"אני רואה מהלב"; חתן חידון התנ"ך העולמי, בוגר יחידה 8200 ולא רואה בעיניים

כילד זכיתי להכיר מקרוב אישה מוכשרת, יוזמת יוצרת ומבצעת. היא פשוט הייתה שכנה שלנו בבניין. מטבע הדברים הייתי הולך הרבה פעמים לבית שלהם כדי לעזור לה למצוא את הקופסא של תבלין הגריל עוף כדי שחלילה לא יוחלף בפפריקה. הייתי גם זה שקובע האם קופסת השימורים שעומדת בקצה המדף היא של חמוצים או מלאה בזיתים.

בהמשך היינו משחקים רבות עם הילדים המתוקים של השכנים היקרים. אם היה צורך לבדוק להם כינים בגן, היה זה התפקיד של אמא שלי. היא גם הייתה מייעצת לשכנה על התאמת צבעים בבגדים ובכלל.

אה, שכחתי להזכיר השכנה המוכשרת שלי הייתה ובכן, אין דרך יפה יותר לומר את זה, עיוורת. כן לאה אפרת השכנה המופלאה של הורי היקרים הייתה אישה ואמא מופלאה, אישה משכילה מלאת חכמה ואמונה ובעלת קריירה מצליחה. דבר אחד היה חסר, חוש הראייה.

כבר כילד זכיתי לראות מקרוב איך נראים חיים של מי שבורא עולם לא העניק להם את הדבר עליו אנחנו מודים כל בוקר ולא תמיד מכוונים מספיק, "ברוך פוקח עיוורים".

כמו השכנה המופלאה שהכרתי בילדותי, נחשפתי לאחרונה לאיש שהוא תופעה: אביחי שלי.

אביחי שלי, נשוי לצילה רעייתו ואב לשניים, תושב נתיבות. כיום הוא עובד כיועץ פיננסי ובזמנו הפנוי מעביר הרצאות בכל חלקי הארץ.

בעברו שירת אביחי ביחידת המודיעין 8200 וזכה בתואר היוקרתי של חתן חידון התנ"ך העולמי. הוא מחזיק בתואר ראשון במנהל עסקים ובתואר שני במשפטים.

את כל רשימת ההישגים המרשימה הזו ועוד הצליח אביחי להשיג כאשר הוא עיוור לחלוטין וכבד שמיעה. לא תמיד זה היה כך, אביחי נולד רואה ושומע כאחד האדם. בגיל שנתיים איבד את שמיעתו בעקבות טיפול רפואי מציל חיים אותו נאלץ לעבור. בגיל 4 חזר שוב לשמוע ואט אט למד לדבר בעזרתה של אימו המסורה. את ראייתו איבד בהדרגה עוד כשהיה ילד קטן.

את הריאיון עם אביחי אנחנו מקיימים בטלפון בזמן שהוא עושה את דרכו חזרה מאחת ההרצאות באמצעות הרכבת.

"אשתי מתלוננת הרבה על כך שאני לא בבית ועסוק כל היום בהרצאות", מספר אביחי. "היא אומרת שבמצב הזה אני כמעט לא רואה את הילדים".

"אותי זה מצחיק", מספר אביחי כשבת שחוק על שפתיו, "אבל גם כשאני כן בבית אני לא רואה אותם בכלל, אני עונה לה". כזה הוא אביחי, מצחיק חביב ולא עושה עסק.

בשעה שאנחנו משוחחים הרבה מחבלי חיזבאללה מצטרפים לקהילת העיוורים, ביפרים מתפוצצים עדיין בפרברי ביירות, אחרים מאבדים ידיים ורגליים, מצב הרוח בישראל בשיא.

תגיד אביחי, אתה כותב שאתה מעדיף לקבל הודעות כתובות, איך בדיוק אתה קורא אותן?

"זה מאוד פשוט, יש לי בטלפון תוכנה שמקריאה לי את כל מה שכתוב על המסך. הטלפון בעצם מחובר בבלוטות' למכשירי שמיעה שלי וככה רק אני שומע את ההודעות בלי שאף אחד בסביבה יהיה מודע לכך".

