא נעמוד במאמר זה על אופן אמירת הביקורת אלא יינתן דגש להבחנה שבין אמירת ביקורת להטחת אשמה ובעז"ה יוקדשו מאמרים נוספים שיעסקו באופן הנכון של אמירת ביקורת].
הגמרא במסכת תענית (כ ע"ב) אומרת: "שאלו תלמידיו את רב אדא בר אהבה, במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי"
ההקפדה פעמים רבות נוגעת לזוטי דברים, אירוע זניח של נפילת כוס מים על הריצפה עשוי להתפתח לאירוע של חלופת מהלומות מילוליות ומריבה מיותרת נוכח הטחת אשמה כגון: "הכוס נפלה כי לא נזהרת…".
על פי רוב האשמה מעין זו נעשית באופן מהיר וללא בחינת הדברים ונסיבות המקרה.
התמונה המצטיירת של כוס המים על הריצפה מקבלת אצלינו פרשנות מהירה והסקת מסקנה חפוזה מיהו האשם בנפילת כוס המים, שכן כוס המים לא הפילה את עצמה על הריצפה.
מנקודה זו ההידרדרות אל חלופת מהלומות מילוליות והטחת האשמות היא קצרה ומהירה.
הנזק שנגרם מהטחת האשמה עשוי להיות גדול עשרת מונים מהנזק שגרמה נפילת כוס המים, אך בכל זאת יש קושי מלעצור את הטחת האשמה שכן כאמור אנו נותנים פרשנות מהירה לתמונה הניבטת אל מול עיננו ובדרך כלל מגיבים במהירות ללא חקירה ודרישה של הנסיבות.
אהרון הכהן שעסק בהשכנת שלום בין איש לרעהו ראה לנכון להימנע מלהטיח האשמות בזולת וכפי שהמדרש (ילקוט שמעוני תורה פרשת מסעי רמז תשפז) מתאר: "…שלא הכריען לכף חובה מעולם, שלא אמר לאיש סרחת ולאשה סרחת."
לעומת הטחת אשמה שעשויה להביא למריבה, אמירת ביקורת היא רצויה ויכולה להביא לשינוי ללא ההשלכות השליליות של מריבה ואווירה עכורה.
נעמוד על ההבחנה שבין הטחת אשמה לבין אמירת ביקורת ותוכחה.
"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" (ויקרא פרק יט פסוק יז) רש"י מבאר כי, אמירת התוכחה צריכה להיעשות באופן של הצגת דברים מבוררים תוך הגדרה מדויקת של המעשה שגרם לפגיעה או לכעס ובלשון רש"י (בראשית פרק כ פסוק טז): "ולשון תוכחת בכל מקום הוא בירור דברים"
כך גם המילה ביקורת משמעותה בחינה ובירור.
התורה אוסרת על הקרבת קורבנות שיש בהן מומים (ויקרא פרק כב פסוקים כב-כד) ולכן קיימת מצווה לבדוק ולבקר את הקורבן לפני הקרבתו כדי לוודא שאין בו מומים הפוסלים אותו, פעולת הבדיקה מוגדרת כמעשה "ביקורת" וכלשון הגמרא במסכת פסחים (צו ע"א) "בן בג בג אומר מניין לתמיד שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה…" וכלשון הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פרק א הלכה ט) "… ויהיו מוכנים קודם יום הקרבה בארבעה ימים ואע"פ שהיו מבקרין אותו מתחילה לא היו שוחטין את התמיד עד שמבקרין אותו שניה קודם שחיטה."
המילה ביקורת משמעה בדיקה מעמיקה ובירור עובדתי מקיף, לעומת הטחת אשמה שעניינה על פי רוב, הפניית אצבע מאשימה מתוך תגובתיות אמוציונאלית ללא בחינה מדוקדקת של הדברים.
המפתח לביקורת אפקטיבית היא בירור עובדתי וזאת בניגוד להטחת אשמה שנעשית על פי רוב ללא בדיקה מקדימה, אומנם אין די בהבחנה ראשונית זו ויש ללמוד כיצד להציג את דברי הביקורת, אך גם המודעות להבחנה שבין הטחת אשמה לאמירת ביקרות לכשעמה יכולה להביא תועלת.
המעניין הוא כי הטחת האשמה בזולת יכולה להיות הרסנית לא רק אם היא נאמרת ומוטחת באופן ישיר, אלא נזקי ההטחת האשמה ללא חקירה ודרישה וללא שתמונת הדברים נבחנת לעומקה, עשויה ליצור נזק גם אם "נאמרת" במחשבה ובהרהור הלב בלבד.
לשם המחשה: אדם הנוהג במכוניתו במהירות תוך כדי עקיפה של מכוניות אחרות, עשוי לומר לעצמו בגאווה "אני נהג מקצועי" או "אני נהג שיודע לעקוף באופן מהיר וזהיר"
אך לעומת זאת, אם נהג מכונית אחרת ינהג במהירות וישתחל בזריזות בין המכוניות, קיימת סבירות כי הנהג שעד כה אמר לעצמו בגאווה אני נהג זהיר, לפתע יסנן איזו אמירה כועסת ורוטנת על הנהיגה הבלתי זהירה של מי שהשתחל זה עתה בין המכוניות.
הטחת האשמה בנהג האחר כי הוא איננו זהיר מגיעה משיפוטיות מהירה ומעיוות של תמונת הדברים, התגובה שנאמרה נוכח ראיית הכוס על הריצפה בדוגמה הקודמת היא זהה לתגובה שנאמרה בלב או במחשבה כנגד הנהג המשתחל ויש להימנע משיפוטיות אוטומטית.
אהרון הכהן לא הטיח האשמות בזולת, שכן הטחת אשמה היא מתן פרשנות מהירה ללא בחינה מעמיקה של העובדות, הטחת האשמה היא "שחרור" של רגש מתפרץ ללא בחינה רציונאלית של תמונת הדברים.
נוכח האמור, עולה המסקנה כי אין הבדל ממשי בין הטחת האשמה מתפרצת בפה מלא או בהרהור הלב, גם זו וגם זו חוסמים את מטיח האשמה מלראות את תמונת הדברים באופן אמיתי ובגוונים רציונליים ולא אמוציונאליים.
במצב דברים זה, המטיח בפה מלא או בהרהור הלב, יתקשה לחזור בו ולשנות את גישתו כלפי "הנאשם", הרגש מפעפע והמחשבה המפלילה על הזולת קונה שביתה בלב.
ההפסד הוא קודם כל של מטיח האשמה שכן הוא חי עם תמונת דברים מעוותת, אך גם הזולת והסובב סובלים שכן מטיח האשמה בלב או באמירה מפורשת יתקשה לבקש סליחה או לשנות את התייחסותו אל הזולת.
חכמים, הזהרו מלהטיח אשמה.
