"כדורים שורקים סביבי מכל עבר": השוטר מאופקים חוזר לקרבות בשמחת תורה

את השוטר איתמר אלוס מאופקים פגשתי ממש בתחילת המלחמה. כשבוע לאחר שמחת תורה הגעתי למחסום של המשטרה באחד הצמתים בדרום ואיתמר היה שם. כבר ממפגש ראשון ללא כל היכרות מוקדמת ראו עליו שהוא אדם מיוחד. איש עשייה ואוהב ישראל.

איתמר עזר ככל יכולתו לסייע לי להגיע ולתעד את חורבותיו המפויחים של קיבוץ בארי. לאחר מספר סידורים שאין כאן המקום לפרטם עלה בידי לבסוף להגיע לקיבוץ בארי ימים ספורים לאחר הטבח המזעזע שחמאס ואזרחים "בלתי מעורבים" מעזה ביצעו באכזריות נוראה ביישובי העוטף.

המראות הקשים מלווים אותי מאז, מסרבים לעזוב, בקריאת מגילת איכה עמדו מול עיני המרצפות השבורות, הממ"דים המפויחים וגם הריח, ריח המוות והעשן שמסרב לעזוב את הראש ואת הלב גם בחלוף חודשים אחרי אותו ביקור. עם הזמן מיטשטשים ההבדלים הגיאוגרפים בין בארי לכפר עזה, שני היישובים בהם ביקרתי וראיתי מקרוב תאוות רצח מהי.

אבל יש מי שחווה את אימת המוות בשעת אמת ומקרוב ממש, ראה את המוות מרחף מעליו ומצדדיו שש פעמים שוב ושוב ושוב. הוא רץ ברחובות נתקל במחבלי חמאס שפלשו לעיר שלו ומחסל מטווח אפס מרצחים ארורים ומציל חיי אדם.

סיפורו של השוטר איתמר אלוס לא זכה עד כה לחשיפה מספקת בתקשורת הישראלית, להרגשתו של איתמר, העיר אופקים לא זכתה מספיק לסיקור ולהכרה. כששומעים את הנתונים על הנופלים בעיר אופקים מתגלה תמונה כואבת של עיר שהוכתה באופן קשה ביותר על ידי מחבלי חמאס, ואולם חרף זאת בציבור יש מי שבחר להתמקד באבל הכבד של בני הקיבוצים בהניחו את כאבם של בני קהילת אופקים קצת מאחור.

"חוץ מהסיפור של 'רחל מאופקים' שבאמת היא ובעלה היו גיבורים גדולים, לא דיברו על העיר שלנו כמעט בתקשורת, גם בכנסת לא היינו זוכים להכרה ולהוקרה על המאבק שניהלנו מול המחבלים לולא התעקשותו של ח"כ אלמוג כהן מתושבי העיר".

כמעט שנה אחרי אותו מפגש אקראי לכאורה בצומת סמוכה לאופקים, אנחנו נפגשים שוב לשיחה מלאת אמונה וגבורה של יהודי צדיק שיצא מביתו לבוש בגדי חג על מנת להציל יהודים ולסכל את מי שביקש לפגוע בהם.

איתמר משרת כבר מעל 20 שנה במשטרת ישראל. בתפקידו הוא יומנאי התחנה של משטרת אופקים. הוא זה שאחראי לקבל את האזרחים להקשיב ולרשום את התלונות שלהם ולהפנות אותם לגורמים המתאימים.

ליל שמחת תורה. איתמר צועד לבית הכנסת השכונתי מוקף בילדיו המתוקים שמח וחגיגי. אחרי תפילת ערבית מתקיימות ההקפות בבית הכנסת לכבודה של תורה. הילדים נהנים עם הממתקים והפרסים שהגבאים קנו לכבוד החג, חג שמחת תורה תשפ"ד.

איש לא שיער באותן דקות קסומות שיהיו אלה ההקפות האחרונות של החג. איש לא חלם שמחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש ינהרו לרחובות אופקים בעוד שעות בודדות ויהרגו את כל הנקרה בדרכם.

שמחת תורה בבוקר. השעה 06:10 איתמר התעורר זה מכבר, יושב בפינת המטבח עם כוס תה של שחרית מתרגש לקראת התפילה והריקודים עם הילדים המתוקים בבית הכנסת. אחרי התה, איתמר פונה לארגן לילדים את הבגדים החגיגיים לכבוד החג ומתכוון לגשת ולהעיר אותם כדי שיוכלו להצטרף אליו לבית הכנסת.

השעון אינו חדל ממהלכו ובשעה 06:50 אזעקות בלתי פוסקות קוטעות את שלוות הבוקר של יום שמחת תורה באופקים. איתמר מזדרז לחדרי הילדים, מעיר את כולם ומכניס אותם מהר ככל הניתן לממ"ד. בשלב הזה הוא עדיין לא מבין שלבית הכנסת הוא לא יוכל ללכת היום. בראשו מדובר עדיין בסבב "רגיל" שתכף ייגמר וכולם יצעדו יחד לבית הכנסת. בשלב מסוים הוא מחליט כי בינתיים לא יקח אתו את הילדים לבית הכנסת וילך לבדו על מנת שלא לסכן אותם בצעידה של 20 דקות ברגל כשבחוץ עלולות להמשיך האזעקות.