אוקי, אבל איך בחור כמוך שלא רואה מצליח לשרת ביחידת 8200?

"זה פשוט מאוד", אומר אביחי, "בדיוק כמו בטלפון שלי, גם על המחשב יש תוכנה שמקריאה לי את כל מה שכתוב על המסך. המחשב שהיה לי ביחידה הוא רגיל לגמרי רק עם תוספת של תוכנה מותאמת אישית. בנוסף חיברו לי למחשב מסך ברייל, כך אני יכול גם לראות עם הידיים את כל מה שמופיע על המסך".

"מיותר לציין שאני ממש טוב בשיטה של "הקלדה עיוורת", אם לא לעיוורים, אז למי זה נועד? הייתי יושב על המחשב ופשוט קורא עם הידיים או באמצעות התוכנה שמקריאה את המופיע על המסך וזהו, מכאן זו כבר עבודה רגילה כמו כל חייל אחר ביחידה".

היה חשוב לך להגיע ולשרת דווקא ביחידה הזו?

"כן, אהבתי מאוד את כל הנושא של המודיעין עוד כשהייתי ילד. קראתי המון ספרים, בעיקר ספרים על פעולות ריגול ומבצעים חשאיים. ממש כמו מבצע הביפרים שהתרחש היום בלבנון. התחברתי לתחום של מודיעין, תקשורת וטכנולוגיה, אלה הדברים שקרובים לליבי. מגיל קטן, היה לי חלום להיות שותף ולקחת חלק בביצוע של דברים כאלה", מספר אביחי.

"אגב, יש כאן אירוניה גדולה, אתה יודע איך קוראים ליחידה? 'העיניים והאוזניים של המדינה', אלו בדיוק היכולות שבהן אני מאותגר. אבל זו בדיוק הנקודה לדעתי, זה המסר שלי לכל מי שמתמודד כמוני אם אתגרים מורכבים: אם רק נדע להכניס את הדברים לפרופורציה נכונה ולראות את השאיפות שלנו דרך משקפיים נכונים, הכל אפשרי".

איך התחלת ביחידה, היה לך קשיי קליטה או שמיד מצאת את מקומך?

"שום דבר לא הלך בקלות", אומר אביחי ומשתף: "הכל התחיל ממש ברגל שמאל, ברמה כזאת שממש חשבו כבר לשחרר אותי מהצבא כי ראו שזה לא הולך. אבל אני לא הייתי מוכן לוותר. דיברתי עם המפקדים שלי וניסיתי להבין היכן אני צריך להשתפר ולאט לאט נכנסתי לעניינים בכל העוצמה".

ברגע של כנות משתף אביחי על התהליך של הבגרות שלו אותה עבר במשך שנים ולדבריו הגיעה לידי בשלות בצבא. כילד שאינו רואה ומתקשה בשמיעה, הנטייה הטבעית של הסביבה היא לרחם ולהקל ככל שניתן על הילד "המסכן". קשה כילד לעמוד מול זה. אלמלא אמא לביאה שלא ויתרה לאביחי על המשך התקדמות רציף ייתכן ולא היה מגיע לעולם להיכן שזכה להגיע.

כבר בבית הספר התמודד אביחי עם קשיים חברתיים, "הילדים לא התייחסו אלי יפה" הוא משתף, אבל לא מסיר אחריות גם מעצמו. לדבריו הוא יותר מידי ויתר לעצמו ולא הקפיד על עמידה בכללים כמו שצריך.

נקודת המפנה בחייו החלה בתיכון בו למד אולם בצה"ל הדברים הבשילו, כאן הבין אביחי כי אם הוא רוצה להמשיך ולשרת באחת היחידות המובילות בצבא הוא חייב לתפוס את עצמו בידיים וליישר קו עם הציפיות הקיימות מכל חייל רגיל.

