מבט חסידי: אושר הוא תוצר של ערך, חשיבות ומשמעות / הרב אריאל למברג

סיפור מדהים שמספר הרב יעקב בידרמן, שליח הרבי מליובאוויטש בווינה: מיד עם הגיענו לווינה בשנת 1981 התחלנו לשרת את הקהילה היהודית באמצעות שיעורי תורה לילדים, תכניות למבוגרים וכדומה. כמה מופתעים היינו לקבל תרומה למגבית השנתית מהפסיכיאטר ד"ר ויקטור פראנקל שגר בעיר זו, אך מעולם לא קיים קשר עם הקהילה היהודית.

יום אחד בשנת 1995 הכול התבהר. ביקרה אותי אישה אנרגטית בת 85, שהציגה את עצמה כמרגריטה הייאס. "אולי אתה חושב שאתה השליח הראשון בווינה, אבל אני קיימתי שליחות לפני שהגעת לאוסטריה", היא אמרה. בשנת 1959 היא נפגשה עם הרבי מליובאוויטש וסיפרה שבקרוב נוסעת לווינה, עיר הולדתה לפני המלחמה. הרבי שאל אם תהיה מוכנה לעשות לו טובה: לבקר את ד"ר ויקטור פראנקל, ראש המחלקה הנוירולוגית בווינה. "מסרי דרישת-שלום והעבירי לו את המסר כי עליו להיות חזק ולהמשיך בעבודתו בנחישות. אם ימשיך לפעול מתוך עצמה – הצלחתו מובטחת".

מרגריטה הגיעה לבית-החולים בווינה ונאמר לה שהפרופסור נעדר שבועיים. היא מצאה את כתובת ביתו ונקשה על הדלת. הדבר הראשון בו הבחינה היה הסמל הנוצרי התלוי במקום בולט על הקיר, שכן אשתו השנייה של פרנקל הייתה קתולית אדוקה. מרגריטה נסוגה קמעה ותהתה אם זוהי טעות? אבל בכל זאת שאלה את האישה האם פרופסור פראנקל גר כאן? הוא הופיע אחרי דקות ונראה נרגז. מרגריטה מסרה לו דרישת שלום מאת "הרב שניאורסון מניו-יורק" והמשיכה: "הרב שלח לך מסר שתהיה חזק! המשך בעבודתך בנחישות ובסופו של דבר תצליח".

הרופא השתנה מול עיניה ודמעות מילאו את עיניו. לאחר שהתעשת סיפר שהוא חשב לנטוש את מאבקו למען הפילוסופיה שלו, ולמעשה שקל לעזוב את ווינה – אך עכשיו הוא ישקול הכול מחדש…

העימות עם פרויד

בתחילת דרכו היה פראנקל עמית צעיר של זיגמונד פרויד ואלפרד אדלר, אך אמונותיו קראו תיגר על משנתם. ההשקפה הדומיננטית אז הייתה שאנשים מונעים מהצורך לספק צרכים פיזיים, האושר הוא "שאיפה להנאה", אבל פראנקל ראה את המין האנושי באופן שונה. לפי השקפתו, אנו ישויות ייחודיות ומה שמניע אותנו הוא השאיפה למשמעות, הכמיהה למטרה ראויה לחיים.

פראנקל ביסס את רעיונותיו בתקופת שהותו במחנות המוות הנאציים. כשהיה שם ניסה לפענח את התעלומה: מה גורם לאנשים מסוימים להיאבק על חייהם ולאחרים להרים ידיים? הוא גילה כי הכול תלוי בסיבה אחת: אלו שהייתה להם סיבה לחיות, עשו הכול להיאבק על קיומם. לאחד היה ילד שהמתין בבית והוא האמין כי אם ישרוד את המלחמה – ישוב אליו. לאחר היה ספר שהתחיל לכתוב וחלם לסיים אותו, וכן הלאה.

