"הערבים הסתערו ואשתו לקחה לו את הנשק"; ההיסטוריה של עזה חוזרת

חבל עזה שבהמשך הפך למה שאנו קוראים "רצועת עזה" היה לאורך הדורות אזור אסטרטגי וחשוב של ארץ ישראל, הוא מוזכר לא מעט פעמים בתנ"ך כקצה הארץ בדרום מערב, זאת משום היותו מקום היישוב האחרון בארץ ישראל, כשאחריו משתרע מדבר עד מצרים.

בשיחה עם העיתונאי חגי הוברמן, שחקר את כל ההיסטוריה היהודית של חבל עזה ופירסם על כך בספרו 'קהילה יהודית בעזה' (בהוצאת 'ראשית ירושלים'), חזרנו לנקודות הזמן היהודיות החשובות בהיסטוריה של עזה, בניסיון לענות על שאלות מציקות שיעזרו לנו להבין במבט מעמיק את המלחמות בעזה לאורך השנים.

הוברמן טוען בראיון ל'JDN', כי מאז ומעולם עזה לא הייתה מקום שקט, וכי קרבות רבים נוהלו בה, והושפעו ממנה גם לטווח רחוק יותר. אחת הסיבות היא המיקום שלה, זהו מקום היישוב הגדול האחרון לפני המדבר של הנגב, ולכן כל צבא שבא מדרום לכבוש את ארץ ישראל, נתקבל בעזה ראשונה, ובאותה מידה צבא היוצא לכיוון מצרים על מנת להילחם איתה, כמו שעשו נפוליאון ואלנבי, נקודת ההצטיידות האחרונה במזון ובתחמושת עבור החיילים, היא שוב עזה, מקום היישוב האחרון לפני המדבר הארוך.

מתי החל היישוב היהודי הראשון בעזה?

חגי הוברמן: "ההיסטוריה של יהודים בעזה החלה כבר אצל האבות הקדושים, אברהם ויצחק שהגיעו לגרר, עד היום שמה של המועצה המקומית באזור דיר אל-בלח נקראת גררה, ובאזור שם הייתה כנראה העיר גרר. ואף בספר שופטים מסופר ששבט יהודה כבש את עזה (שופטים א' י"ח). אולם לא הייתה התיישבות יהודית במקום, בהמשך מתוארת עזה כעיר של פלישתים".

במאמר המוסגר: הביטוי פלסטינים מגיע מהמילה פלישתים.

"התיעוד הראשון להתיישבות יהודית בעזה היא 145 שנים לפה"ס, בשנת ג' אלפים תרט"ו, כך מתואר כיבוש עזה בספר החשמונאים: 'ויצא יונתן מירושלים ויעבור בכל הערים אשר מעבר לנהר וינהרו אליו כל שולפי חרב מארץ ארם ויבואו לעזרתו… ויעבור משם עזתה, וימאנו אנשי עזה לתתו בוא העירה, ויצר עליה ויבער אש במגרשיה וייקח את שללם. ויקראו יושבי עזה לשלום, ויען להם יונתן שלום, ויבחר מבני קציני העיר לבני ערובה, וישלחם ירושלימה'. זהו יונתן אחיו של יהודה המכבי. הוא כובש את עזה, ושמעון אחיו מקים בה התיישבות יהודית מאוחר יותר. אולם ההתיישבות בימי החשמונאים לא האריכה ימים".

יש היום ממצאים היסטוריים שנמצאו בעזה המעידים על החיים היהודים בה?

הוברמן: "בשנת תשכ"ה (1965) שנתיים לפני כיבוש עזה במלחמת ששת הימים, גילו המצרים ששלטו באותה עת ברצועה, פסיפס מרשים במיוחד סמוך לחוף הים. בתחילה טענו כי אלו שרידי כנסיה, אולם מאוחר יותר התגלו בפסיפס אותיות עבריות "דויד" מעל נבל גדול. בנוסף על הפסיפס יש כיתוב ביוונית עם שמות התורמים: מנחם וישוע בני ישי. הם גם מציינים כי התרומה היא לאתר קדוש.