"באותה תקופה קשה הבנתי שאני חייב לעמוד במחויבויות של כל חייל, להתאים את עצמי לנורמות של המערכת ולא לצפות להקלות מיוחדות. במקביל הסברתי למפקדים מה אני כן צריך על מנת להצליח ולתפקד בצורה טובה והצלחנו כחלוף תקופה לעלות על מסלול טוב".

"אם נסכם את השירות שלי בצה"ל, השנה הראשונה הייתה סיוט, בשנה השנייה החל שיפור ובשנה השלישית של השירות, פה זה כבר היה ממש חלום. השתתפתי במבצעים משמעותיים ותרמתי מודיעין איכותי למערכת".

"בסוף כשעמדנו כולנו אחרי עוד הצלחה מבצעית, אחרי עוד הישג מודיעיני מרשים, עמדתי שם עם כולם גאה ונרגש.

מה היה הגורם העיקרי לקצר בינך למערכת בהתחלה? למה זה לא עבד?

"הייתה טעות בסיסית שהחליטו להדריך ולחפוף אותי לתפקיד בבסיס של היחידה ולא בבסיס הדרכה מסודר, כמו כל יתר החיילים. הצבא חשב שמדריך אחד זה טוב, כי אתה מקבל יחס אישי, והוא יעזר לי בהדרכה אחד על אחד. מצד שני, כולם יודעים ללמד, לא כולם יודעים להדריך, להדריך זה מיומנות, לעשות את העבודה זה מיומנות אחרת".

"לאט לאט הם התחילו להבין את זה, שאם אני לא מקבל את ההדרכה כמו שצריך, אז יהיה לי קשה מאוד לעשות את העבודה. אם אני לא מודרך, אני לא יכול לעבוד כמו שצריך. ומהצד שלי, אני הייתי צריך לעשות את המעבר הזה, שפה זה צבא ולא עושים הנחות לאף אחד".

"הבנתי שפה אין פרוטקציות, פה זה דבר רציני. רצית להיות פה?! תתרגל לקשיחות הזו, ותתרגל לכללים, ו… יאללה, תתאפס"

ויש לאביחי גם מסר להעביר: "אני אומר לאנשים עם מוגבלויות, אני ממליץ להם, אל תשקעו ברחמים עצמיים ואל תצפו לזה, אתם רוצים להצליח?! נקודת המוצא היא שאתם כמו כולם, אין הנחות, אין הקלות, ומצד שני, צריך הנגשה ורגישות ותמיכה. אתם תתקרבו לחברה הרגילה והחברה הרגילה תתקרב אליכם בהדרגה".

איך עושים את זה בפועל, אביחי, שננו יודעים שזה לא קל לא לוותר לעצמך, ובכלל אתה הרבה צריך להיעזר באנשים, איך זה לא גורם לך להרגיש שונה, אולי גם רחמים עצמיים, איך נשארים בעוצמה כל כך פנימית?

"אני יכול להגיד לך שהתמודדתי גם עם הבעיה הזאת, לפחות במשך 20 שנה. ולכן גם סבלתי מבעיה חברתית מאוד קשה. ראשית, כי הציקו לי הרבה, בכלליות. ושנית, כי כנראה אני לא התנהגתי כמו שצריך. בצבא הייתי צריך לעשות את הריסט והשינוי הזה ולהבין שזה לא טוב לי. צריך ללמוד גם להסתכל גם פנימה, ולא רק להאשים את העולם".

את נקודת המפנה הראשונה בחייו הוא מציין במעבר שלו ללמוד בישיבה התיכונית. "אז שיניתי גישה. קודם כל הבנתי שאם אתה לא תגיד למה אתה מצפה, או מה מפריע לך, או איפה אתה רוצה שיתמכו בך, אז זה יחליש אותך. חבל, תלמד לדבר קודם כל. זה דבר ראשון. למדתי שאם אתה רוצה שיאהבו אותך, תצא מהנקודה הזאת של ההתקרבנות והתמסכנות, לך לכיוון של אני אכבד אתכם, אני אתן לכם, ואני אעזור לכם באהבה, ואתם תאהבו אותי ותעזרו לי כשאני צריך מהצד השני".