פראנקל נהג לצטט את המשפט המפורסם: "אלה שיש להם 'למה' לשמו חיים, יוכלו לסבול כל איך". מכאן פיתח את שיטתו לפיה האדם צריך משמעות, ומשמעות היא האמונה שלכל אחד יש משימה שרק הוא יכול לבצע, שאנו חיים בשביל תכלית, שיש תיקון בעולם שמחכה לנו, ניצוץ שרק אנחנו יכולים להציל, מעשה של חסד, של אומץ ונדיבות שרק אנחנו יכולים לעשות.

אולם הקליקה הרפואית הייתה שבויה בתיאוריות של פרויד ואדלר ודחקה אותו בלגלוג. פראנקל חווה סערה רגשית עצומה והחליט לוותר. והנה הגיעה מרגריטה והביאה לו מסר מהרבי: "אל תוותר, אתה תצליח". הייתה זו זריקת העידוד לה היה זקוק והוא שב לעבודתו מלא מוטיבציה. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1959, תורגם לאנגלית ספרו "האדם מחפש משמעות" והפך לרב-מכר עולמי ולטקסט השייך לקלאסיקה של הפסיכיאטריה. הספר תורגם לעשרות שפות ונמכר עד היום בלמעלה ממיליארד עותקים!!!

פצצת השמחה

הסיפור מוביל אותנו לשאלה הקשורה עם קורבן התמיד המוזכר בפרשתנו פרשת תצווה.

בפתח שולחן ערוך אורח חיים כותב הרמ"א: "'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז,ח) הוא כלל גדול בתורה… כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו כשהוא לבדו בביתו – כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול … כל שכן כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול, הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו … מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד".

עד"ז מסתיימות הגהותיו בסוף אורח חיים: השולחן ערוך מסיים בהלכות פורים ופורים קטן והרמ"א מוסיף (סימן תרצז): "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד באדר ראשון, ואין נוהגים כן. מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד (משלי טו,טו)".

חייו של היהודי צריכים להיות מלאים בשתי תכונות "תמידיות": מחד, הרגשת יראה ורצינות מנוכחות ה' שעומד עליו ורואה במעשיו. מאידך, לב מאושר ושמח שבא לידי ביטוי במשתה בטוב לב.

וכאן עולה תמיהה מהותית: למה שומר הרמ"א את 'פצצת' השמחה עד סוף השולחן ערוך? מדוע אינו מזכיר מיד בהתחלה כי היהודי חייב לכלול את שתי התכונות גם יחד: יראה ושמחה, רצינות ואושר? ואם מישהו לא ידפדף עד סוף השולחן ערוך, הוא לא יידע שעליו להיות שמח מהזכות לשרת את ה'?!

הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות כו/213) מוצא כאן את מפתח האושר. אלפי מחקרים בוצעו, קורסים נמסרו וספרים נכתבו במטרה למצוא את סוד החשק ואהבת החיים – והנה הוא בגדול.

בבוקר, קשה להרגיש שמחה. כשפותחים את העיניים עם שחר ומתלבטים אם ללכת לבית הכנסת להתפלל או לחתוך הנחת תפילין מהירה בבית, אל לנו לחפש אושר מהויותינו יהודים. להיפך: בבוקר נדרשת משמעת עצמית חזקה. לשים מול העיניים את העובדה המטלטלת שמלך מלכי המלכים נוכח כאן ומצפה שנפנה אליו בתפילה – והיראה תזניק אותנו מהמיטה ותחשוף כוחות שלא ידענו שיש בנו.

השמחה מופיעה בסוף, אחרי המצווה. כשנסיים תפילה ראויה מתוך כוונה והתרוממות רוח – נחוש מלאות פנימית והרגשה שאנו נמצאים במקום הנכון.

אושר הוא תוצר של ערך, חשיבות ומשמעות, מההרגשה שאנו נחוצים ומשרתים מטרה. וככל שהמטרה כבירה ומקיפה יותר – כך האושר להיות חלק ממנה, גדול יותר. האושר לא נובע מ"מה" שיש לנו, אלא מכך שמצאנו תשובה לשאלת ה"למה"? לשם מה צריך אותי, ואיזו מטרה אני משרת.

הכותב הוא מזכ"ל אגודת חסידי חב"ד