לפני כמאה וחמישים שנה ישבו שני ילדים ושיחקו. הם היו בניו של האדמו"ר הרביעי לבית חב"ד, רבי שמואל, והגדול היה בן עשר והצעיר בן תשע. המשחק היה תוצרת בית: רבי וחסיד.
האח הגדול, זלמן אהרן, נכנס לחדרו של הרבי. חבש את המגבעת והמעיל של הרבי, התיישב בכיסא המכובד והחל להתנדנד על הספר שהיה מונח על השולחן. האח הצעיר, שלום בער, הקיש בעדינות על הדלת וביקש לפרוק את ליבו. הוא סיפר לרבי כי בשבת האחרונה עשה מעשה מסוים, שהסבא, האדמו"ר הזקן מתיר אותו בשולחן ערוך, אבל אחרי השבת נודע לו שהסבא אוסר זאת בפסקי הסידור. הוא מבקש תיקון על מעשהו. הגדול נהיה רציני, אמר לאחיו שהוא עשה מעשה חמור והתיקון יהיה בכך שהוא ישנן היטב הלכות שבת. האח הצעיר אמר תודה ויצא החוצה.
אחרי כמה ימים שאלה אותו אמו, האם ביצע את התיקון שקיבל מאחיו? הילד השיב בשלילה. "אבל הוא היה הרבי במשחק שלכם וכיצד אינך מקשיב לו"? – "אחי הוא אינו רבי אמיתי", השיב הילד ברגישות אין-סופית, "כי רבי אמיתי נאנח לפני שהוא מציע תיקון"…
הסיפור הכל כך מיוחד הזה מוביל אותנו לשאלת השאלות בספר דברים שאנו פותחים השבוע.
***
חמישה שבועות לפני מותו, בראש חודש שבט, החל משה לכנס את "כל ישראל" לסדרת דרשות פרידה. וכאן התרחשה הפתעה: התגלה משה אחר, זה לא אותו משה שהכרנו ארבעים שנה.
בעוד שעד עכשיו ההגדרה הקולעת למשה הייתה "אוהבם של ישראל". משה המאופק שסוחב את כל המסלול ולא מוכיח אותם בצורה משמעותית אפילו פעם אחת. הוא ראה אותם כושלים בחטאים הגדולים ביותר, במעשה העגל ובנפילת המרגלים, בהתאוננויות וכפיות הטובה שלא נגמרה, הוא ראה לחרדתו כיצד נגזרו עליהם ארבעים שנה במדבר שהובילו למות כל הדור ההוא בחולות המדבר הגדול – ולא פתח אף פעם בנאום משמעת חריף.
וכאן מגיעים לנאומו האחרון עלי אדמות ומגלים משה חדש: המוכיח, הזוכר הכל והחושש מהעתיד. החל מהמילים הפותחות את הדרשה – ובהמשך לאורך שלוש הפרשיות הראשונות, דברים, ואתחנן, עקב – משה מונה את המעידות האיומות שהובילו אותם להיתקע ארבעים שנה.
מה פתאום נפרד משה מעם ישראל בדברי תוכחה חריפים כמותם לא היו קרובים אפילו לצאת מפיו בארבעים השנים שחלפו? בדרך כלל יש סולידריות של פרידה ואנשים מעדיפים לעזוב את העולם מתוך הסכמה ויישור כעסים, בבחינת "אין אדם נפרד מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו". מה פתאום עושה משה את ההיפך ואחרי ארבעים שנה של מנהיגות מסורה ואוהבת, הוא נפרד בהעלאת זיכרונות נוראיים?
***
ארבעים שנה הם היו מרירים וכועסים. בתחילה יצאו ממצרים ולא מצאו עצמם במדבר הגדול. הם היו כעוסים על השינוי הרדיקלי בצורת החיים שלהם. אחר כך נגזרה גזירת ארבעים השנים וכולם היו מועדים למות במדבר הגדול בלי להגיע לארץ. לכן היה משה מנוע מהעברת ביקורת: הוא ידע שלא הצליח לשכנע אותם שהוא אוהבם באמת וכל דבריו הם לטובתם. כיון שכן המתין משה ארבעים שנה! עד שניצחו את המלכים והגיעו אל שפת הארץ המובטחת וכשכל אחד דמיין בעיני רוחו את הווילה שיבנה בכפר שמריהו – אז נפתחו בפעם הראשונה לקבל ביקורת.
