בזמן שרוסיה נמצאת תחת סנקציות קשות ומנודה בכל העולם המערבי, נשיא ברית המועצות לשעבר מיכאיל גורבצ'וב שמת בגל 91 זכה להספדים נרגשים מהמוני מנהיגים בעולם. בין המספידים היו נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, בכירי האיחוד האירופי, ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון, ועוד רבים.
גורבצ'וב לא היה עוד מנהיג בהיסטוריה הרוסית, אלא מנהיג שהוביל למפנה היסטורי בעולם ומנע מלחמה גרעינית, כשהוא זכה על כך בפרס נובל לשלום – המנהיג הרוסי היחיד בהיסטוריה שזכה בפרס זה.
הנסיקה לצמרת
גורבצ'וב, שהיה פעיל במפלגה הקומוניסטית מאז היותו נער, התקדם במהירות יחסית בסולם הדרגות, החל מעוזר מנהל מחלקת התעמולה בוועדה הטריטוריאלית של הקומסומול, ועד למינוי מזכיר הוועדה הראשית המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ב-1978.
מהר מאוד גורבצ'וב הציג את עצמו כדמות פוליטית אחראית, יעילה ועקרונית. שנתיים לאחר שעבר למוסקבה, התמנה לחבר מלא בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ובפוליטביורו. ליאוניד ברז'נייב מת ב-1982 ואנדרופוב שהתמנה ליורשו כמזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, קידם סדרת פעילי מפלגה צעירים ומבטיחים, בהם גורבצ'וב, לקדמת המפה הפוליטית.
שנתיים בלבד לתוך שלטונו, חלה אנדרופוב ומת. יורשו, קונסטנטין צ'רניינקו, כיהן שנה אחת בלבד טרם מותו. חבר המפלגה הוותיק, אנדריי גרומיקו, הציע למנות את גורבצ'וב הצעיר למזכ"ל המפלגה ושליט ברית המועצות, ודרך השגת תמיכה מספקת ממעגל ההנהגה, זה האחרון התמנה לתפקיד בגיל 54 בלבד.
בעקבות רצף מותם של שלושה שליטים קשישים בטווח זמן קצר, ברז'נייב, אנדרופוב וצ'רניינקו, הובילה כנראה לחיפזון שבו התקבלה מועמדותו של גורבצ'וב הצעיר יחסית בקרב חברי הוועד המרכזי ולהתעלמות מכל סימן מקדים של נטיותיו הרפורמיות של גורבצ'וב.
גורבצ'וב נבחר למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הסובייטית כשזו שלטה על המדינה הגדולה בשטחה בעולם. לסבר את אוזן, רק לפני 24 שנים על מעל שליש מהעולם היה מוטל מסך הברזל. מחציתה של אירופה ואסיה נשלטה בידי ברית המועצות, לכם היכולת לנסוע למקומות כמו רוסיה, פולין, צ'כיה או הונגריה נראית טבעית – אז זה לא היה אפשרי כמעט.
בברית המועצות עצמה, מעצמה צבאית, גרעינית, תעשייתית ותרבותית – נשלטה בידי 13 חברי הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית, בראשות מזכ"ל המפלגה שכוחו אז היה שווה רק לכוחו של נשיא ארה"ב.
הנוקשות העצומה של המערכת הפוליטית הסובייטית התגלתה כחרב פיפיות. במבנה ההיררכי והריכוזי ביותר, נהנה המזכיר הכללי של המפלגה מחסינות רבה ומכוח פוליטי עצום. כך שלאחר עלייתו לשלטון, הוא יכול היה להכניס את הרפורמות שקרא לקדם עם חסינות תוכנית לפתיחת עימות פוליטי נגדו מתוך הנהגת המפלגה.
הרפורמות
ברית המועצות העצומה, שתחום השפעתה הטוטאלי נמתח מפראג במערב ועד קוריאה במזרח, נכנסה החל משנות ה-70 לקיפאון שהובילה להאטה כלכלית במדינה העצומה, שכל משקה נשלט בידי המדינה – וכל המדינה נשלטה בידי המפלגה הקומוניסטית.