"לאט לאט זה התחיל לעבוד. ראיתי שזה עובד, המצב החברתי מאוד השתפר, והיה שונה לגמרי מהמצב בבית הספר היסודי. כיום כשאני מבקש עזרה, אני מבקש את זה עם חיוך, ואם מישהו שואל אותי: 'אתה צריך עזרה'? אז אם אני צריך, אני אומר לו: כן אני אשמח מאוד לקבל, ואם אני לא צריך אז אני מסביר לו שאני מסתדר ואני מאוד מעריך שהוא רצה לעזור לי. יש הרבה אנשים שמציעים להם עזרה והם מגיבים לא יפה, הם מגיבים בצורה פוגענית, 'מה אתה חושב שאני צריך אותך'? יצא לי לנהל שיחות עם כמה כאלה ואמרתי להם: אתם לא רוצים עזרה, זה בסדר גמור, אבל בגלל שאתם עונים לאנשים בצורה כזאת, הם מפחדים להציע עזרה למישהו אחר, שאולי כן רוצה את העזרה הזאת".

אז איך אתה ממליץ להגיב כשמישהו מציע לך עזרה ואתה ממש לא צריך אותה?

"אני חושב שגם אם אתה לא צריך עזרה, אפשר להסביר בחיוך, שאתה כרגע מסתדר ושאתה מאוד מעריך את זה שרצו לעזור לך. לדעת לבקש עזרה או לקבל עזרה, לא פחות ממה שזה עוזר לך, זה גם עוזר לשני. לפעמים לקבל זה לתת, לתת למישהו את האפשרות, לדעת מה הוא יכול לעשות בשבילך טוב".

אתה עושה כיום מילואים בצה"ל?

"לשרת ממש בצבא אני כבר לא משרת, אבל כן קיבלתי החלטה בתקופה שהתחלתי להרצות בפני קהל, מתי שמזמינים אותי לבסיסים של צה"ל להרצות בפני חיילים אני מגיע תמיד ובהתנדבות מלאה. זה המילואים שלי.

יש עוד אנשים שבאו בעקבותיך ליחידות כאלה, יש בעלי מוגבלויות ביחידות מודיעין?

"כן. יש לנו מתכנתים עיוורים שמאוד מצליחים ביחידת 8200, אני גם יודע על יחידות מודיעין אחרות שמשלבות עיוורים ואנשים עם מוגבלות באופן כללי, הגישה השתפרה. עדיין יש הרבה עבודה לעשות, והרבה אנשים עם מוגבלות, קשה להם עדיין בצבא, אבל הגישה השתפרה. זה לא מה שהיה בתקופה שלי".

לדעתך יש ערך מוסף בשירות של אדם עם מוגבלות?

"בטח. קודם כל לאדם עצמו, הוא יוצא מהבית והוא מקיים אינטראקציה עם החברה ולא שוקע ברחמים עצמיים. הוא לומד לכבד את עצמו והוא גם מלמד את האחרים".

"כמובן שגם מבחינת צה"ל, יש לכם תחומים או נקודות מבט שיש להם יכולת להיות טובים יותר מאחרים. אני אישית, יכול לומר שהרווחתי מהצבא את השימוש בטכנולוגיה, השירות מאוד פיתח אצלי את הנושא הטכנולוגי. בנוסף, למדתי להיות יותר אסרטיבי, לעמוד על שלי, לכבד את עצמי".

"לשרת ביחידה זו עבודה עם אנשים מאוד מאוד חכמים, חלקם חברים טובים שלי עד היום. הרווחתי גם שלמדתי להיות חוצפן במובן החיובי של המילה".

היה איזה אירוע קשה וטראומטי במיוחד שזכור לך מתחילת הדרך?

"כן, היה מפקד שצעק עלי תעוף מפה. תעוף לי מפה, זה לא בית חינוך לעיוורים פה".

מה? ככה? זה מילים מאוד  קשות!