המדרש אומר את זה בשלוש מילים גאוניות:
דברים רבה א: ראויות היו התוכחות להיאמר מפי בלעם והברכות מפי משה [ולמה קרו הדברים להיפך]? אלא אילו הוכיחם בלעם היו אומרים: שונא מוכיחנו… אמר הקב"ה: יוכיחם משה שאוהבם.
בואו ניכנס לעומק הדברים: מה הבעיה העמוקה במתן ביקורת? מדוע תוכחה אכפתית הופכת לקרב האשמות מכוער? שלוש סיבות לכך: א. ביקורת היא איום על האישיות של המקבל. כשאישה מעירה לבעלה על הדבר הקטן ביותר, הוא שומע את המנגינה 'אתה כישלון, אפס, חבל שלא חשבתי יותר לפני החתונה…'. מכאן מתעורר הצורך שלו להגן על מקומו והדבר הטבעי – כמו מול איום אחר – הוא לתקוף בחזרה. כך הביקורת אפילו לא נכנסת לאוזן של המקבל, אלא נהדפת במהירות בחזרה.
ב. ביקורת היא תביעה לשינוי ואף אחד לא אוהב להשתנות. אחד הדברים הקשים הוא לצאת מאזור הנוחות ולהיאבק בהרגלים שלנו ואף אחד אינו שש לעשות את זה. ברמה הזו, הביקורת יכולה לחדור את האוזן, אבל היא נתקלת במחסום בפנים שלא שש לשינוי הרגלים.
ג. הבעיה השלישית בביקורת היא שיש בה משהו לא הוגן. סליחה, באיזו זכות אתה תובע לשנות אותי? הכרת אותי מראש, ידעת מי אני, ומה עכשיו אתה מתנפל? חמור מכך: במקרים רבים, אנשים בוחרים אחד בשני – בדיוק בגלל הסיבות שעכשיו כועסים עליהן!. משפט יפה אומר: אנשים נפרדים מאותן סיבות בגללן הם התחתנו… לכתחילה אנשים מוצאים חן אחד בעיני השני בגלל שהם שונים. מה שמושך אותם זה לזה הוא העובדה שאחד מופנם והשני מוחצן שאוהב את החיים. אחד אוהב להעניק והשני מפונק שאוהב לקבל. אלא שהניגודיות החמודה הופכת במהלך החיים הלחוצים להיות מחסום שאי אפשר לחיות אתו – ועולה הטענה: אבל ידעת מראש?
כאן טמון הסוד בדברי רש"י: אין דרך לתת ביקורת בלי שנוצר קודם מצע של אהבה וכבוד. כך נוצרת התחושה שהביקורת באה מאהבה לטובת המושפע בגישה כזו סרות המניעות הללו: אין צורך בחומת הגנה, וגם התביעה לשנות הרגלים מומתקת יחסית כשהמבקר מוכיח שבא מאכפתיות.
***
מה זה אומר בלמעשה? מה הצעדים המעשיים לפני שמוכיחים מישהו? לקח מעשי ראשון הוא שלתוכחה יש זמן מתאים: היא יכולה להינתן רק לאחר שעשינו טוב לזולת וביטאנו אהבה אליו.
לקח מעשי נוסף ואף הוא נלמד ממשה רבנו: לתוכחה יש סגנון מתאים.
זה היסוד השני במתן ביקורת: כל שיחה חייבת להתחיל במילה טובה. גם אם ההמשך יהיה כואב, אבל ההתחלה חייבת לבטא את ההערכה והגאווה שלנו זה בזה. במקום אחר .
הדרך הכי טובה למחות כנגד הנהגה מסוימת היא פשוט להתנהג אחרת. המחאה הכי טובה היא בכך שמראים שאפשר לנהוג אחרת. וכאשר אנשים רואים את ההנהגה הטובה שלנו – הדבר משפיע עליהם יותר מכל מחאה וגערה.
