עץ הדקל, ממנו בנו סוכה לראשונה – הצילה את המשפחה בטבח • צפו

באדיבות ערוץ 2000

ביום שבת וחג שמחת תורה, ה-7 באוקטובר 2023, התעוררה ישראל לאחד הימים הקשים בתולדותיה. תושבי עוטף עזה מצאו את עצמם בלב מתקפת טרור חסרת תקדים. בין אלפי הסיפורים הטרגיים והמרגשים שעלו מאותו יום, בולט סיפורו המופלא של איתי שאבי מקיבוץ בארי.

איתי, אשתו מורן, ושני ילדיהם הקטנים, התעוררו בבוקר שבת לקול אזעקות ויריות. "בשעה 7 בבוקר הם כבר דפקו בדלת," מספר איתי. "אנחנו כבר היינו בממ"ד. זה היה רגע כזה שאשכרה אמרתי 'מה, אתם רוצים להיכנס לתוך הבית?'".

המשפחה מצאה את עצמה לכודה בממ"ד, כאשר מחוץ לו התחולל גיהינום של ממש. "היה קרב יריות מטורף בחוץ כל הזמן הזה, צעקות בערבית", מתאר איתי. "אנחנו מפחדים ובעצם מחכים שהם ייכנסו לבית. כאילו הייתה את הציפייה הזאת – כל רגע הם ייכנסו לבית".

תוך כדי המצור, החלו להגיע הודעות מזעזעות על גורלם של שכנים וחברים. "אנחנו מקבלים המון הודעות על השכנים שלנו: 'זאת נרצחה', 'ההוא נרצח', 'הם אצלי בבית', 'חטפו אותי'. אנשים אשכרה רושמים לנו 'זהו, חטפו אותי'".

כשהמחבלים החלו לנסות לפרוץ את דלת הממ"ד, הבין איתי שהם חייבים לנסות לברוח. "הם התחילו להקיש על הידית של הממ"ד", הוא מספר. "הרבה דברים רצו בראש, ידעתי שאני הראשון שהולך ישר למות פה".

ברגע של אומץ ותושייה, החליט איתי לנסות לברוח דרך חלון הממ"ד. "אני מוציא את הטלפון מהכיס, מכוון. אני רואה מפה פשוט כמות מטורפת של עשן נכנסת ומבין ישר שאנחנו חייבים לצאת מפה כמה שיותר מהר."

בפעולה מהירה ומסוכנת, הצליח איתי לפתוח את החלון ולקפוץ החוצה. "היא מוציאה אליי את הילדים, שם אותם פה. לא חושב יותר מדי, רק יודע שאסור לי לברוח עכשיו, אסור לי לרוץ לאנשהו. הם כמויות של מחבלים."

כאן מתחיל החלק המופלא של הסיפור. המשפחה מצאה מחסה מאחורי עץ דקל בחצר ביתם. "הבן שלי עליי פה. באותה סיטואציה מורן נשכבה פה עם הגב אליי עם הראש לשם. הבת שלי עליה פה ואנחנו מושכים ככה את הכפות דקל."

במשך שעות ארוכות, שכבה המשפחה מאחורי העץ, כאשר מחבלים חולפים סנטימטרים ספורים מהם. "אחד המחבלים בא, עמד ואז הוא נעמד פה. עכשיו הרגל שלו עמדה לי פה ממש, עניין של 20-30 סנטימטר מהראש," מתאר איתי בקול רועד. "אין לי מושג איך הם עברו פה בשביל הזה כמה פעמים ולא ראו אותנו, ואיך הם עמדו לי פה מול העיניים ולא ראו אותי."

הסיפור מקבל תפנית מפתיעה כאשר איתי מספר על הקשר המיוחד לעץ הדקל שהציל אותם. "בחיים שלי לא בניתי סוכה," הוא מסביר. "רציתי מאוד שהילדים שלי יספגו יהדות, אז התחלתי לאסוף קרשים בכל הקיבוץ ובעצם לאט לאט בניתי את הסוכה הזאת. מצאתי עץ דקל בכניסה של הקיבוץ, גזמתי ממנו קצת סכך. ואז לא נשאר לי, אז שמתי לב שיש לנו בחצר עץ דקל. הנה הוא. הורדתי ממנו את כל הענפים שלו. הפשטתי את העץ הזה, בניתי סוכה."