עוד מופיע בפסיפס ציור של גפן וזית המהווים סמלים יהודיים, והכי חשוב כיוון המבנה שנחשף פונה לירושלים כמו כל בתי הכנסת בעולם".

עדות נוספת ליישוב היהודי בעזה מגיעה משנת רמ"ח (1488) מרבינו עובדיה מברטנורא, שבדרכו לירושלים עבר בעזה וכך הוא כותב: "ראיתי בעזה הבית אשר הפיל שמשון על הפלשתים, כפי מה שספרו לי היושבים בארץ מן היהודים. ובעזה היום כשבעים בעלי בתים רבנים, ושני בעלי בתים שמרונים, ולא ראיתי שם קראים. ישבנו בעזה ארבעה ימים ושם היום רב אשכנזי נקרא ר' משה מפראגה, אשר ברח מירושלים והביאנו אל ביתו בעל כרחי, והייתי עמו כל הימים אשר ישבתי בעזה. וביום השבת באו כל זקני הקהל והפרושים לסעוד עמנו, ובהביאו אשישי ענבים ופירות כמנהגם, ושתינו שבעה או שמונה כוסות קודם אכילה, והיינו שמחים". גם הרלב"ח מזכיר את מנהג העיר עזה בהקשרים הלכתיים.

הישוב היהודי בעזה לפני קום המדינה נהנה משקט יחסי עד לשנת תרפ"ט. על רקע הפרעות ברחבי הארץ, גם בעזה התלהטו הרוחות, והשכנים הערבים החלו לתקוף את היהודים. המשפחות היהודיות התכנסו לבית מלון הסמוך לתחנת המשטרה הבריטית. חמישה שוטרים בריטים נשלחו להגן עליהם, אולם ארבעה מהם נמלטו עם תחילת הפרעות.

אם חשבנו שהחשש מהפרקליטות ומערכת המשפט, התחיל ביום שבן גביר נולד, או בפרשת אלאור עזריה, כדאי להקשיב לסיפור המרתק שאירע בעת תקיפת הערבים על היהודים הנצורים במלון.

בעת שהערבים החלו להתקהל מסביב למלון, היהודים התכוננו למלחמה, כל מי שיכל להחזיק בסכין או במוט מתכת התייצב ונשקו בידו. הרוקח היהודי הכין שני בקבוקים עם חומצה להשליך לעבר הפורעים, ואז מתחילה הדרמה: "המון הפורעים כבר עמד בפתח בית-המלון ואמר לפרוץ פנימה. אחד מיהודי העיר, דוד גשורי, אשר נשא אקדח ברשיון מנדטורי, ירה באויר – וההמון הערבי נסוג. אשתו של גשורי, שחששה פן בעלה יסתבך עם החוק, מיהרה ליטול את האקדח ולהחביא אותו"…

בהמשך הצליחו קבוצת פורעים לפרוץ לחדר במלון, הסתערו בחרבות שלופים ונוטרלו על ידי הרוקח ששפך עליהם חומצה גופרתית תוך ששפתיו לוחשות תפילה. בהמשך הבריטים התעשתו והובילו את היהודים לתחנת המשטרה, משם הוציאו אותם ברכבת אל מחוץ לעזה. וממש כמו בימים אלו של שחרור החטופים בעזה, המון מוסת תקף את כלי הרכב הבריטים בתוכם שהו בפחד היהודים.

יהודי אותה תקופה זכרו לטובה את משפחת חג' סעיד א-שאווה הערבי, שהגן עליהם בגופו, בעת תקיפת ההמון בבית המלון ובדרכם לתחנת המשטרה.

נתקדם לעבר קום המדינה, מתי קם הישוב היהודי בעזה?

הוברמן: "בשנת תש"ד (1944) רכשה קק"ל שטח של כ-250 דונם סמוך לדיר אל-בלח, ומאוחר יותר במוצאי יום כיפור שנת תש"ז (1946) עלו עוד 11 יישובים על הקרקע באזור, זאת בתגובה של אנשי ההגנה לתכנית החלוקה של ועדת מוריסון-גריידי. היישובים שהוקמו אז חלקם הם אלו שהותקפו ביום הטבח ב-7 לאוקטובר. היישובים כפר-דרום, בארי, גלאון, חצרים, נירים, קדמה, משמר הנגב, אורים, נבטים, שובל ותקומה".