מיד עם בחירתו החל גורבצ'וב ליישם רפורמות דרמטיות במדינה הענקית, רפורמות שלא נראו במדינה מאז ימי סטלין. הרפורמה הראשונה הייתה בתחום שקיפות, לראשונה שוחרר הרסן מעל חופש הביטוי במדינה. האזרחים יכלו לראשונה מזה עשרות שנים למתוח ביקורת על מדיניות המפלגה, פורסמו ספרים, עיתונים וסרטים שלעגו לניהול הסובייטי ללא פחד – וגם בפעם הראשונה אימי משטר סטלין נודעו במלואם לציבור. האסון הגרעיני בצ'רנוביל ב-1986 הוביל לשיח ציבורי פתוח על כשלי המערכת הסובייטית – דבר שלא היה עולה על הדעת בעבר.
הרפורמה השנייה הייתה השינוי הכלכלי הנרחב ביותר שנעשה בברית המועצות מאז תכניות החומש של סטלין בשנות ה-30. הרעיון שלה היה לשחרר את האחיזה המוחלטת של המדינה והמפלגה בתכנון הכלכלי, וליישם, בהדרגה ובפיקוח, חלקים של כלכלת שוק.
סיום המלחמה הקרה
גורבצ'וב הבין שנטל הוצאות הביטחון, שלפי הערכות שונות היה שווה ערך ל-25% מהתוצר הלאומי הגולמי, שיתק את המדינה. גורבצ'וב שינה אפוא את מדיניות החוץ הסובייטית, והחל לקדם את סיום המלחמה הקרה. על כן החל גורבצ'וב במגעים ישירים מול נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן. סדרה של פסגות ומפגשים מתוקשרים נערכו לאחר תחילת המגעים בין שני מנהיגי המעצמות.
תחילה נערכה פסגת ז'נבה המקדימה, מגעים לנורמליזציה החלו ברייקיאוויק שבאיסלנד איפה שנערכה פסגה ביצועית ראשונה מסוגה במהלכה רייגן וגורבצ'וב דנו באפשרות של פירוז כל הנשק הגרעיני של שתי הארצות. בדצמבר 1987 הם חתמו על הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני, שחיסל תוואי שלם של טילים בעלי ראש נפץ גרעיני. במאי 1988, בעמידה במרכז הכיכר האדומה במוסקבה, הכריז רייגן שהמונח "אימפריית הרשע" שייך ל"עידן אחר".
לאחר עשור של מלחמת גרילה ולוחמת שחיקה ממושכת של הצבא האדום באפגניסטן, במאבקו נגד ארגוני מוג'אהדין שונים במטרה לטפח משטר קומוניסטי שבסיסו בקאבול, הצבא האדום נסוג מאפגניסטן חזרה לגבול הבינלאומי תחת גורבצ'וב. גורבצ'וב קיווה שניתן להתקדם לקראת הסדר מדיני על ידי עבודה משותפת עם ארצות הברית לאחר החתימה על הסכמי ז'נבה של 1988, ובכך ליצור תקדים ולחזק עוד יותר את שיתוף הפעולה העולמי של בין ארצות הברית לברית המועצות.
גורבצ'וב האמין כי יוכל ליצור מערכת גאופוליטית בינלאומית של שתי מעצמות-על הפועלות בשיתוף פעולה האחת עם השנייה. בסופו של דבר, הן בהסכמי ז'נבה של 1988 והן במשא ומתן עם ממשל בוש ב-1989 וב-1990, הסכימו הצדדים לחלוק על הפערים בעמדותיהם, לאכזבתם הרבה של גורבצ'וב ושר החוץ הסובייטי אדוארד שוורדנדזה.
ב-7 בדצמבר 1988 נשא גורבצ'וב נאום בעצרת האומות המאוחדות והכריז למעשה על סיום המלחמה הקרה. "קברנו את המלחמה הקרה בקרקעית הים התיכון", אמר דוברו של גורבצ'וב שנה לאחר מכן.
דמוקרטיזציה
גורבצ'וב גם היה הראשון להתחיל בתהליכי דמוקרטיזציה בברית המועצות, שנועדה למנוע את קריסתה הפוליטית והתפרקותה. הבחירות לנשיאות ברית המועצות ב-1990 היו הבחירות הראשונות והיחידות מסוגן לבחירת נשיא ברית המועצות – משרה שהפכה למשרת ראש המדינה.