"נכון, זה ממש לא בסדר, אבל זה קרה כבר בשלב שלמדתי לעמוד על שלי ולא לוותר. העמדתי אותו במקום ואמרתי לו שלא כל פעם שהוא רואה איש עיוור הוא צריך ישר ללכת למקומות של תיוג ושל סטריאוטיפים שכבר מזמן עברנו אותם. אמרתי לו שאני חושב שבן אדם כזה חכם שהוא קצין ב-8200 לא אמור לדבר בצורה כזו".

"פעם הייתי מפחד להגיד דברים כאלה, אם הייתי נתקל בסיטואציות דומות הייתי בולע את זה ושותק. אבל בצבא למדתי לא לשתוק, למדתי גם להעמיד במקום כשצריך להעמיד במקום".

אפשר לשאול שאלה טיפה מצחיקה?

"כן, בטח. אני אוהב צחוקים", אומר אביחי בחיוך.

יש בעולם מגוון של צבעים, אדום, כחול, שחור, ועוד, אתה לא רואה אותם, יש לך הגדרות כל צבע? איך בעצם אתה מדמיין דברים בצבע?

"שאלה מרתקת", אומר אביחי וממשיך: "במקרה שלי, אני התעוורתי בגיל 4. אני זוכר צבעים, ואני זוכר תמונות, למרות שהיום אני לא רואה אותם, אני יודע איך כל דבר נראה. נגיד, אמרו לי, באה מונית לבנה לאסוף אותך, אז אני זוכר איך נראית מונית, אני זוכר מה זה צבע לבן, אז אני מדמיין בעיני רוחי מונית לבנה. אני כל הזמן מדמיין בצבע, אפילו כשאני ישן וחולם, אני חולם בצבעים, אני חולם בתמונות. זה כנראה בגלל הזיכרונות, בגלל התקופה שהייתי רואה ובתת מודע שלי, אני עדיין ממשיך להתנהל כבן אדם רואה".

"כן יכול לספר לך שיש לי קונוטציה כזאת שכל מילה שאומרים או אפילו ברמה של אותיות, משום מה אני מדמיין את זה בצבעים. נגיד, השם שלך זה ישראל, אני לא יודע למה ישראל בעיני רוחי זה צבע אדום, זאב, זה צבע כמו חום אדמה כזה, חול. אני לא יודע להסביר לך איך אני מקשר את זה לצבע אדמה, אבל ככה זה אצלי.

אביחי, יצא לך פעם שמישהו צעק עליך ואתה פשוט החלטת לכבות את מכשירי השמיעה ולתת לו להתבשל עם עצמו?

אביחי צוחק. "בטח שכן, אשתי. כאשר אין לי כוח לשמוע אותה אני מכבה את המכשירים. ואז אין לה מה לעשות, זה כמו נשק כזה. אבל בכללי אתה יודע, ההומור אצלנו בבית חוגג".

אני רואה חומרים שאתה כותב, יש לך קטע דווקא לדבר על ראייה כל היום. לצחוק על זה קצת…

"כן, זה הנושא שלי, בסופו של דבר. קורה שאני מחפש משהו בבית ואני לא מוצא אותו, אז אשתי אומרת לי 'כי אתה מחפש בלי העיניים'. לפני כמה שבועות היא אמרה לי: מה יהיה, מרוב העבודה ומרוב ההרצאות אתה כבר לא נמצא בבית, אתה לא רואה את הילדים שלך. אז אמרתי לה, גם אם אני אהיה בבית אני לא אראה אותם, אז מה ההבדל אם אני כאן או לא".

ועכשיו ברצינות, איך אתה רואה את הילדים?

"אנחנו מתקשרים המון במגע. לדוגמה שחר, הגדול שלי שהוא בן 6 והוא עלה לכיתה א' הוא דומה לי אחד לאחד, כולם אומרים לי את זה, אני זוכר איך נראיתי כשהייתי קטן, אז קל לי לדמיין אותו. לגבי רוני הקטנה, אני לא יודע איך היא נראית, מתארים לי אותה, אמרו לי שיש לה שיער בלונדיני ועיניים כחולות ושהיא בהירה, אז אני מדמיין אותה באפקטים האלה, בפרמטרים האלה".