"באותם ימים" אומר חגי, "לא היה שום הבדל בין קיבוץ בארי לכפר דרום, לא התייחסו להקמת עשרה יישובים ועוד אחד בעזה, ההתיישבות בפאתי דיר אל-בלח הייתה טבעית בדיוק כמו הקיבוצים".

בהמשך נבנה גם קיבוץ סעד בשנת 1947 עוד לפני קום המדינה, הקיבוץ הוקם על ידי אנשי הציונות הדתית. כמו גם כפר דרום ובארות יצחק.

הישוב כפר דרום לא נהנה משקט ארוך, וביום שבת א' בניסן תש"ח (10 באפריל 1948) גדוד של 200 מחבלים מ'האחים המוסלמים' תקפו את היישוב, אנשי הישוב הצליחו להגיב באש מדוייקת ולהרוג עשרות מחבלים ולהניס את השאר. אולם לאחר קרבות רבים ולאחר קום המדינה, הוחלט בחודש תמוז של שנת תש"ח לפנות את כפר דרום. ובכך באה לקיצה ההתיישבות היהודית במקום.

"אגב, הביטוי 'רצועת עזה' נולד בזמן מלחת השחרור" אומר הוברמן, "כיון שקו הגבול נקבע עד למקום שאותו הצליחו לכבוש. קודם לכן האזור כונה 'נפת עזה' והוא היה גדול יותר מ'הרצועה' הצרה שנשארה בשליטת מצרים במלחמת השחרור".

כעבור מספר שנים יצא לדרך מבצע סיני בשנת תשי"ד (1956), במסגרתה ניתנה הפקודה לכבוש את עזה מידי המצרים, בפקודת הקרב של מפקד החטיבה, כתב אל"מ אהרון דורון: "הלילה יפרצו כוחותינו לרצועת עזה" דירבן בהתלהבות המח"ט דורון את לוחמיו תוך שהוא מזכיר להם עובדה מוכחת: "עזה – אבר חי מגופה של מדינת ישראל שנקרע ממנה. אגרוף שלוח אל מול המדינה, בסיס לשליחי מצרים המרצחים. מרכז הפדאין, איום מתמיד לביטחוננו".

ואז מגיע הפינוי הראשון לאחר קום המדינה (מלבד הפינוי במלחמת השחרור). לאחר לחצים אמריקאים רבים, ראש הממשלה באותם ימים גולדה מאיר מחליטה לפנות את עזה מתושביה היהודים.

הפינוי לא היה קל, ואנשי רפיח שהיו בעצמם חיילים לא התקשו לציית לפקודה לסגת. צה"ל, למרות שיכלו להנחית פקודה ולחייב את כולם לציית, החליטו לנהוג בדרך שונה: שלחו אליהם קצין חינוך שישב איתם לילה שלם, בניסיון לשכנעם בחיוניות הנסיגה: "אל תעשו את הצעדים האלה, תבינו מה הולך לקרות פה. מהלך היסטורי של שלום עם המדינה הערבית הכי גדולה, התחייבות בינלאומית שלא תהיה יותר פעילות חבלנית מרצועת עזה. אז המחיר הוא אתם".

כיבוש עזה מחדש נעשה בשנת תשכ"ז (1967) במלחמת ששת הימים, כיבוש רצועת עזה הוטל על חטיבת חי"ר במילואים 11, אשר תוגברה בכוחות שריון וצנחנים. זמן קצר לאחר שכוחות חטיבה 7 הבקיעו לשטח הרצועה בגזרת חאן יונס ונעו לכיוון רפיח בדרום הרצועה, פתחו כוחות חטיבה 11 בחדירה לרצועה במספר נקודות לאורך הקו. בתום הקרבות הופעל ממשל צבאי על רצועת עזה. כיבוש עזה באותם ימים ארכו כיום אחד.

לאחר המלחמה חוזר היישוב היהודי לחבל עזה, בימים אלו מוקם "גוש קטיף" וגם חבל ימית בסיני (שפונה מאוחר יותר בשנת 1982, במסגרת הסכם שלום עם מצרים).

