בין הערביים: המחיר הכבד ששילמו יהודי מדינות ערב בהקמת מדינת ישראל

אלפיים שנות גלות, נכספו המוני ישראל לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה. אלפיים שנות גלות, בהם המוני ישראל נטבחו ללא סיבה, נתלו, עונו, נכלאו וסבלו סבל רב, אך למרות שנדמו כנצח, לא אפסה תקוותם של עם הקודש, לעלות אל צור מחצבתם, והר הקודש – ירושלים.

בשנת 1947 נקרתה ההזדמנות. ב-29 בנובמבר אושרה תכנית החלוקה, שהציעה ועדת אונסקו”פ מטעם האו”ם לחלוקת ארץ ישראל. האו”ם כלל אז 57 מדינות בלבד, כיוון שרוב מדינות אפריקה ודרום מזרח אסיה היו נתונות לשלטון אירופי, וקיבלו עצמאות רק מאוחר יותר. מה שאפשר את העברת ההצעה ברוב של 33 מדינות תומכות, מול 13 מדינות מתנגדות ועשרה נמנעות.

עם אישור התוכנית, רבים מהיהודים שהתגוררו אז בערים והיישובים היהודיים בארץ ישראל, פרצו בצהלות שמחה וריקודים, מודים על הנס שאירע איתם. גם אם הגאולה עדיין רחוקה, הרי שלפחות זכו לדור בארץ הקודש.

ההנהגה הערבית בארץ דחתה את התוכנית מכול וכול. ג’מאל אל-חוסייני ראש המשלחת הערבית בא”י לאו”ם הכריז כי ”קו החלוקה לא יהיה אלא קו של אש ודם” וההבטחה הזו אכן הגשימה את עצמה. לא רק בארץ ישראל, התממשה ההבטחה, אלא גם במדינות ערב, בהן התגוררו עד אז יהודים וערבים בשכנות טובה יחסית, לעומת התלאות שעברו יהודי ארצות אשכנז.

יומיים לאחר החלטת האו”ם בי”ז כסלו תש”ח (כ”ט בנובמבר 1947) נהר אספסוף ערבי לרובע היהודי בחלב, והרס, שדד ושרף בתים רבים ואת רוב בתי הכנסת. הקונסול הבריטי בחלב, שראה את הדברים במו עיניו, דיווח לשגרירות בדמשק על המתרחש: “קבוצות פורעים פגעו במוסדות, בבתים ובחנויות של יהודים. המשטרה והצבא לא עשו דבר, ומספר שוטרים אף נטלו חלק בביזה. הפרות הסדר נמשכו כל היום, ורק למחרת שלח המושל כוחות על מנת להשיב את הסדר על כנו ולהגן על רכוש יהודי” תיאר אז בפירוט.

רבה של חלב, חכם משה טָווִיל, שהתגורר מול בית הכנסת העתיק וראה מביתו את המתרחש, תיאר את שראו עיניו. “ההכרזה על החלוקה הייתה ביום ו’. ביום א’ לא הציקו לנו אלא הכריזו לסגור כל העיר ולשבות. והיהודים קיבלו על עצמם שלא לצאת מפתחי בתיהם… בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת ומכריזים ‘פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא’ (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו) והצבא מחריש. אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס, והצבא מסייע להם… אחר חצי שעה נשרף הכול. הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן…”.

ההפגנות, השריפות ומעשי ההרס בבתי הכנסת נמשכו רק יום אחד, אולם היהודים שחששו משכניהם נסגרו בבתיהם שלושה ימים רצופים ולא העזו לצאת מפתח הבית. הפרעות שהתרחשו שוב ושוב במהלך אותה שנה, הובילו לתוצאות קשות. הרובע היהודי בעיר הוצת ועלה בלהבות. 75 יהודים נרצחו, מאות נפצעו, כ-150 בתים נהרסו וכמחצית מהקהילה היהודית נמלטה מהעיר. גם בית הכנסת המרכזי והעתיק של חלב, נפגע. במהלך הפרעות גם הלך לאיבוד כתר ארם צובא, ששווה יריעה בפני עצמה.