לפתע נשמעים יריות. יריות בצרורות ממש ליד הבית. האסימון מסרב ליפול. בהתחלה איתמר בטוח שמדובר באירוע פלילי, ולפתע חולפת מחשבה בראשו כי ייתכן ומדובר באירוע פח"ע. כאיש משטרה שנים רבות איתמר מבין שמה שזה לא יהיה הוא צריך לצאת החוצה ולתפעל את האירוע בהתאם להכשרתו המקצועית.

הוא יוצא מהממ"ד שם הוא מותיר את משפחתו וצועד לכניסה לבית והחוצה למרפסת. שוב נשמעות יריות. הפעם כבר אין מקום לטעויות מדובר מירי מנשק אוטומטי. כבר כאשר איתמר יורד לגינה בקדמת ביתו הוא מבחין מעל הגדר בשכנו שי אבוקסיס. שי גם הוא קצין משטרה, הוא רץ לרכב שלו ולוקח אתו את מכשיר הקשר. בדרך איתמר שואל אותו:  "שי, זה היה ירי?" , הוא אומר לי "כן, כן, בוא מהר!".

באותו רגע איתמר סב על עקבותיו, נכנס לבית, לוקח את האקדח האישי שלו וכבר פונה לרוץ החוצה. אשתו שרואה אותו רץ עם הנשק ביד שואלת אותו: "לאן אתה הולך?"

"אתי, יש ירי בחוץ", עונה איתמר ומוסיף: "אני הולך לבדוק מה זה, תסגרי את הדלתות."

"יצאתי ופגשתי את שי", מספר איתמר. "אנחנו רצים על הרחוב הראשי, רחוב העצמאות, לכיוון הכיכר של רחוב חטיבת עציוני. כשהגענו לכיכר אני מבחין מצד שמאל שלי, בצומת הרחובות התמר והכרמים, בחבר שהוא גם שוטר רוני אבוהרון, ליד רוני שמשמש כבלש בתחנת רהט עמד בחור נוסף ועל ראשו כובע עם זיהוי של מאבטח, היה זה ישראל צ'ואנה. שניהם, רוני וישראל מצאו את מותם באותו יום קשה בידי מרצחי חמאס, הי"ד.

"צעקתי לרוני, "רוני אני נכנס בכניסה הבאה!", רוני לא ענה לי אבל הבחנתי ברוני מרים את ידו בצורת "לייק". אני ושי המשכנו לרוץ ביחד על רחוב העצמאות, מחפים אחד על השני. אנחנו שפופים וסורקים את האיזור. אנו חולפים את רחוב חטיבת אלכסנדרוני ופונים שמאלה ברחוב חטיבת כרמלי בסוף הרחוב ישנו מעבר רגלי לכיוון רחוב הכרמים/הגורן, כשסיימנו את המעבר הרגלי אני שומע יריות מצד ימין מיד אני פונה ימינה לרחוב הגורן. ומסתתר מאחורי מכונית.

איתמר עוצר לרגע להסדיר את נשימתו וממשיך מיד בשטף הסיפור: "לפתע אני מבחין בשני אזרחים רצים, אבא ובת (היו אלו ויקטור רחמילוב והבת שלו נטלי), ואחריהם דולקים שלושה מחבלים", באותם רגעים קשה לנשום, תמונת זוועה נפרשת מול עינך מטרים ספורים מהבית, מחבלים רצים תוך כדי ירי על שני אזרחים שנמלטים מפניהם באימה.

המרחק בין המחבלים שרודפים אחרי האב ובתו ובין איתמר עומד באותו רגע על כ-40 מטרים. באותן שניות מספיק איתמר להבחין כי המחבלים לבושים באפודי מגן, מחזיקים בנשקים ארוכים אוטומטיים ועל גבם טיל לאו. איתמר בהלם. מעולם לא שיער שיצטרך להתעמת מול מחבלים עמוסים באמל"ח בלב העיר אופקים. המקסימום אליו הכין את עצמו בזמן שיצא מהבית היה מחבל עם סכין ואקדח. באותו רגע נופל האסימון בראשו של איתמר, הוא מבין כי הוא נמצא באירוע אחר לגמרי. היקף הזוועה והמחדל העצום עדיין לא נפרס לנגד עיניו, את זה הוא יגלה בהמשך, אולם כבר עכשיו הוא מבין כי מולו לא ניצב עוד מחבל בודד שהחליט לקחת נשק ולבצע פיגוע ירי.

מלחמה. הירי מתגבר. שני האזרחים נמלטים באימה. המחבלים יורים עליהם צרורות מסיביים. איתמר מסתכל על עצמו, לבוש בגדי שבת עם אקדח בלבד ביד מול מחבלים מצוידים במיטב כלי משחית. בעודו מסתתר מאחורי הרכב הבין איתמר כי ירי מטווח כזה מאקדח יהיה לא יעיל. ובכל זאת הוא מבין כי על מנת להציל את שני היהודים הנסים על נפשם הוא צריך להסיח את דעתם של המחבלים. הוא מקבל החלטה ויוצא ממקום מחבואו תוך שהוא חושף את עצמו ומשגר לכיוון המחבלים שתי יריות. בדרך נס אחת היריות פגעה ברגלו את אחד המחבלים.

באותו הרגע עזבו המחבלים את שני האזרחים והפנו את כל האש שלהם לכיוונו ולכיוונו של שי שהסתתר בסמוך אליו. שי ואיתמר נסוגים לרחוב סמוך ומסתתרים מאחורי אחד הבתים. תוך כדי שהם רצים הכדורים מהנשק האוטומט שורקים מעל ראשו, פוגעים באספלט לרגליו ומתיזים רסיסים מהכביש ומעצים שספגו גם הם חלק מהירי.