למה המצרים לא דרשו את פינוי עזה במסגרת הסכם השלום עם סאדת?

"המצרים לא ראו את עזה כחלק ממצרים, מבחינתם זה חלק מפלסטין, ולא מעניין אותם, מאוחר יותר בהסכם אוסלו, צה"ל נסוג מערים מסוימות ברצועת עזה, והתכנסה רק בישובים היהודים בגוש קטיף".

מאז אוסלו צה"ל לא שלט יותר ביטחונית בעזה?

"הייתה שליטה חלקית, אמנם בחומת מגן צה"ל לא עזה בעזה מה שעשה ביהודה ושומרון, לא נכנסו לתוך הערים, אבל המציאות של יישובים יהודים בתוך הרצועה, קטע את הרצף הטריטוריאלי של הערבים, דבר זה מנע מהם להתעצם צבאית".

"זה בדיוק כמו ההבדל בין עזה היום ליהודה ושומרון, כשאין רצף טריטוריאלי אתה לא יכול למנוע את מעבר אמל"ח, זו הסיבה שלאחר שפונה גוש קטיף, חמאס הצליח לעשות הפיכה ברצועת עזה ולהשתלט עליה, שלושים שנה מהקמתו בשנת 1988 הוא לא הצליח לעשות את זה בדיוק מהסיבה שלא היה לו רצף של שטח לפעול בו באין מפריע, זו גם הסיבה בין השאר שביהודה ושומרון למרות התמיכה שיש לו חמאס לא שולט עדיין".

אנקדוטה מעניינת נוספת מאותם ימים של כיבוש עזה במלחמת ששת הימים, באותם ימים התאבד מפקד "כוחות השחרור" ברצועה, זיאד אל-חוסייני, במרתף ביתו של ראש עיריית עזה באותם ימים, רשאד א-שאווה. אל-חוסייני שהה בביתו של א-שאווה בזמן שניהל משא ומתן עם ישראל, ללא שגילה כי בביתו הוא מסתיר מבוקש.

"מדיניותו של שר הביטחון באותם ימים, משה דיין, היתה לפוצץ את ביתו של כל מי שהסתיר בביתו מחבל. משנתגלה שא-שאווה הסתיר מחבל בביתו, הורה דיין להעמידו לדין ולהדיח אותו מתפקידו כראש עיריית עזה. אם היה עומד לדין ומורשע, צריך היה דיין לפוצץ את ביתו של רשאד א-שאווה, כמו כל תושב הרצועה שהסתיר מחבל בביתו".

הוברמן משתף בדילמה שעמדה אז לפני שר הביטחון: "דיין הבין, שפיצוץ בית של אישיות כמו א-שאווה עלול לעורר בעיות דיפלומטיות קשות. א-שאווה נחשב לנאמנו של חוסיין מלך ירדן, שאיתו קיימה אז ישראל מגעים חשאיים תכופים. הייתה לו תדמית של "מתון", למרות שהיה  רחוק מכך".

אבל כיצד יסבירו לציבור הישראלי את האפליה לטובה של א-שאווה ואת החריגה התמוהה מהמדיניות הרשמית?

"הפתרון של דיין הייתה להביא את משה אלקיים, בנו של נסים אלקיים ואחיו של מרדכי אלקיים, שסיפר בתקשורת הישראלית של אותם ימים, כיצד הצילה משפחת א-שאווה את משפחתו בפרעות תרפ"ט. בכך בנה דיין את התירוץ הדרוש לרשאד א-שאווה, שלא להרוס את ביתו".

"גירסה אחרת טוענת כי דיין כן רצה לפוצץ לא-שאווה את הבית, כדי להראות לא-שאווה מי "בעל הבית" האמיתי ברצועה, וא-שאווה פנה אל משה אלקיים בתחינה: הצל את ביתי. החבר שלך רוצה להרוס לי את הבית. אתה זוכר שאבא שלי הציל את אבא שלך? אלקיים פנה לדיין ושכנע אותו לסטות ממנהגו ולהותיר את בית א-שאווה שלם".

לתגובות והערות לכותב הכתבה ניתן ליצור קשר במייל: [email protected]