כשהם היו תינוקות, יכולת לשים לב שהם מתנהגים אחרת בגלל העובדה אתה לא רואה?

"אני מניח שזה בכל בית, ככה הילדים יודעים להסתגל למציאות שיש בבית. אני חושב שבגיל חצי שנה או שנה, שמתי לב ששחר ורוני כבר יודעים שאין טעם להצביע לי על מה שהם רוצים. הם פשוט לוקחים את היד ומניחים אותה על מה שהם רוצים. או שהם נותנים לי יד ולוקחים אותי, ממש מובילים אותי עם היד, איפה שצריך. הם כנראה למדו מאימא שלהם או מהמציאות בבית".

"גם כשאני קורא להם, הם באים אליי, הם יודעים שאני לא יכול לחפש אותם, זה אינסטינקט ואינטליגנציה. אתה צריך להבין איך זה נראה בבית, נגיד בבוקר הילדה רוצה שוקולד בלחם, אז היא אומרת לי: אבא, אני רוצה שוקולד כזה, לוקחת את היד שלי, ומביאה אותי לשוקולד שהיא רוצה שארגיש אותו".

נחזיר אותך קצת אחורה, מה הוביל אותך להשתתף בחידון התנ"ך העולמי? נעזוב את זה שצריך לקרוא, ואתה מתגבר על זה, זה אירוע תחרותי מטורף, מה משך אותך לשם?

"זה מתחיל בגיל 4. בגיל 4 אני חזרתי לשמוע. ואז אמא שלי לימדה אותי לדבר, אחת השיטות העיקריות שלה הייתה לספר לי סיפורים. עכשיו איזה סיפורים מאוד אהובים בבית דתי? בעיקר, סיפורי תנ"ך, ככה מגיל קטן התחלתי להיחשף לזה. ואז גיליתי שיש תחרות שנקראת חידון תנ"ך, עקבתי אחריה כמה שנים טובות ובכיתה ח' החלטתי שאני רוצה לגשת. למדתי בכפר הנוער 'מקווה ישראל', שם המצב החברתי פשוט התהפך לטובה, וזה דרבן אותי לגשת לחידון התנ"ך הארצי".

מי הדמות שהכי השפיעה עליך בחיים?

"אמא. אמא שלי, היא ללא ספק הדמות המרכזית. מצד אחד הרכות והאהבה שלה, ומצד שני הקשיחות והחוסן שלה. מצד אחד היא נתנה לי כל מסר חיובי וכל תמיכה והכוונה שהייתי צריך, ומצד שני, אפס רחמים, בלי הנחות, כל היום הייתה אומרת לי: 'אתה לא מוגבל ואתה לא שום דבר, אתה כמו כולם', והגישה הזאת וההכוונה התמידית, זה השילוב המנצח".

השיחה שלנו נקטעת בעקבות מבקר / פקח שעולה לרכבת ומבקש מאביחי את כרטיס ה'רב קו' שלו.

תגיד, יש לך כלב נחיה או שאתה מתנייד רק עם מקל?

"אין לי כלב. אבל הזכרת לי סיפור נחמד אז תקשיב טוב".

"לפני תקופה, נתתי הרצאות במלונות בלאס וגאס, באחד הימים בסוף הערב חבר שלי אמר לי, 'בוא אנחנו פה בלובי, תבוא תצטרף אלינו'. עשינו מסיבה קטנה, ואז בסוף הערב הוא אמר לי, 'בוא אני אעזור לך לחדר שלך'".

"התחלנו ללכת, הבן אדם שיכור מקוקטיילים, אז הוא לא בדיוק מרוכז, ואני עוד מנסה לעזור לו למצוא את החדר, ואז עברה שם איזו עובדת של המלון, ראתה מה קורה לנו ואמרה לי, 'אתה צריך עזרה'? אמרתי לה: כן, איפה זה חדר 513"?