תיעוד ממצלמות האבטחה בו נראה איתמר מנהל קרב יריות עם המחבלים

מיד לאחר ששי ואיתמר מצליחים לסגת לרחוב הצדדי הירי פוסק באחת, המחבלים המשיכו בדרכם מחפשים קרבן חדש לבצע בו את זממם. בהמשך הרחוב מזהה איתמר אדם שרוע על הרצפה, הרב שחר בוצחק, הרב של הגרעין התורני בעיר שוכב על הארץ ואקדח בידו. איתמר ניגש אליו ושואל: "כבוד הרב מה קורה איתך"?

"חטפתי כדור", משיב לו הרב. "איפה"? שואל איתמר, והרב עונה: "עזוב אותי, יש כנראה מחבל במיגונית."

איתמר ניגש בזהירות למיגונית, הנשק דרוך ומוכן ומביט בחשש פנימה, בפנים הוא מבחין באישה מבוגרת שמסבירה לו שבעלה פצוע ושכוב על הקרקע במיגונית. "אני נכנס בזהירות", מספר איתמר ומסביר: "לא ידעתי אם יש איתה בפנים מחבל, אני רואה את בעלה שוכב פצוע, כדור ביד, כדור ברגל. אני רואה שהוא שותת דם. אני עוזר לו לקום. החולצה שלו היתה קרועה, קרעתי לו אותה עוד יותר והתחלתי ללפף. קשירה, עוד ליפוף, עוד קשירה, קשירה כפולה. חוסם עורקים. ראיתי שנעצר הדימום והמשכתי".

ה' שומר עלי על כל צעד

"אני פותח את המיגונית ויוצא בחיפוי, שואל אותם: "איפה אתם גרים?" אומרים לי: "מאחורי המיגונית." אמרתי להם: "בואו איתי." אני לוקח אותם בחזרה לבית שלהם ואומר להם לסגור את השער, לסגור את הדלתות, לא לצאת בשום אופן. אני חוזר בחזרה לרב ואומר לו: "אני אעזור לך לקום, אקח אותך אחורה." הוא אומר לי: "אני לא יכול להזיז את הרגליים. אני לא מרגיש אותן."

"אני כורע ברך, על מנת לבדוק את הפציעה, וממש באותו רגע אני מבחין במחבל במרחק של כ-20-30 מטרים ממני", משחזר השוטר. "הוא מתחיל לבצע ירי לכיווני, לפחות 7 שניות של אש אוטומטית, הכדורים שורקים סביבי מכל עבר, אני קופץ על הרב מגונן עליו בגופי ועוצם עיניים, מבין שתכף יגיע הכדור שיסיים הכל".

הרעש הוא נורא ואיום, הכדורים שורקים מכל עבר, ננעצים ברכב שעומד בסמוך, ניתזים מהמרצפות של הרחוב אולם אף לא אחד מהם פוגע באיתמר או ברב ששוכב מתחתיו פצוע.

"אני מסתכל ימינה, מציץ, אני אומר לעצמי, כאילו, מה? איך לא פגעו בי עדיין? אני מסתכל ורואה את הכדורים פף פף פף, רואה את העשן של הכדורים מקדימה ועפות עליי חתיכות של אבנים ישר לפנים. ואז עוד צרור של כדורים נורה לעברי. אני רץ לכיוון המיגונית, פותח פינה ומנסה לזהות את מקור הירי, את המחבל, אבל לא מבחין בו. הוא כנראה המשיך בדרכו".

לבסוף עם סיום הירי מצליח איתמר בסיוע אחד השכנים לפנות את הרב הפצוע לתוך אחד הבתים, שם הוא נפנה להתבונן בפציעה של הרב, מזהה את חור הכניסה של הקליע וחוסם אותו באמצעות מגבות אותן הוא מבקש מבעל הבית ההמום. הוא מנחה את בעל הבית ללחוץ חזק על חור הפציעה של הרב ומתכונן לצאת החוצה.

"כאשר התקרבתי לדלת כדי לצאת שוב, אמר לי בעל הבית: "תישאר פה, מסוכן בחוץ, יש יריות." זה הצחיק אותי, לא יודע למה. אני יוצא החוצה וחוזר למקום שממנו יריתי על המחבלים בהתחלה, ברחוב הכרמים. שם אני רואה שני אנשי ביטחון עם כובעי זיהוי. אני לא זוכר את שמם. הם מצביעים על בית ואומרים לי שהמחבל נכנס לשם. מחוץ לבית יש רכב צמוד. אני חוצה את הכביש ומצמצם לכיוון הרכב. שם אני רואה גם כתם דם גדול על המדרכה. פתאום אני מבין שאני חייב לחתור למגע. אני לא יודע כמה מחבלים יש באיזור אבל אני חושב לעצמי שאם נמתין ככה כמו שאנחנו אז זה הסוף שלנו".

איתמר נכנס מאחד הפתחים לחצר של הבית ומבצע סריקה. הוא מגיע אל החלק האחורי של הבית, ושם הוא מבחין במחבל שלמרבע הצער מבחין גם בו. מבטיהם מצטלבים והמחבל מיד פותח באש. איתמר נסוג בריצה כשירי אוטומטי בעקבותיו.