בעיתון דבר, אחד מכתבי העת שפורסמו בישראל בתקופה ההיא, דווח על אחד האירועים שפרצו יממה לאחר אישור תכנית החלוקה: “8 יהודים ומאות נפצעו בחלב. פרעות הדמים שנמשכו למעלה מארבעים שעות נערכו כצורה מאורגנת ביהודי חלב שבסוריה. בגלל צנזורה חמורה שהוטלה על ידי שלטונות סוריה הגיעו הידיעות על מעשי הזוועה רק עכשיו, באיחור של שבועיים כמעט.

“המאורעות החלו ב-30 בנובמבר וקיבלו תחילה צורה של הפגנות שקטות. למחרת נשתנה המצב. החלו התנפלויות מאורגנות בראשותם של ראשי הדת המוסלמית. כל בתי הכנסת עלו באש. הפרעות התרכזו בעיקר בשתי שכונות, כארבעים בתים ושלושים חנויות נהרסו, ביניהם ביתו של הרב הראשי. 8 יהודים נרצחו ומספר הפליטים נאמד במאות”.

אין נחמה

גם בשנים שלאחר מכן נמשך מסע הנקמה ביהודי המדינה, על שאחיהם “העזו” להקים בית משלהם, על אדמת הקודש. אחד האירועים שנצרבו בקרב יהודי המקום, היה הטבח בבית הכנסת אלמנשה בדמשק, שהתרחש בליל שבת נחמו תש”ט, ובו נרצחו 12 יהודים ושישים נפצעו.

בית כנסת אלמנשה הוא אחד מבתי הכנסת העתיקים בעיר. בניינו היכל מפואר. הוא ממוקם במרכז השכונה היהודית, בסמטה מהרחוב הראשי “תלת אלחיג’רה” סמוך לבית אלמעלם פרחי.

כישלון הצבא הסורי, שנבלם בחסדי שמיים על ידי צבא המדינה הצעירה שאך בקושי קמה, הגביר את תחושת הנקם בקרב השכנים הפורעים, שהניעה פורעים ערבים חברי קבוצת “כתאיב אלפדא אלערבי” – גדודי הלוחם הערבי, שלימים הפך לארגון החזית העממית, להטיל שלושה רימוני יד לתוך בית הכנסת בזמן קבלת שבת של ילדי תלמוד התורה.

האסון היה גדול ומרבית הנפגעים היו מקרב הילדים. 12 יהודים נרצחו ושישים נפצעו באותו היום, אולם תאבי הדם לא הסתפקו במה שהתרחש בבית הכנסת ובזמן מנוסתם הטילו הרוצחים רימון נוסף לעבר כמה יהודים שרדפו אחריהם. המחבלים מצאו מקלט במסגד אומיה.

כעבור כמה חודשים שוב, הגיעו הרוצחים אל שכונה יהודית והשליכו רימוני יד לעבר כמה מבתי השכונה. בחסדי שמיים, רק נזק (רב) נגרם לרכוש.

טבח המוני בקהיר

יממה לפני אישור התכנית, שגריר מצרים באו”ם, יוסף היכל פאשה, הזהיר מפני אישור התכנית ובעיקר ממה שיקרה בעקבותיה: “מיליון יהודים חיים בשלום במצרים (וביתר ארצות האסלאם) ונהנים מכל זכויות האזרח. בהחלט אין הם רוצים להגר לפלשתינה. אולם אם מדינה יהודית תיווצר אף אחד לא יוכל למנוע צרות. פרעות תפרוצנה בפלשתינה, תתפשטנה על כל ארצות ערב ותובלנה אולי למלחמה בין הגזעים. …אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים”.

