אין כמעט יהודי חרדי שלא שמע סיפור מעורר השראה על גבורתו של הרה"ק בעל ה'שפע חיים' מצאנז זי"ע במהלך השואה האיומה. ישנם סיפורים יותר מוכרים, לצד סיפורים פחות ידועים, אך הצד השווה שבהם הוא עמידתו האיתנה על יסודות היהדות גם בזמנים הקשים ביותר.
אותה "גבורה יהודית" פעפעה בתוכו גם ככלות החורבן הגדול. הרבי זי"ע נשאר בחוסר כל, איבד את כל משפחתו, איבד את בני קהילתו ואיבד את כל רכושו – אבל הוא נטש את העצב בערי ההרס, אזר את כוחותיו האחרונים ועלה להציל את עם ישראל מהחורבן הרוחני.
בגיל 40, לאחר שנות סבל וייסורים קשים, הוא החל במפעל שיקום היהדות. כבר בגרמניה החל בהקמת מוסדות תורה וחינוך בשם "שארית הפליטה" במחנות העקורים, בהמשך עשה זאת בארצות הברית ולאחר מכן בארץ ישראל. בנו כ"ק האדמו"ר מצאנז ממשיך לבנות את האימפריה של אביו בארה"ק ובארה"ב ובנו כ"ק האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג מנהיג קהילה גדולה בארה"ב.
אינספור סיפורים קיימים על הרבי זי"ע, על גבורתו היהודית במהלך השואה האיומה, אך היריעה קצרה מהכיל את כל מסעו של הרבי ולכן, נציג בשורות הבאות רק סיקור קצר על ההתמודדות ההרואית מול חיות האדם.
הרבי מצאנז זי"ע
הרה"ק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז-קלויזנבורג נולד ברודניק ביום ד' בשבט תרס"ה, לאביו הרה"צ רבי צבי הירש הלברשטאם שהיה אב"ד רודניק, ולאמו הרבנית מרת חיה מינדל ע"ה. מצד אביו הוא היה נין למייסד שושלת בית צאנז הרה"ק בעל ה'דברי חיים' מצאנז זי"ע, ומצד אמו היה בן נינתו של הרה"ק בעל ה'בני יששכר' מדינוב זי"ע.
בגיל 14 התייתם מאביו. באותה שנה הוסמך להוראה בידי הרה"צ רבי מאיר אריק ורבנים נוספים. בבחרותו שקד על תלמודו אצל גדולי התורה וההלכה באירופה. כך גם נסע להסתופף בצילם של אדמו"רי וצדיקי אירופה.
בהיותו כבן 18 התחתן עם הרבנית מרת פעסיל טייטלבוים ע"ה, בת בעל ה'עצי חיים' מסיגעט זצ"ל, אחד עשר ילדים נולדו להם. בשנת תרפ"ו, בגיל 21 נתמנה לרב הקהילה בקלויזנבורג ועמד שם בראש הישיבה. קהילה זו הורכבה מחסידי העיר, שהיו כפופים לדעתו ולהוראותיו.
שנת הגלות בשואה
לאחר פלישת הנאצים ימ"ש להונגריה, הרבי גויס באייר תש"ד לשירות העבודה ושהה במחנה בנאדבאניה, בעוד הרבנית וילדיו נותרו בגטו קלויזנבורג. בהתחלה עוד התאפשר לו לא לעבוד אך כעבור מספר חודשים הביאה הפיכת צלב החץ לגירושו עם משפחתו לאושוויץ. הוא שרד את צעדת המוות, אך הרבנית ותשעה מילדיהם נרצחו שם על קידוש השם הי"ד. שני בניו הנותרים נפטרו אף הם בהמשך ממחלת הטיפוס.
הרבי זי"ע סיפר על תקופה זו: "הייתי כמה שנים במחנות ההשמדה של הנאצים חוץ ממה שרצחו לי את אחד עשר ילדיי, את אמי, אחיותיי ואחיי – מכל המשפחה נותרתי לבד בחיים. ראיתי מה נקרא אכזריות, אני זוכר כמו היום, שירו לי ביד. פחדתי ללכת למרפאות הנאצים שגם שם היו רופאים אבל ידעתי שאם אכנס לשם לא אצא חי ח"ו".