"אני חוזר אל מאחורי הרכב וצועק: "ירו עליי, יש מחבל מאחורי הבית". הייתי בטוח שהוא רודף אחרי וחיכיתי שהוא ייצא אבל זה לא מה שקרה. אני שוב מצמצם מרחק כדי לראות היכן הוא נמצא ולא מזהה אותו. פתאום אני שומע מישהו צועק "רימון." מסתבר שהמחבל היה ממש קרוב אליי, מאחורי גדר האבן וזרק רימון לכיווני. הרימון מתפוצץ מיד ואני מתחיל לרוץ. קיבלתי רסס של אבנים מהאספלט אולם בנס לא נפצעתי".

איתמר חותר שוב למגע, מטפס על גדר האבנים המקיפה את הבית ומצליח לירות חמישה כדורים לעבר המחבל שהמתין לקרבן חדש, הכדורים כולם פספסו את המחבל ולא פגעו בו. המחבל עדיין זז ואיתמר ממהר לשגר לפניו של המרצח עוד ארבעה קליעים שמבצעים את עבודתם על הצד הטוב ביותר. המחבל נופל ואיתמר צועק ללוחמים בחוץ: "המחבל חוסל".

יחד עם הלוחמים שהמתינו בחוץ נכנס איתמר לחצר, הוא ניגש לגופת המחבל ולוקח שתי מחסניות מלאות לאקדח שלו, נוסף עליהם הוא לוקח רימון ומכניס לכיס. את הנשק של המחבל הוא משאיר עליו, הוא חושש שבטעות יחשבו שהוא מחבל אם יחזיק בידיו קלצ'ניקוב.

ברגע של הפוגה פונה איתמר לחברו שי שהיה עם מכשיר קשר ואומר לו:  "תגיד להם שחייבים כאן צבא". הצבא עדיין לא הגיע לעיר באותו שלב, רק מחבלים ואנשי כוחות הביטחון שקפצו מהבתים סביב.

איתמר ושי ממשיכים יחד בסריקות ברחוב הסמוך, בדרכם הם נתקלים בכמה נפגעים שהמחבלים הספיקו כבר לרצוח, לא היה זמן לעצור ולטפל בכבוד המת, הסכנה עדיין מרחפת מעל ראשיהם מכל עבר.

המחבלים ניצלו את העובדה שאנשים רבים יצאו מהבתים בגלל האזעקות ורצו למיגוניות או לחדרי המדרגות וכך יכלו לרצוח עוד ועוד יהודים טהורים ברחובות העיר. "היו המון נרצחים וגם לא מעט נסים שקרו לאנשים כאן. הדבר המדהים באמת שככל שעוברים הימים אני נחשף לכך שהיו יותר נסים מאשר טרגדיות", משתף איתמר.

בשלב מסוים פוגש איתמר בחייל פצוע, החייל סבל מפציעה קשה, הוא ספג 7 קליעים בכל חלקי גופו אולם הוא עדיין בהכרה, איתמר מתמלא תקווה למראהו, הוא מתחיל להתעודד שאולי סוף סוף צה"ל התעורר וכוחות צבאיים הגיעו לעיר. הוא פונה לפצוע ושואל: "אני רואה שאתה איש קבע, הגיע לפה צבא? יש פה חיילים?" מקווה שאולי הצבא כבר כאן. החייל משיב את פניו ריקם ועונה:" לא, אני הגעתי מהבית". אנחת אכזבה נמלטת מפיו של איתמר. "אנחנו כאן לבד" הוא מבין.

בדיעבד התברר כי החייל בשם דניס גר ברחוב הסמוך לביתו של איתמר, הוא יצא מהבית ונלחם לבדו במחבלים הרבים. המחבלים הצליחו לרצוח שני אזרחים שחלפו ברחוב ולפצוע אותו. איתמר נפנה באותו שלב לטפל בחייל הפצוע תוך שהוא מבצע מספר חוסמי עורקים במקומות בהם דימם החייל.

באמצע הטיפול בפצוע איתמר חוטף צרור שמגיע מכיוון המשך הרחוב, מחבל מגיח לפתע ומבצע ירי לעבר איתמר והחייל הפצוע, איתמר שוב נשכב על החייל הפצוע ומגונן עליו בגופו. הירי אורך שניות ארוכות שנדמות כנצח. איתמר שוכב במרכז הכביש חשוף לחלוטין עוצם עיניים וממתין לפגיעה.

המתח גובר ומכריע אותו. "בשלב מסוים אמרתי לקדוש ברוך הוא", מספר לנו איתמר, "תן לי כבר את הכדור הזה, אני לא יכול יותר לסבול את זה". לא רציתי למות אבל אולי כן להיפצע, שאני כבר אחטוף את הכאפה הזו כי באותו רגע חשבתי שלחכות לכדור שיפגע גרוע יותר מאשר לקבל אותו, וגם כדי שאוכל לסגת "בכבוד" מהלחימה". אבל זה לא קורה.

רגעים של שבירה

שברי זכוכיות עפות מזגוגיות הרכבים המתנפצות סביב, נתזים של אספלט ושריקות כדורים אופפים את שדה הראייה. איתמר לא נפגע, יד אלוקים הגנה עליו, הוא נסוג מאחורי הרכב ובהמשך אל מאחורי המיגונית ומחפש את המחבל שיורה לעברו על מנת לנטרל אותו. השניות חולפות והוא מתקשה לאתר את מקור הירי, הוא מתלבט מה לעשות. מדובר בשניות קריטיות, לידו שוכב חייל פצוע מדמם שמאבד דם בכל רגע שחולף.