לאזהרות היה על מה להתבסס. ליתר דיוק, הפורעים קיבלו היתר לעשות את מה שתכננו. במהלך מלחמת העצמאות ובפרט לאחר תבוסת הצבא המצרי במלחמה, גברו ההתנכלויות ומעשי האלימות כלפי יהודי המדינה הערבית ורשימת ההרוגים והפצועים הלכה והתארכה.

כך למשל, ב-19 ביוני 1948 ברובע היהודי-קראי של קהיר, “חארת אל-יהוד”, 25 יהודים נהרגו ו-קרוב למאה נפצעו. ההפצצה התרחשה במהלך ההפוגה הראשונה בין צבאות ערב וישראל במהלך מלחמת השחרור.

ב-21 ביוני דיווח העיתון ‘דבר’ על האירועים: “עשרות נהרגו ונפצעו בהו פוצצוה ברובע היהודי בקאהיר” נכתב בכותרת הידיעה.

“התפוצצות אדירה נשמעה היום בשכונה היהודית בקאהיר. נהרגו לפחות 25 איש ו80- נפצעו. מיד לאחר ההתפוצצות פרצו מהומות בחלקים שונים של העיר. המשטרה מודיעה, כי ההתפוצצות הרסה 4 בתים וגרמה נזק לבתים רבים אחרים. מומחה ממשלתי שבחן את המקום, הביע דעתו כי חומרי הנפץ הושמו בכוונה והיו מחוברים לפצצת שעון”.

העיתון שיצא לאור בישראל, הוסיף ודיווח: “מוסרים על קרבות בחלקי קאהיר המיושבים יהודים. מכונית פרטית אחת הוצתה ברחוב פארוק, על נבול השכונה היהודית- השלטונות חושדים, כי מספר חללי ההתפוצצות עלול להגיע ל-40. קצינים שחקרו במקום הודיעו כי מצאו כמות של חומרי נפץ באחד הבתים הניזוקים. המשטרה הקיפה את האזור ויחידות ההצלה עבדו בגילוי ההרוגים והפצועים.

“סופרו של רדיו המזרח הקרוב מודיע מקאהיר, כי אחרי ההתפוצצות האיומה בשכונה היהודית נתפסו שני צעירים מצרים שמשכו עגלה קטנה ועליה חומר מפוצץ ופצצת שעון. כנראה, מוסיף הסופר, התכוונו הצעירים לבצע התנקשות שניה”.

מרדכי קארו, יליד מצרים, שבתו נפצעה כתוצאה עקיפה של האירוע, סיפר: “בתקופת יולי–אוגוסט 1948 הניחו מטען חומר נפץ עצום בתוך תלת-אופניים צמוד ליד ביתנו ברחוב דרב אל-מולבט בשכונת היהודים בקאהיר. מההתפוצצות העצומה באותו יום נהרגו ונפצעו עשרות יהודים בשכונה. אחת הקרבנות הייתה בתי הקטנה עליזה, ילידת 1945. בעת ההתפוצצות נפלה הילדה מקומה שנייה לארץ בחדר המדרגות של הבניין, הילדה איבדה את הכרתה משך למעלה מחודש, ונותרה נכה למשך כל ימי חייה”.

ארבעה שבועות לאחר מכן, ב- 19 ביולי, כנקמה על הפצצה ישראלית כחלק מהמלחמה, הושלכו פצצות לעבר חנויות כלבו בבעלות המשפחות היהודיות. 22 איש נהרגו אז.

ב-22 בספטמבר, חמישה ימים לאחר רצח מתווך האו”ם פולקה ברנדוט בירושלים, שוב התחולל מסע רצח המוני, כש-19 יהודים נרצחו ו-62 נפצעו בפיגוע נוסף ברובע היהודי.