"היא בתמימות שלה מצביעה לי, 'הנה זה שם'. אמרתי לה: מה את מצביעה לי, אני עיוור. אז היא אומרת לי: אה, אתה עיוור, איפה הכלב שלך? אז הצבעתי לה, על החבר שלי, ואמרתי: הנה הוא פה, אבל הוא לא מתפקד כל כך היום. הוא שתה קצת יותר מידי

לסיום, אביחי הבנתי שאתה מתכוון להוציא ספר בקרוב, מה יש בספר בעצם ולמה החלטת לעשות ספר?

"בספר יש את סיפור החיים שלי בהרחבה ובגילוי לב ועם הרבה הרבה הומור כמובן. זה ספר שאני כותב אותו כבר עשר שנים, כל פעם כתבתי עוד קצת וכשהצטברו לי חמש מאות עמודים הבנתי שזה מידי הרבה, זה עבר עריכה, בינתיים הורדנו את זה ל-400 עמודים, ומנסים לקצר עוד, כי אנשים לא יקראו עוד 400 עמודים. את כל הסיפור אני פורש בנימה מאוד אופטימית, הרבה הומור בין השורות, והמטרה היא שכשאנשים קוראים את הספר הזה, הם יסתכלו חיובי על החיים, יחשבו חיובי, ויראו אחרת, לא יראו מהעיניים, יראו מהלב. זה מה שניסיתי להכניס".

אתה בעצם מרגיש שאתה רואה? אתה מרגיש בעצם שאתה רואה מהלב?

"לגמרי. אני מרגיש שאני רואה מהלב. אני מאמין בזה מאוד. זה מתנה גדולה מהקדוש ברוך הוא. הרבה פעמים אני נתקלתי באנשים שפסלו אותם סתם, פסלו אותם, כי הם לא נראים טוב. או כי הםא לא נראים בדיוק כפי שציפו מהם להיראות. אני לא מושפע מהמראה החיצוני, וזכיתי לראות את היופי שיש לאותם אנשים מבפנים. ולהנות מהאור הזה ולגלות אנשים מדהימים שפתחו לי דלתות, והבנתי כמה הם אנשים טובים, זו זכות גדולה לראות את הבן אדם מבפנים ולא מבחוץ".

עוד שאלה על המלחמה, איך אתה עם המלחמה שקרתה? זה נחת כמו אסון בשנה לא פשוטה על עם ישראל.

"הימים הראשונים היו באמת קטסטרופה, היה כאוס מוחלט, המצב היה מאוד מאוד מלחיץ. איבדתי כמה עשרות חברים. פעילים חברתיים ששיתפתי איתם פעולה בשנים האחרונות. אז זה היה נורא ואיום. בשבועיים הראשונים כל פעם היינו מתבשרים על עוד חבר שלא איתנו, ועל עוד פעיל חברתי ששיתפתי איתו פעולה ולא איתנו, והיה נורא ואיום. ואז אחרי שבועיים אמרתי לעצמי, טוב, אתה לא יכול להמשיך ככה, כי אתה גם אבא וגם יש לך ילדים ואתה מדבר בהרצאות שלך ובספר שלך שאסור להרים ידיים, ואסור להתייאש, וצריך לראות את הטוב שבכל דבר. אז בוא, תשמש דוגמה, זה לא חכמה לדבר. 'נאה דורש, נאה מקיים'. בוא תקיים את זה. ואז התחלתי, התחלתי לחפש את הדברים החיוביים".

"חיפשתי ומצאתי הרבה דברים טובים, את החיילים הגיבורים שלנו, את המתנדבים שבזכותם עמדנו על הרגליים, בזכות הנתינה הענקית שלהם. ממש חיפשתי דברים חיוביים שירוממו אותי קצת. ולאט לאט חזרתי לשגרה, ועמדתי על הרגליים".

אביחי תודה רבה על ריאיון מחכים ומצחיק!

"תודה לך, מקווה שהמסר שלי יעבור הלאה לכמה שיותר אנשים"