החייל הפצוע, דניס מסתכל לעברו בייאוש וברוגע ואומר: "לך תילחם, תעזוב אותי פה, אני מבין אותך, לך תילחם, אני כבר גמור." הוא השלים עם המוות שלו אבל איתמר מסרב להיכנע. הוא רץ אליו ואומר לו: "מה פתאום דניס, אני איתך". הוא מצליח להשלים את חוסם העורקים כשהחייל נאנק בכאב ומבקש: "בבקשה תביא לי כוס מים".

איתמר שמבין שייתכן וכי זו הבקשה האחרונה של הפצוע חלילה, ניגש לבית סמוך, דופק בדלת ומכריז: "משטרה. לפתוח"! אין קול ואין עונה. איתמר חוצה את הכביש ודופק בדלת של בית אחר, כאן נפתחת הדלת והוא מקבל כוס מים, הוא חוזר לדניס ומשקה אותו. באותו הזמן הופיע ברחוב חובש של 'איחוד הצלה' בשם מוטי אלבז. איתמר קורא לו: "בוא בוא מהר". הוא רץ אליו ואל דניס. "אמרתי לו: "תמשיך לו את החוסם עורקים ברגל, תשפר לו את החוסם עורקים ביד," אמרתי לדניס, "הוא איתך עכשיו, אני תיכף בא", משחזר איתמר.

איתמר עוזב את המקום ומתקדם, בדרך הוא מבחין בחבר מהמשטרה אבי בוזגלו שנרצח בידי המחבלים המתועבים, המראה שובר את ליבו של איתמר והוא זועק לשמים: "אביייי".

בהמשך הרחוב ניצב ביתה המפורסם של 'רחל מאופקים' הלא היא רחל אדרי, סביב הבית ישנה התקהלות של שוטרים ואנשי כוחות הביטחון שמטפלים במחבלים שהתבצרו בתוך הבית של משפחת אדרי. הזעקה של איתמר מקפיצה אותם ונשקים רבים מופנים אליו בדריכות.

בתגובה איתמר צועק לעברם: "משטרה, משטרה". הם צועקים לו: "שים כובע, אמצעי זיהוי, משהו, לא מזהים אותך ככה ויכולים לירות בך".

בלית ברירה נאלץ איתמר לקחת את הכובע של חברו אבי בוזגלו השוכב לרגליו, הוא מרים את הכובע שכולו נוטף דם יהודי קדוש. בכאב ובלית ברירה מחשש פיקוח נפש איתמר מנער את הדם כמה שניתן וחובש את כובע הזיהוי על ראשו ומתקדם לעבר השוטרים.

באותה עת השוטרים מנהלים קרב יריות עם המחבלים ששהו בבית, איתמר מתקרב לבית ומזהה עוד גופה של חבר מהמשטרה, מישהו כיסה את הגופה בפלקט, איתמר כבר נשבר בבכי וצועק: "מי זה"? אחד השוטרים ניגש אליו ומחבק אותו בחום. "זה יגאל אילוז", הוא לוחש לאיתמר באוזן. יגאל אילוז היה חבלן במשטרה, איתמר היה חבר שלו. הוא ניגש בחוסר אמון אל חברו ובודק לו דופק אולי יש מה לעשות עדיין, למרבה הצער לא נותר מה לעשות למען יגאל באותו זמן.

"יגאל זה בן אדם שגדלתי איתו", מספר איתמר, "הוא היה קשוב אלי לכל ייעוץ בנוגע למשטרה. ביתו של יגאל זה בית הכי שמח שיש, בית פתוח, כל אירוע, חינה, מימונה, עושים אצלו בבית. משפחה שמחה, משפחה אוהבת, משפחה שנותנת לך להרגיש הכי שייך, כל אורח שמגיע אליהם, זה משפחה, אתה בחיים לא תרגיש אצלם לא נעים, אין דבר כזה. זה היה רגע של שבירה מבחינתי, רגע של אובדן עמוק".

סביב ביתה של 'רחל מאופקים' כבר התקבצו כוחות מג"ב ויס"מ. הם עמדו סביב הבית צמוד לחומה. איתמר שהבין שבתוך הבית יש מחבלים החליט להסתער, "יאללה בואו ניכנס" הוא צועק ומתחיל להסתער לכיוון השער, החברים עצרו אותו ולקחו אותו אחורה. "מה יש לך? מה אתה עושה"? אמרו לו.

לאחר מעשה הבין איתמר כי התנהגותו שנבעה מעודף ביטחון מופרז וחוסר שיקול דעת נבעה מהעבודה שסוף סוף חש עידוד למראה הכוחות הרבים שהגיעו לעיר. "אני חושב שכשראיתי את הכוחות שלנו קיבלתי בטחון מופרז. לפני כן חשתי שאני כמו עכבר או ארנב, מפוחד, לבד, מנסה לא להיפגע, בודד במערכה. כשראיתי את הכוחות כשהם עם נשקים ארוכים, אפודים וקסדות הרגשתי שעכשיו זה הזמן להיכנס בהם, עם כל הכוח, עכשיו בוא נראה את המחבלים הפחדנים האלה! אני עכשיו עם החברים שלי! לכן לדעתי הייתי פזיז", הוא מסביר בדיעבד.