הפיגועים ברובע היהודי גרמו למספר הרב ביותר של נפגעים והרוגים, עשרות הרוגים ופצועים בכל אירוע שכזה, אך הן לא היו ההתקפות היחידות שכוונו נגד יהודים בתקופה זו. מהומות ו-“התפרעויות עממיות” ברחבי קהיר הביאו להריגתם ופציעתם של יהודים רבים נוספים ולמעשי ביזה רבים, כפי שתיאר זאת העיתון “נציונל צייטונג”, שראה אור בבזל: “קהיר הופקרה כליל לאימי האספסוף, שהשתולל ברחובות בצעקות ‘יָהוד, יָהוד’. כל אדם שחזותו אירופית הותקף. המחזות הקשים ביותר נראו ברובע היהודי, שם פשט האספסוף על בית אחר בית… וטבח מאות יהודים”.

220 בתים, 170 חנויות וארבעה בתי כנסת

גם על תימן, לא פסחה כוס התרעלה. הארץ שבה על פי המסורת, התיישבו היהודים כבר לאחר חורבן בית ראשון, הפכה למאכולת אש עבורם וכמאה וחמישים נהרגו בעיר עדן, בהתפרעות המון ערבי מוסת, שרק ימים קודם לכן עוד ישבו לשתות איתם קפה מתובל בחוויאג’.

מיד לאחר 29 בנובמבר, פתחו ערביי העיר עדן במתקפה. באותם ימים הייתה העיר עדן פרוטקטורט בריטי, ויחידת “המגויסים של הפרוטקטורט של עדן”, יחידה צבאית בריטית שתפקידה היה להגן על שדות התעופה של עדן ולעזור למשטרה האזרחית, לא רק שלא מיהרה להגנת היהודים, אלא גם שחיילי היחידה, ערבים בעצמם, עצמו עיניהם מול המתחולל ואף ירו בעצמם ללא הבחנה אל עבר היהודים ורצחו רבים מהם.

בפרעות נרצחו 82 יהודים ו-76 נפצעו. 106 מתוך כ-170 החנויות של היהודים, נבזזו. ארבעה בתי כנסת ובהם, בית הכנסת הגדול בעדן, נשרפו עד אפר, 220 מבתי היהודים נשרפו, ניזוקו או נבזזו ושני בתי ספר יהודיים, האחד לבנים והאחר לבנות, רוקנו מכל תוכנם.

“מה שקרה היה בלתי צפוי לגמרי ובא עלינו כרעם ביום בהיר”, תיאר חודש לאחר מכן עובדיה טוביה — איש הסוכנות היהודית, במכתב ששלח לארץ ישראל. גם על רגעי הפחד והבהלה, בעקבות ההבנה שהשוטרים לא באו להגן עליהם, הוא מספר. “מרגע זה החלה השואה”, תיאר טוביה במכתבו. “הפורעים החוליגנים החלו שודדים את חנויות היהודים. השוטרים עומדים ומחייכים. עוד רגע אפשר היה לראות כיצד הם עצמם עוזרים בשוד ובביזה”.

“את הדיווח על ההצבעה באו”ם שמעתי עם המשפחה ברדיו שהיה לנו בבית בעדן”, שיחזר שמעון ששון – יליד עדן, לפני כשבע שנים בשיחה עם “הארץ”. “אחר כך ירדנו למטה וסיפרנו לכל מי שהתאסף מתחת לבית מי הצביע בעד, מי נגד ומי נמנע. היתה צהלה”.

“בליל 2 בדצמבר הערבים התחילו לשרוף מכוניות של יהודים ברחובות העיר. למחרת הם פלשו לרובע שלנו. הרחובות התרוקנו לגמרי. השלכנו לעברם בקבוקים. יום אחר כך החלו הערבים להצית חנויות, עסקים ובתים של יהודים. כמה משפחות נמלטו מהבתים ורצו אל הבית שלנו, שהיה במרכז הרובע. פתחתי את הדלת והכנסתי הביתה חמש משפחות”, סיפר.

פרעות בעיר המעבר

המסע בין הפרעות ברחבי העולם, לא תם. כמו במדינות ערב וצפון אפריקה הנוספות, גם תורם של יהודי מרוקו הגיע.