"ניגשתי לעץ למרות הפחד מהנאצים", סיפר הרבי, "וקטפתי עלה מהעץ והידקתי אותו על הפצע כדי שיעצור את הדם ואחר כך קטפתי ענף וקשרתי סביב כדי שיחזיק וה' עזר ותוך שלושה ימים הבראתי. אז קיבלתי על עצמי שאם ה' יתן לי חיים ואבריא ואצא מכאן מהרשעים האלה (נראיתי אז כמו מוזלמן), אבנה בית רפואה שבית רפואה זה יהיה מיוסד על כך שהרופאים והאחיות יאמינו שיש אלוקים בעולם ויידעו שכשניגשים לרפא חולה, עושים את המצווה הגדולה ביותר בתורה".
כך גם סיפר שבתקופה שהתהלך עם נעלי עץ לרגליו, הזדמנה לו נעל מרופדת ועליה חתיכת עור. הוא הרים אותה והתברר לו שזאת חתיכת קלף מפרשיות תפילין שעליה כתוב: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם…" והוסיף: "פרצתי בבכי… היטב חרה לי מביזיון הקודש, וגם נחרדתי מן הרמז שרמזו בזה מן השמים…"
פעם, כשנשאל הרבי כיצד הצליח להתגבר על ייסורי האיוב הללו, הסביר: "איבדתי את כל משפחתי, איבדתי את הכול – אבל את הקדוש ברוך הוא לא איבדתי".
יהודים אשר שהו ליד הרבי בשואה ושרדו את התופת סיפרו על גדלותו העצומה: גם בשיא היגון והצרות לא חדל מללמוד, להתפלל ולקיים מצוות שבין אדם לחברו. על פי עדות אחד משרידי הגטו, גם בתנאי רעב קשים ביותר הקפיד הרב לא לאכול טריפה, להניח תפילין בכל יום, לארגן תפילה בציבור ולא לאפשר לקלגסים הנאצים לגלח את זקנו בתער. בתחבולות שונות ומשונות הצליח להתחמק מחילולי שבת. כמו כן, כשהגיעו כוחות בעלות הברית לשחרר אותם ולתת להם אוכל, הרבי היה היחיד מבין קהל צפוף של עצמות ושלדי אדם מורעבים שביקש מחיל השחרור אוכל כשר.
ההתנהגות של הרבי העירה את חמת הנאצים שהציקו לו מאוד והפליאו בו את שבטם. שורדי שואה ששהו לצידו סיפרו כי גם כשרמסו אותו ברגליהם, היה לוחש: "צדיק הוא השם כי פיהו מריתי", או: "תהא מיתתי כפרתי", או "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקים בשמחה…"
אחד מניצולי השואה ששהה לצד הרבי סיפר: "היינו צריכים לקחת 50 קילו מלט ולהעלות על קרש בגובה של שתי קומות. למטה עמד הגרמני, ומי שנפל קיבל מכות רצח. פעם הרבי נפל, והיהודים שהיו איתו התחילו כבר לחשוב איפה לקבור אותו. יהודי אחד ניגש לאדמו"ר ושאל: אתה עוד תגיד 'אתה בחרתנו מכל העמים?' והאדמו"ר ענה לו: 'אולי עד היום לא אמרתי את זה כל כך בכוונה. מהיום כשאומר את זה, אני אגיד את זה בכזו כוונה ושמחה – כמו שלא אמרתי אף פעם, כי מזל שאני יהודי. אם לא הייתי 'אתה בחרתנו מכל העמים' – הייתי בצד השני, נראה כמו שהנאצי הזה נראה'".
הוא סיפר גם על תפילת שבת מיוחדת שזכורה לו מהמחנה: "הגיעה שבת והרבי אומר שצריך ללכת להתפלל… הוא התחיל לשיר… מי יכול לשיר? וכשהגיע לקטע בזמירות 'צוה למלאכיך … שיפקדוני ברחמים כי הדלקתי נרותיי והצעתי מיטתי…' התחיל לצעוק: 'ריבונו של עולם, אפילו שהדלקת מיטתי – שרפת את המיטה שלי, את אשתי וילדיי – אין לי שום טענה כלפיך, והתחיל לבכות ולשיר'".