החברים לקחו אותו הצידה להירגע, נתנו לו לשתות כוס מים. אחר כך נפנה איתמר לטפל בכבוד המת של חברו, הוא לקח את הגופה יחד עם חברים למקום ראוי משם הוא יפונה בהמשך לקבורה בכבוד הראוי.

פינוי פצוע במסירות נפש

בשלב הזה איתמר חוזר למקום בו השאיר את החייל הפצוע דניס על מנת לבדוק האם הוא פונה כבר לבית החולים. "כשהגעתי למקום בו שכב דניס, ראיתי ארבעה אנשים עומדים לידו והוא עדיין שוכב, רצתי לעברם וכשהגעתי שאלתי: " מה יש? למה לא פינו אותו?" אמרו לי שאי אפשר, שהוא כבר במצב אנוש ואמבולנסים לא נכנסים לפה מחשש שיפגעו. דניס עדיין בהכרה מעורפלת ומצבו נראה רע.

איתמר לא מאבד זמן, מסתכל מסביבו בניסיון למצוא דרך לפנות את הפצוע המדמם לבית החולים, מכוניות רבות עומדות שם בחלונות מנופצים וצמיגים מנוקבים. עד שהוא מבחין במכונית שחורה מסוג הונדה סיוויק שהחלון הקדמי עדיין עומד, וגם הצמיגים בסדר. רק החלונות הצדדיים שבורים. "של מי המכונית הזו"? צועק איתמר עד שהוא מגיע לבעל הרכב ומקבל ממנו את מפתחות המכונית.

איתמר מניע את הרכב ומעמיס עליו את החייל הפצוע ופותח בדהרה לבית החולים סורוקה בבאר שבע. את הדרך הוא עושה במהירות שיא, מבין שכל רגע קריטי, באמצע הדרך נדלקת הנורה של הדלק, איתמר פונה לפצוע ואומר: "צריך לתדלק" ודניס עונה לו: "לא, לא תמשיך".

הם ממשיכים ומגיעים לצומת משמר הנגב איתמר שואל את דניס: "מה איתך?" והוא לא עונה. איתמר אומר שוב: "צריך לתדלק" ולפתע החייל מגיב ואומר: "לא, מה פתאום, תמשיך". איתמר מבין שהפצוע מגיב בכל פעם שהוא מדבר על עצירה לתדלוק. הוא מנצל זאת היטב על מנת לשמור את החייל בהכרה.

כל הדרך הוא אומר שוב ושוב: "דניס צריך לתדלק, אני מפחד שלא נגיע," והוא עונה לו: "אתה תהרוג אותי, סע סע". ככה מתנהל השיח המוזר הזה לאורך הדרך עד לסורוקה. עם הגעתו לבית החולים מוכנס דניס לניתוח והרופאים שהיו במקום מסתכלים על איתמר ושואלים אותו האם גם הוא צריך סיוע, "אתה פצוע"?

"אני בודק את עצמי, כולי מלא כתמי דם, אבל אני לא פצוע. גרוני יבש וחנוק, נכנסתי למיון ושתיתי שתי כוסות מים. חשבתי לעצמי, מה עכשיו? בגדול אני מחוץ לאירוע, אני עשיתי את שלי, חיסלתי מחבל, טיפלתי בפצועים ועוד פיניתי חייל פצוע לסורוקה. אבל לא היה לי מה לעשות בבאר שבע, חשבתי על חבריי שעדיין בלחימה באופקים וחשבתי על משפחתי שנמצאים נצורים וחסרי אונים בבית, והחלטתי לחזור לאופקים".

איתמר נוסע חזרה לאופקים, בדרך הוא עוצר לתדלק סוף סוף את הרכב המשווע לטיפת בנזין, עם הגעתו לעיר הוא מתקרב לבית תוך כדי סריקת האזור. בשלב מאוחר זה היום כבר הגיעו כוחות רבים לאופקים ואיתמר מבחין בלוחמים ושוטרים עם נשקים ארוכים מסיירים בשכונה.

איתמר מגיע הבייתה, הוא מבצע סריקה היקפית מסביב לבית על מנת לוודא שאין שם מחבלים, לבסוף כשהוא נרגע שהאזור בטוח הוא נכנס לבית ופוגש את אשתו המודאגת. היא רואה אותו מוכתם בדם ושואלת בדאגה: "וואו, מה איתך? אתה פצוע?" אני אומר לה: "אני לא פצוע, יש בלאגן שלם בחוץ, מלא מחבלים, מלא דם, אזרחים ושוטרים הרוגים, תישארי בבית ואל תצאי." אני לא מפרט לה כלום בשלב הזה. רק לוקח את הפלאפון שלי ואת הכובע זיהוי שלי ויוצא שוב, את הכובע של אבי המוכתם בדמו, קיפלתי ושמתי בכיס".

מהבית איתמר יוצא עם טלפון שלקח אתו, הוא מוציא הודעה קולית לכל השוטרים והסביר להם על המצב המתרחש בעיר אופקים, השעה היא רק 09:55 בבוקר ואיתמר לא נח לרגע הוא מגיע לבית של משפחת ביליה, שם הוא רואה כוחות משטרה ומג"ב בעמדות תקיפה מוגנות מול הבית. הוא מתקרב אליהם בריצה שפופה ומברר מה מצב העניינים במקום. מתברר כי מחבל  מתבצר בתוך בית המשפחה. הבית בשלב הזה מפויח לחלוטין, המחבלים ירו לעברו טילי כתף והשליכו לעברו רימוני יד.