ב-ה’ באייר תש”ח הוכרזה הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, מה שהוביל רבים מיהודי מרוקו שכמהו אף הם להיות חלק מהעולים ארצה, לנסות ולעשות את דרכם לארץ המובטחת, מתוך רצון לחונן את עפר אדמת הקודש, לגעת במשק כנפי ההיסטוריה של ערש לידת העם היהודי.

כמו ביתר מדינות ערב, גם המרוקאים הזדהו עם המאבק הערבי כנגד מדינת ישראל הצעירה והמוסלמים תושבי המקום, לא ראו זאת בעין טובה.

בעיתונות הלאומנית המרוקאית, ובראשם עיתון “אל עאלם”,  כללה דברי הסתה נגד יהודים בפרסומים שונים שלה. מלך מרוקו מוחמד החמישי נאם יום למחרת הכרזת העצמאות נאום אנטי-ישראלי חריף, בו גם הזהיר את יהודי מרוקו “להימנע מכל צעד שייחשב כסולידריות עם התוקפנות הציונית, מה שעלול לפגוע בזכויותיהם או אזרחותם המרוקאית”. עם זאת גם קרא לשמירה על היציבות ולרגיעת רוחות במרוקו.

אחרי ימים של איומי רצח כלפי יהודים, ב-7 ביוני 1948, החל להתגלגל כדור השלג. תחילה העובדים המוסלמים לא הופיעו לעבודה אצל מעסיקיהם היהודים, אך זמן קצר לאחר מכן, העסק יצא מכלל שליטה.

בעיר אוג’דה, אחת הערים שהייתה מוקד מעבר ממרוקו לאלג’יריה ומשם לישראל, בשעה 9:30 בבוקר, אספסוף חמוש בגרזנים וסכינים התקהל ב”שוק אל יהוד” בעיר ורצח חמישה אנשים מתוכם 4 יהודים וצרפתי אחד.

פחד ואימה השתלטו על יהודי העיר, שנאלצו להתמודד מול תאוות הרצח של “האחים” המוסלמים. לאחר זמן מה, המשטרה הצליחה לבסוף להשתלט על האירוע וההמון התפזר לביתו, אבל מי שחשב שבכך האירועים הללו תמו, טעה.

ביום למחרת, ה-8 ביוני, הפרעות התפשטו גם לעיר השכנה, עיר מכרות הפחם ג’ראדה. יהודים הגיעו למקום כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 ובמשך השנים סיפקו שירותי הלבשה והנעלה לעובדי המכרות במקום. בעיר שכנה קהילה יהודית בת מאות עד אלפי תושבים, שחיו בהרמוניה מופלאה עם שכניהם המוסלמים, עד שביום אחד הכל התהפך.

בעיר הופצה השמועה שיהודי רצח מוסלמי, והרוחות שהיו כבר לוהטות, התלהטו אף יותר. המרוקאים תבעו נקמה והחלו במסע טבח נגד יהודי העיר. רק שמסע הטבח שכך, ממדי הזוועה נחשפו. 38 יהודים נרצחו, ביניהם רב הקהילה רבי משה כהן ומשפחתו, שהיה נערץ על תלמידיו ותושבי העיר. גם ממונם של יהודי העיר ניזוק בצורה קשה, כשנבזזו חנויותיהם ובתיהם של היהודים, לקול צהלות השמחה של הנשים המוסלמיות שצפו באירועים.

בכתב העת ‘על המשמר’ תואר רגע אחרי רגע, על המתרחש: “44 יהודים בהם עשרה ילדים נרצחו ועוד חמישים וחמישה נפצעו בידי פורעים ערבים רובם במרכז המכרות ג’יאדה שבמרוקו הצרפתית” נכתב בידיעה.

הכתב מתאר את השתלשלות העניינים, שהובילו לתוצאה הקשה: “הפרעות פרצו בהגיע הידיעה על התגרה שהייתה לפני כן בעיר המרוקנית אוג’דה, בה נהרגו חמישה יהודים ונפצעו 30. אספסוף ערבי פרץ לאזור המכרות, כיתר קבוצה בת 70 יהודים רובם רוכלים וחנוונים, רגם אותם באבנים ואחר כך התנפל עליהם בסכינים ובפגיונות. אך מעטים מבין היהודים הצליחו להימלט ללא פגיעה מידי הפורעים”.