שיקום היהדות אחרי השואה
לאחר השואה, הרבי שהה במחנה העקורים פורנוולד בגרמניה, והחל בהקמת מוסדות תורה וחינוך בשם "שארית הפליטה" במחנות העקורים. הוא הקים מטבחים וחדרי אוכל כשרים, טיפל ביתומים והשיא זוגות מתחת לחופה.
ביום הכיפורים תש"ו, הרבי נשא דברות קודש שהרעידו את כל היהודים במחנה: "'אשמנו?'" תמה הרבי ושאל. "'בגדנו'? האם חלילה בגדנו באלוקים ולא שמרנו לו אמונים? 'גזלנו'? ממי גזלנו באושוויץ ובמיהלדורף?… 'מרדנו'? במי? מרדנו בך, ריבונו של עולם?… הוידוי הזה לא נכתב בשבילנו", והוא סגר את המחזור.
"אבל" הרעים קולו מחדש… "חטאנו בחטאים שאינם כתובים במחזור… כמה פעמים התפללנו, רבים מאתנו, 'ריבונו של עולם אין לי כוח יותר, קח את נשמתי, ולא אצטרך יותר להגיד בבוקר 'מודה אני לפניך'… עלינו לבקש מריבונו של עולם שיחזרו אלינו האמונה והביטחון בשלמות. 'בטחו בד' עדי עד…' 'שפכו לפניו לבכם…'".
מסופר כי דווייט אייזנהאואר, גנרל צבא ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה ומי ששירת כמפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה, התרשם מפעילותו הברוכה של הרבי וסייע לו. כחלק מפעילותו דחף להקמת 'אגודת הרבנים בגרמניה', וביקש מידידו הקרוב, הגאון רבי אברהם אליקים שיף זצ"ל לעמוד בראשה, והוא נעתר לבקשתו. בתקופה זו פעלו השניים לחיזוק היהדות, וקשריהם הקרובים נמשכו גם בישראל, בין היתר בהקמת בית החולים לניאדו בקרית צאנז בנתניה.
הרבי עסק רבות בזיכרון השואה וקהילות אירופה שנחרבו. בשנת תש"ו הרבי הגיע לארצות הברית כדי לגייס כספים לעזרה לניצולי השואה והקים במקסיקו ובניו יורק מוסדות תורה שיועדו לניצולי השואה שהיגרו לארצות הברית. מאוחר יותר הקים גם בישראל תלמודי תורה בשם "שארית הפליטה" בצפת, באר שבע, כפר אז"ר וכפר הניצחון. הרבי גם ייסד ישיבה בשכונת ויליאמסבורג בניו יורק ועמד בראשה, וכן ישיבה במונטריאול שבקנדה בראשה העמיד את הרה"צ רבי שמואל אונסדורפר זצ"ל, שלימים הפך למחותנו.
בארצות הברית נישא בשנית והקים משפחה חדשה עם הרבנית מרת חיה נחמה ע"ה, בתו של הגה"צ רבי שמואל דוד אונגר זצ"ל – אב"ד נייטרא, ונולדו להם שבעה ילדים. בהם ממשיכי דרכו כ"ק האדמו"ר מצאנז וכ"ק האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג.
מהפך נוסף בחייו של הרבי התרחש בשנת תשט"ו, כאשר ביקר לראשונה בארץ ישראל והחליט להקים קריה חסידית בנתניה. באותה שנה הניח את אבן הפינה להקמת קריית צאנז בעיר נתניה. הוא ייסד מוסדות חינוך וישיבה גדולה שעמד בראשותה, ואת מפעל הש"ס. הוא ייסד גם כאמור את בית חולים 'לניאדו' בנתניה בעקבות הנדר שנדר בתקופת השואה, שאם יינצל מהתופת ינסה תמיד להציל יהודים.
חמש שנים לאחר הובלת המהפכה החסידית בארץ ישראל, בי"ט בכסלו תש"ך, הרבי עלה לארץ ישראל והתיישב בנתניה. הוא ראה במהלך זה כתיקון, כשאמר: "כי אני לא עשיתי די למען ארץ ישראל, ועתה הקב"ה נותן לי אפשרות לתקן את דרכי, ולכן חייב אני להיכנס בעניין זה בכל כוחותי, להקים יד ושם (להרוגי השואה) בארץ ישראל". בשנת תשל"ב חזר לארצות הברית והתגורר ביוניון סיטי.
יפה מאוד