איתמר מבקש מהכוחות לפרוץ פנימה ולחלץ את בני המשפחה, הוא מסביר לכוח שייתכן ויש בתוך הבית פצועים הזקוקים לעזרה דחופה. הכוח מבצע ירי לעבר הבית על מנתת לגרות את המחבל להגיב ולחשוף את מיקומו. בינתיים איתמר עובר לבית השכנים מטפס על הפרגולה ומגיע לגג של משפחת ביליה. שם בינות לדודי השמש הוא מזהה את כל בני המשפחה מסתתרים בחשש.

הם מבחינים בכובע השוטר שעל ראשו ונרגעים שהוא לא מחבל. מתברר כי אבי המשפחה אריאל ביליה הצליח לחלץ את כל בני המשפחה לגג דרך החלון, הוא הוציא אחד אחד את אשתו, אמו, אחיו, אחייניו וילדיו דרך החלון בקומה השנייה לגג של השכן. שם שכבו כל בני המשפחה רועדים מפחד משעות הבוקר המוקדמות עד להופעתו של איתמר. אריאל ביליה עצמו לא הספיק לחלץ את עצמו בעד החלון והוא נרצח על ידי המחבל המתועב ממש שם בזמן שהוא מנסה להיחלץ מהחלון ולהצטרף לשאר בני המשפחה.

חילוץ תחת אש

איתמר ממהר לחלץ את בני המשפחה המבוהלים ששכבו כאמור במסתור ממנו יכלו לראות את אביהם אריאל שנרצח בדם קר על ידי המחבלים. איתמר מסייע להם לרדת מהגג אל בית השכן, "תסגרו את הדלת, תנעלו, אף אחד לא יוצא", אומר להם איתמר ועולה בחזרה לגג.

הוא נעמד וסורק את האזור, הוא מבחין בשלושה מחבלים שמתבצרים במחסן מעבר לבית משפחת ביליה, באותו מקום היה כבר מידע שאין בני ערובה אזרחים, הכוחות מתחילים לנהל במקום נוהל "סיר לחץ", ממקומו על הגג מכוון איתמר את הכוחות למטה לבצע ירי לעבר מקומות שלא רואים מהרחוב למטה. קרב מתנהל במשך רבע שעה עד שאיתמר שומע קול בעל מבטא ערבי שצועק: "הלו", איתמר צועק לו חזרה: "שו" (-מה)?

המחבל צועק לו בערבית: "תביאו לכאן מישהו שדובר ערבית" איתמר משיב לו שהוא דובר את השפה. "אני רוצה לצאת", אומר המחבל. "תרים את הידיים ותצא בחוץ לאט לאט, בלי נשק, נקי", אומר לו איתמר. המחבל משיב: "טייב".

איתמר מתקרב ונעמד מעל פתח המחסן, הוא מבחין במחבל יוצא מהמחסן ורואה לידו על הרצפה ראש נפץ ואמל"ח נוסף. באותו רגע מבין איתמר כי המחבל לא הגיע לכאן לשחק משחקים, הוא מתכנן לצאת החוצה ולהתפוצץ על כולם, כוחות רבים פרושים סביב, איתמר מקבל אישור ירי מקצינה שהייתה במקום בהינף ראש והוא יורה לעבר ראשו של המחבל.

באותו רגע פותחים כל הכוחות מסביב בירי צפוף לעבר המחבל ונתזים מתעופפים לעבר איתמר שממוקם ממש מעליו על גג המחסן ממנו יצא. הוא קופץ מהר לאחור וצועק לכוחות: "חדל!! חדל אש!!" בנס איתמר עצמו לא נפגע מהירי הכבד שבוצע לעבר המחבל שמתחתיו. הוא יורד מהגג ומנער מעליו את האבק והרסיסים שהתעופפו לכיוונו. למטה שורר הרס רב כתוצאה מהירי ושלושה מחבלים בני עוולה מחוסלים.

האירועים לא נגמרו עדיין, קריאות רבות מתקבלות במוקד 100 של המשטרה על נוכחות של מחבלים בכמה שכונות בעיר, איתמר מצטרף לכוחות והם עוברים בסריקות על פני השכונות השונות ומטהרים את השטח ממחבלים.

בשלב מסוים איתמר חוזר הבייתה מתקלח ומחליף את בגדיו המגואלים בדם. אולם נפשו הסוערת שחוותה מראות קשים כל כך לאורך היום לא נותנת לו מנוחה, הוא לא מסוגל לשבת בבית באפס מעש. הוא מחליט לצאת שוב מהבית ומצטרף לכוחות בכיכר ליד הבית של 'רחל מאופקים'. בשעה 02:00 אחרי חצות אשתו מתקשרת בוכה ומבקשת שישוב לביתו.

הוא מגיע הבייתה ומנסה לשכת לישון, המראות אינם עוזבים את ראשו. רק בשעה 05:00 לפנות בוקר הוא מצליח להירדם בקושי לשעתיים קטועות של שינה טרופה. בשעה 07:00 הוא מתעורר, קם ממיטתו, מתפלל ויוצא שוב לרחובות.

בכל אותו יום למחרת שמחת תורה הוא מסתובב הלום. גוש גדול חונק את גרונו. בשלב מסוים הוא מתראיין לאחד מכלי התקשורת והשחזור של אירועי אמש מסייעים לו במקצת לעקל את מה שעבר עליו. הוא בוכה מחדש בכל פעם שהוא חוזר לרגעי הקרבות ומספר את שחווה באותן שעות קשות.