בסוף גורבצ'וב נותר המועמד היחיד לנשיאות לו הצביעו 1,878 מתוך 2,245 נציגי העם שנבחרו בבחירות כמה ימים קודם לכן. החלטתו של גורבצ'וב לאפשר בחירות עם מערכת רב-מפלגתית וליצור נשיאות לברית המועצות החלה למעשה את התהליך האיטי של הדמוקרטיזציה שבסופו של דבר ערער את השליטה הקומוניסטית של המפלגה האחת במדינה ותרם להתמוטטות ברית המועצות.
כאשר הפגנות פרו-דמוקרטיות שטפו את מדינות הגוש הסובייטי במזרח אירופה הקומוניסטית ב-1989, הוא נמנע מלהשתמש בכוח בניגוד למנהיגי הקרמלין הקודמים ששלחו טנקים לרסק התקוממויות בהונגריה ב-1956 ובצ'כוסלובקיה ב-1968.
ההפגנות הביאו שאיפות לאוטונומיה ב-15 הרפובליקות של ברית המועצות, שהתפוררו בצורה כאוטית. גורבצ'וב ניסה להגיע לברית פדרלית חדשה, בה המדינות יהיו עצמאיות, אבל לברית יישארו נשיא, צבא משותף ומדיניות חוץ משותפת. במרץ 1991 נערך משאל עם בדבר שימור ברית המועצות שזכה לרוב תומכיו גדול ברפובליקות שהורשו להשתתף, כיוון שלטביה, ליטא, אסטוניה, מולדובה, גאורגיה וארמניה הושעו מן ההצבעה עקב המאבקים הפנימיים בתוכם והתנגדות של הממשלות מבית לאיחוד עם מוסקבה.
ההסכם אמור היה להיחתם ב-20 באוגוסט 1991, לאחר שאושר במשאל העם, אולם ב-19 באוגוסט התחולל ניסיון הפיכה של קומוניסטים רדיקלים שניסו למנוע את הצעד לו התנגדו. הקושרים החזיקו את גורבצ'וב במעצר בית בבית הקיץ שלו בחצי האי קרים.
מי שנחלץ לעזרתו היה בוריס ילצין, יריבו הפוליטי שמתח ביקורת על כך שהרפורמות של גורבצ'וב היו חלקיות בלבד. בסיועו של ילצין ההפיכה כשלה וגורבצ'וב שב לשלטון – אך איבד עוד יותר מהשפעתו וכוחו.
פירוק ברית המעוצות
לאחר ניסיון ההפיכה מיהרו הרפובליקות לתבוע את עצמאותן. בניסיון שווא לשמר את כוחה במסגרת מדינה ריבונית, המפלגה הקומוניסטית של בלארוס קידמה את המשבר בהכרזה על עצמאות ב-25 באוגוסט, 72 שעות בלבד לאחר שובו של גורבצ'וב למוסקבה. ב-27 באוגוסט הכריזו הפרלמנט והאסיפה הלאומית הגדולה של מולדובה, על עצמאותה של הרפובליקה ויזמו את תהליך היציאה מברית המועצות.
בספטמבר כל שלוש המדינות הבלטיות עזבו רשמית את ברית המועצות והתקבלו לאומות המאוחדות כמדינות ריבוניות. גאורגיה וארמניה הלכו כל אחת לדרכה, וממשלות קזחסטן וקירגיזסטן השתלטו על משאבי ארצותיהן והחלו ברפורמה והפרטה כלכלית עצמאית ממוסקבה. הרפובליקות האחרות של מרכז אסיה נטו לתמוך בדעת הקהל שלהן בהמשך האיחוד, אך חסרה להן ההשפעה הכלכלית והפוליטית של שכנותיהן.