"והעץ הזה אחרי זה הפך להיות המקלט שלי, הממ"ד שלי," הוא ממשיך בהתרגשות. "ועל פניו הוא היה חשוף יותר והוא עדיין הצליח להסתיר אותנו ולא ראו אותנו דרכו."

לאחר שעות של הסתתרות, כאשר המשפחה כבר לא יכלה לנשום מהעשן, הם החליטו לנסות לברוח. "אנחנו מתחילים לרוץ לכיוון ההוא. אנחנו פונים פה שמאלה. תוך כדי שאנחנו פה רצים אני מתחיל לשמוע את הכדורים שורקים לי באוזן. אני מבין שיורים עלינו. אני קולט את החול קופץ לי מול העיניים ואני מבין שיורים עליי כי אני שומע את זה באוזניים."

בנס, הם הצליחו להגיע לחורשה סמוכה, שם מצאו מסתור זמני. "מצאתי ערימה של ענפים על הרצפה, התחלתי לאסוף אותם, לייצר מן הר כזה והתחפרנו שמה. גם עוד חמש שעות עד הלילה. כל הזמן הזה הכדורים שורקים."

הרגע המכריע הגיע בערב, כאשר איתי יצא להתפנות וראה מה שחשב שהיו אורות של רכב צבאי. "ראיתי אורות אדומים," הוא מספר. "צעקתי 'חייל!' ופתאום יצא לוחם שייטת מהשיחים." מסתבר שכוח צבאי הגיע להציל אותם, אך האורות שאיתי ראה לא היו קיימים במציאות.

"איך שרדנו את היום הזה? אני עד היום, שבעה-שמונה חודשים אחרי, אני לא מבין," הוא אומר בכנות. "לא מבין איך שרדנו. מה אני עושה פה בכלל בחיים? אני כבר השלמתי עם המוות. אבל כנראה לאלוקים יש… לאלוקים יש רעיונות אחרים בשבילי. אולי יש לו איזשהו תפקיד בשבילי בעולם הזה."

איתי רואה בהישרדותם נס של ממש. "להגיד לי שאין אלוקים אחרי שראיתי דברים שבפועל לא היו? אחרי שניצלתי ממוות יותר מעשר פעמים באותו יום? ששרדתי פה אך ורק מכוח נס אלוקי, השגחה פרטית? שום דבר אחר לא השאיר אותי בחיים. שום דבר אחר. לא הצבא, לא הממשלה, לא כלום. אלוקים. רק אלוקים."

הסיפור של משפחת שאבי מדגיש גם את חשיבות האחדות בעם ישראל. "הנבלות האלה שנמצאים בצד השני של הגדר, הם לא רואים אם אתה ימני או שמאלני," הוא מסביר. "כאילו, כוחנו באחדותנו. זה לא סתם קלישאה. מנסים אותנו בכמויות של שנאה, שוטפים לנו פה את המוח."

איתי מדגים את תפיסת עולמו באמצעות הגרביים שהוא נועל. "תראה, אני עם גרב לבנה וגרב שחורה. אני תמיד הולך ככה כדי לזכור שיש לנו גם רגל ימין וגם רגל שמאל, ואנחנו לא נצליח להניע את הדבר הזה שנקרא הגוף שלנו אם לא נלך ביחד. אם רק נסתכל אחד על השני, נחבק ונאהב, נבין שהרצונות שלנו משותפים. אין הבדל בין ימין לשמאל, באמת אין הבדל. אנחנו כולנו עם אחד, כולנו הבנים של הקדוש ברוך הוא, כולנו אחים."

באופן סמלי, הסוכה שבנה לפני האירוע נשארה עומדת למרות שכל שאר הבית נשרף. "זכר מהבית לא נשאר. הכל פה נשרף. אתם לא רואים לא פרגולה, לא מחסן. הגג של הסלון קרס כי הוא גם כן היה מעץ. והסוכה לא קרה לה כלום. כאילו האש נעצרה בחיבור של הסוכה לבית ולא נגעה בסוכה בכלל."

לחצו לראיון המלא בערוץ 2000