הוא משחזר במחשבתו את כל האירועים בהם ניצב בקו האש ומולו מחבלים עם נשקים אוטומטים, את כל חבריו שנפלו לצדו. הוא חוזר למקומות בהם לחם וכמעט שאיבד את חייו ומנסה להבין כיצד הוא חי בריא ושלם ובליבו מקננת גם 'אשמת ניצולים', למה אני חי והבן של השכנים נהרג, זה מייסר ופוצע את לבו.

אנשים שהוא פוגש אומרים לו שהוא גיבור. איתמר מתקשה להסכים: "אמרו לי שאני גיבור אבל אני לא מרגיש ככה. גיבור מבחינתי זה בן אדם עם סכין בשיניים שלא מפחד מכלום, אבל אני לא הייתי ככה. פחדתי על החיים שלי, רעדתי. לפחות בהתחלה, אחר כך כבר לא. אני חושב שתפקדתי בסדר אבל גם איבדתי כאן מלא חברים. במבחן התוצאה יש לנו הרבה הרוגים אבל כמו שאמרתי מקודם, היו גם הרבה נסים, הרבה גבורה של שוטרים ואזרחים שיצאו להגן על הבית".

מחיה מתים

בתוך כל הבלבול והכאב של הימים הראשונים אחרי שמחת תורה יש לאיתמר גם רגעים של אושר. אושר טהור ושמחה על שזכה להציל חיים.

ארבעה ימים אחרי שמחת תורה הוא מקבל לפתע טלפון: "איתמר?", "כן, מי זה?" הוא עונה, ומהעבר השני הוא שומע קול שאומר לו: "זה אני, דניס". כן, אותו חייל פצוע קשה שאיתמר פינה בעצמו לבית החולים כשהוא מאבד דם וכמעט מחוסר הכרה.

"התחלתי לבכות ישר, "דניס, מה איתך? אתה חי?" הוא אומר לי: "אחי אתה הצלת לי את החיים." אמרתי לו: "איפה אתה? מה איתך? מה עם הכדור בראש?" הוא אומר לי: "כן, בסדר, אנחנו נעבור שיקום, זה יסתדר." מסתבר שהכניסו אותו לניתוח והוא ניצל. אחרי כמה ימים איתמר כבר הולך לבקר אותו בבית החולים.

בהמשך הוא מקבל שיחת טלפון נוספת מאזרח אחר שהציל את חייו. איתמר עשה לו חוסם עורקים ופינה אותו אל מאחורי בטונדה שלא יישאר חשוף לירי. כעת הוא מתקשר ומספר שאיתמר הציל את חייו.

"קוראים לו גרשון" מספר איתמר. "הלכתי לבקר גם אותו, איך שהוא רואה אותי הוא התחיל לבכות, ואומר לי: "הצלת את החיים שלי". בהמשך פגש איתמר את הרב שחר בוצחק שגם בו טיפל.

בפרץ של אמונה וענווה אומר איתמר: "אגיד לך משהו, זה הכול הקדוש ברוך הוא. כשניגשים אליי ואומרים לי אתה גיבור, אני אומר, תודה אבל זה הכול הוא. הוא היה פה, לידי, הוא עשה את זה. אני משליך הכול עליו, גם לטוב, גם לרע. גם כשהוא הרג את חברים שלי, אני אומר, זו החלטה שלו".

שנה שלמה חלפה מאז אותו יום קשה וכואב, איתמר עוסק במאמץ לחזור לשגרה, לשקם את חיי המשפחה שהושפעה לא מעט מהמאורעות שעברו עליו ועליהם בממ"ד. גם טיפול לנפש היא לא מילה גסה בשביל איתמר, "בימים האחרונים הגעתי למסקנה שאני צריך טיפול. בשבילי, בשביל המשפחה שלי, אשתי והילדים. הם בקלות היו יכולים להיות עכשיו משפחה שכולה. אני לא רגוע, לא ישן, מתעורר מחלומות הזויים, לעיתים אני חסר סבלנות כלפיהם. זה לא מגיע להם, אני רוצה להיות בעל טוב לאשתי ואבא שמבלה עם הילדים שלו בכיף".

ויהי אחר המבול

שנה שלמה חלפה מאותו יום נורא. את כל התחושות שחווה באותו יום ואת סיפורי הגבורה של חבריו, מעביר היום איתמר בהרצאות ברחבי הארץ. הוא רואה שליחות של ממש בשיתוף הרבים בניסים והקשיים שחווה הוא וחבריו ומכתת רגליו מעיר לעיר להפיץ את האמונה היוקדת שבלבו.

"אחד הרבנים שפגשתי אמר לי: עליך נאמר "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי קה", זה באמת השליחות שלי כשאני מגיע להרצאות וסיורים, אני קודם כל רוצה לפרסם את הנס שהשם הציל אותי באותו יום", אומר איתמר בשיחה אתנו.

חשוב לו להראות לכולם כמה ה' היה איתו בכל אותם רגעים מורכבים, לפרסם ברבים את גבורת תושבי אופקים ולהנציח את אותם רגעים בהם ללא ספק ה' דיבר אלינו, דיבור שהחל בקושי גדול ואט אט מביא לקירוב לבבות לאביהם שבשמים.