למרות ניסיונותיו של גורבצ'וב לשמור על איזושהי ברית קונפדרטיבית, הרפובליקות העצמאיות החליטו ליצור ברית רופפת ולא מחייבת – "חבר המדינות". ב-1 בדצמבר אוקראינה הצביעה ברוב מכריע בעד עצמאות, ושבוע לאחר מכן, ב-8 בדצמבר, נפגשו נציגים משלוש הרפובליקות הסלאביות – בלארוס, רוסיה ואוקראינה – בברסט, בלארוס, והכריזו שברית המועצות אינה עוד. הם הכריזו על הקמת "חבר המדינות" כמעין גוף יורש לה בשם בלבד.
ב-25 בדצמבר 1991 הודיע גורבצ'וב בנאום בטלוויזיה על התפטרותו מנשיאות ברית המועצות. בשעה 19:32, פחות מחצי שעה לאחר סיום נאומו של גורבצ'וב, הורד בפעם האחרונה דגל הפטיש והמגל הסובייטי מחוץ לקרמלין. הוא הוחלף בטריקולור הקדם-מהפכני שהיה לדגל רוסיה. במשך שישה ימים המשיכה ברית המועצות להתקיים בשם בלבד, ובחצות הלילה ב-31 בדצמבר 1991 היא פורקה רשמית.
עוד באותו היום הכריזה אוקראינה על עצמאותה, ב-27 באוגוסט הייתה זו מולדובה. וב-30 וב-31 באותו החודש עשו זאת אזרבייג'ן וקירגיזסטן, ואחריהן אוזבקיסטן ב-1 בספטמבר. ב-6 בספטמבר הכירה מוסקבה בעצמאותן של אסטוניה, לטביה וליטא. ב-9 בספטמבר הכריזה טג'יקיסטן על עצמאותה, וב-21 בספטמבר הייתה זו ארמניה, ב-27 באוקטובר הכריזה טורקמניסטן על עצמאות.
ב-8 בדצמבר נפגשו מנהיגי רוסיה, אוקראינה ובלארוס במינסק, בירתה של האחרונה והקימו את חבר המדינות, ואליהן הצטרפו שבועיים לאחר מכן הרפובליקות המרכז-אסייתיות, ארמניה ואזרבייג'ן. גאורגיה הצטרפה בשנת 1993, אך פרשה מחבר המדינות ב-2009 לאחר עימות מזוין עם רוסיה; שלוש המדינות הבלטיות מעולם לא הצטרפו.
כבר ב-12 ביוני 1991 נבחר בוריס ילצין לנשיא הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה. עם התפטרותו של גורבצ'וב, קיבל בוריס ילצין את הסמכויות הנשיאותיות לידיו עם הקמת הפדרציה הרוסית והוא קיבל את המגורים הרשמיים בקרמלין ואת המזוודה הגרעינית.
היחסים עם ישראל
לגורבצ'וב הייתה השפעה דרמטית גם על מדינת ישראל. בברית המועצות התגוררה הקהילה היהודית השלישית בגודלה בעולם, אחרי ארה"ב וישראל, שנמנע ממנה לעזוב את המדינה – כמו כל האזרחים הסובייטים. כחלק מהפרסטרויקה המפלגה הקומוניסטית החלה לאפשר ליהודים לצאת מהמדינה – ומאות אלפי יהודים היגרו לישראל החל מ-1989, באישורו של המזכ"ל. בעקבות מהלכיו של גורבצ'וב, האוכלוסייה הישראלית גדלה ב-20% תוך שנים ספורות, עלייה במימדים שלא נודעו מאז שנות ה-50.
בתוך שנה מעלייתו לשלטון במוסקבה, 904 יהודים קיבלו היתר לעלות. ב־1987 עלה המספר ל־8,155, וב־1988 הגיע כבר ל־18,961. בסוף 1989 אושרה תוכנית עבודה עם הסוכנות היהודית, שהניחה כי 100 אלף איש יגיעו לישראל במשך שלוש שנים. בפועל אפילו התחזית הזו היתה נמוכה מהמציאות. בין השנים 1993-1990 הגיעו לישראל כ־400 אלף עולים, פי ארבעה מהצפי.