הסדר שב על כנו, רק לאחר התערבות מאסיבית של כוחות הביטחון הצרפתיים, ששלטו באותה עת במדינה: “המשטרה והצבא החזירו את הסדר על כנו באזור המהומות. כעת שורר שם שקט” נכתב בידיעה.

מספר הנרצחים בשני הימים הגיע בסה”כ ל-42 איש, ועוד 55 שנפצעו בידי מוסלמים. בין ההרוגים היהודים מצויים 10 ילדים ו-10 נשים. בשונה ממדינות אחרות ופרעות שהוזכרו, במרוקו היה מי שתבע את דמם של היהודים. 35 מוסלמים הועמדו לדין בפני בית דין צבאי צרפתי בקזבלנקה. 2 נאשמים נידונו למוות, שניים אחרים לעבודות פרך לכל חייהם, והנותרים, לעונשים שונים.

בשונה ממה שחשבו המרוקאים, הפרעות שזעזעו באופן עמוק את יהדות מרוקו, דווקא עודדו את העלייה לישראל, ובשנה שלאחר הפרעות עלו לישראל 18,000 יהודים ממרוקו.

בית הכנסת העתיק נחרב

אחת המדינות שישראל כוננה איתם לא מכבר הסכמים חמים, היא ממלכת בחריין. לא רבים יודעים, אבל קהילה יהודית בבחריין הייתה קיימת באי כבר במאה ה-7. הנוסע היהודי, רבי בנימין מטודלה שביקר באזור במאה ה-12 הזכיר את קיומן של שתי קהילות יהודיות לחופי ערב הסעודית – כאשר אחת מהן ליד בחריין. במאה ה-19 הגיעו לאי יהודים מהארצות השונות ומספרם נאמד ב-1,500.

בשנת 1932, לאחר גילוי הנפט, הגיעה הקידמה לאי ויחד עימה גברו הרגשות האנטי-בריטיים כלפי הכוח השולט במדינה, ואיתן גם הרגשות האנטי-יהודיים. בתי היהודים נהרסו, בית הכנסת חולל וספרי התורה נגנבו.

מאז, שרר השקט באופן יחסי, אולם תכנית החלוקה שהגיעה ב-1947, שוב הציתה את האש ובדצמבר של אותה שנה, נערכו הפגנות קשות נגד הרעיון להקים את מדינת ישראל. הקרבנות, כמובן, נמצאו מיד: בני הקהילה היהודית המקומית.

ביומיים הראשונים של ההפגנות בבחריין, נזרקו סלעים נגד יהודים, אולם לשיאם הגיעו ההפגנות, כאשר בחמישי בדצמבר נפרצו בתים וחנויות רבות של יהודים על ידי ההמון, ובד בבד בהתפרעויות נהרס בית הכנסת היחיד בבחריין. בפרעות גם נהרגה אישה אחת, מבנות הקהילה.

יחסי השכנות בין היהודים לשכניהם במדינות ערב היו יחסית טובים, לעומת הסבל והרדיפה שסבלו היהודים במדינות אשכנז, אולם גם במדינות ערב, החרב יצאה שוב ושוב מנדנה. ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל, ועל הקמת המדינה, הייתה רק הטריגר לגל שפיכות הדמים הזו.

עָרֵיהֶם שָֽׂרְפוּ בָאֵשׁ בִּרְבוֹת תְּלָאוֹת, רוּמָה ה’ בְּעֻזֶּךָ זֵדִים לְהַשְׁאוֹת, בּוֹשׁ יֵבוֹשׁוּ בַּעֲשׂוֹתְךָ עִמָּנוּ לְטוֹבָה אוֹת, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל ה’ צְבָאוֹת (מתוך תחנון לעשרה בטבת, נוסח עדות המזרח).