ב-1988 מינה ראש הממשלה, יצחק שמיר, את אריה לוין להוביל משלחת לברית המועצות, במטרה לחדש את הקשרים הדיפלומטים בין המדינות. שלטונות ברית המועצות לא רצו תחילה להכיר במשלחת וזו נאלצה לעבוד בחסות שגרירות הולנד, אך ב-1989 חזרה המשלחת אל הבניין הישן של שגרירות ישראל במוסקבה. ב-18 באוקטובר 1991 חודשו היחסים הדיפלומטיים בין המדינות ולוין מונה לשגריר ישראל במוסקבה. ב-13 בדצמבר 1991 הגיש אלכסנדר בובין את כתב האמנתו מגורבצ'וב כשגריר ברית המועצות בישראל לנשיא חיים הרצוג.
זמן קצר לאחר פרישתו מנשיאות ברית המועצות, ביוני 1992, ביקר גורבצ'וב בישראל ובכותל המערבי.
הסוף הפוליטי
רוסים רבים לא סלחו לגורבצ'וב על הרפורמות שהנהיג, ששחררו את הרסן ואפשרו חרויות פוליטיות וכלכליות במדינה, שלא התאפשרו קודם לכן. הם רואים ברפורמות אלה כמה שהביא לצניחה ברמת החיים שלהם, עם שקיעתה של ברית המועצות. לאחר שביקר את גורבצ'וב בבית החולים לפני כחודשיים, אמר הכלכלן רוסלן גרינברג לכלי התקשורת כי "גורבצ'וב נתן לכולנו חופש – אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה".
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין הביע את "תנחומיו העמוקים ביותר", כך לפי דוברו, דימיטרי פסקוב, שהוסיף שהנשיא ישלח מברק תנחומים למשפחתו וחבריו של גורבצ'וב. בחודש שעבר, סיפר מקורב לגורבצ'וב כי האחרון מאשים את פוטין, על שהחריב את מפעל חייו עליו עמל.
מייד לאחר פרישתו מהנהגת ברית המועצות, גורבצ'וב ערך שלושה מסעות בינלאומיים, תחילה בגרמניה ויפן ובהמשך ערך ביקור בן 13 יום בשבע ערים בארצות הברית. בשנת 1996 גורבצ'וב שב לפוליטיקה והתמודד על כסאו של ילצין במסגרת הבחירות לנשיאות. הוא זכה לחצי אחוז מקולות המצביעים.
בשנת 2000 חזר לזירה הפוליטית, לאחר שהתמנה לראש איחוד מפלגת הסוציאל-דמוקרטים הרוסית. בנובמבר 2001 התאחדה המפלגה עם מפלגות סוציאל-דמוקרטיות נוספות וגורבצ'וב היה ליושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של רוסיה .ב-2006 עמד בתוך מאבק פוליטי שנסוב סביב השאלה האם להצטרף לקואליציה בראשות רוסיה המאוחדת – המפלגה המייצגת את הנשיא פוטין בדומה. גורבצ'וב התנגד נחרצות להצטרפות. גורבצ'וב התנגד נחרצות לשיתוף הפעולה עם רוסיה המאוחדת ופרש מהנהגת מפלגתו.
בראיונות חוזרים ונשנים, גורבצ'וב נהג להדגיש הלוך ושוב כי לדעתו ברית המועצות לא הייתה צריכה להתפרק וכי הוא מצר על כך שלא נקט באמצעים חריפים יותר למען שימורה. הוא הביע את מורת רוחו מכך שהשלטונות הרוסיים אינם מתירים לו לנהל חיים פוליטיים תקינים ולנהל את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שלו.
בשנת 2017, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין התייחס בראיון למה שהוא כינה את "הטעות" של גורבצ'וב – כלומר אי שימוש בשיחות עם גרמניה כדי למנף ערבויות מחייבות מנאט"ו. גורבצ'וב מצדו דחה את הביקורת. ב-2021, לנוכח השתלטות הטליבאן על אפגניסטן בעקבות נסיגה אמריקאית, גורבצ'וב התבטא בעניין מלחמת אפגניסטן של בעלות הברית המערביות. הוא טען כי "נאט"ו וארצות הברית היו צריכות להודות בכישלון מוקדם יותר" וכי הקמפיין של נאט"ו באפגניסטן היה "מפעל כושל מלכתחילה" שהתבסס על "הגזמה של איום ורעיונות גאופוליטיים המוגדרים בצורה גרועה.
עוד רוסי…ץ
חתיכת מרוקאי!!!