טאבו משותק / טור נדל"ן

אם יום אחד יינתן פרס נובל לכלכלה פנים – חרדית, המקום השני (הראשון שייך למהפך האדיר של ההיימישע טיילערס והדרייווערס, חבל שלא מרשים לי כאן לחרוג מענייני נדל"ן כי זו מהפיכה אמיתית, להודות להלל ולשבח) מגיע ללא ספק לממציא הפטנט של הטאבו משותף, הסטרטאפ שהביא מזור לאלפי משפחות חרדיות, אולי כבר חרג מאלפים לכיוון הרבבה.

מספרים על מעשן כבד אשר משפחתו רשמה אותו לקורס גמילה מעישון, הוא ישב במשך חודשים ארוכים ושמע תיאורי זוועה לצד מחקרים מעמיקים בגנות העישון, וכאשר נשאל מדוע הוא ממשיך לעשן, ענה קצרות: שמעתי 150 טעמים מדוע להפסיק, אך טעם אחד יותר חזק מכולם – הטעם של הסיגריה…

אותו כנ"ל הוא בטאבו משותף, אפשר לקטרג עליו מכאן ועד ביתר, ועשה זאת השבוע בכישרון רב בן דודי העיתונאי גרשי קלצקין, אפשר לספר מעשיות אימה על שותפים שהסתכסכו, קבלנים שברחו ואפילו על אנשים שהפסידו חודשים שלמים של שכירות או משכנתא, אפשר גם לדבר על עד כמה קשה למכור (חצי שנה במקום שלושה חודשים ברגיל) ואיך זה מסובך וכו' וכו', הכל אמת לאמיתה ללא גוזמה.

אך דבר אחד אי אפשר לקחת מהטאבו משותף והוא מכריע כנגד כולם: המחיר הנמוך המאפשר לאנשים מהשורה להישאר לגור בבית שמש או כל עיר אחרת ליד ההורים, עד שלא יימצא פטנט אחר יישאר הפתרון הזה כברירת מחדל עבור רבים מהצעירים.

לא לכל אחד מתאים לעבור לאופקים או צפת (ובוודאי לא דרומה יותר ליד דימונה – הבטחתי לעורך לא להזכיר כמה שבועות את העיר הדרומית האהובה עלי) ויש אחוז גבוה בקהל המסכים לגור ב-65 מטר צפופים ולהמתין כל בוקר רבע שעה למעלית או לחילופין להשתמש עם שעון מואר בכדי לדעת אם עכשיו יום או לילה, ובלבד שיוכל להמשיך לגור במקום שהורגל אליו. אם אמרו חז"ל אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, אז קל וחומר שאינו גר אלא במקום הזה – ככל וזה מתאפשר, לאלו יש את האופציה הזו, והיא מצויינת.

כאשר החל הטרנד הזה לפני כעשור אמר לי אחד מדייני מודיעין עילית, כי נצטרך להקים בית דין מיוחד לעניין הזה, שכן בתי הדין לא יעמדו בעומס התיקים. עשור חלף ולשמחתנו המצב לא כך, למרות הפוטנציאל הנפיץ, אין כמעט שום דיני תורה (בוררות אצל רב ברוח טובה לא נחשב כדין תורה ואין בכך כל בעיה) ולא ידוע לי אפילו על תיק אחד (!) מתוך אלפים בעירי, שהגיע לחלוקה ומכירה בכפייה בידי הבנק או בית משפט. כנראה שרצון ההישרדות חזק מיצר המחלוקת.

איפה בכל זאת הבעיה?

בשלושה דברים שהתחדשו לאחרונה ועליהם ברצוני להתריע כאן בפני עשרת הקוראים שיעבירו את זה הלאה:

העניין הראשון הוא סוג ההסכמים: בתחילתו של האירוע היה מדובר בשני אברכים שרוכשים יחד דירת קומותיים באלעד נניח. מוישה מקבל את הקומה למטה (ומשלם טיפה'לה יותר) ויענקל מקבל את הקומה למעלה (ומשלם קצת פחות), שניהם חותמים על ההסכם, שניהם שותפים במשכנתא (ובתוצאות אי תשלומה חלילה), הדירה רשומה על שניהם, ובא לציון גואל – ארבעת ההורים יכולים לסמן וי על מוישה ויענקל ולעבור לילדים הבאים.

עם הזמן העסק השתכלל, התווספו כמה דברים, כמו למשל הרצון הסותר לאכול את העוגה ולהותירה שלמה. כלומר, לקנות טאבו משותף בלי לאבד את הזכות להגרלות, וכמו כל פטנט הוא שיבט את עצמו למשהו אחר לחלוטין ממה שציפו וצפו ממציאיו: היום המצב הוא שאנשים קונים חלק מדירה בלי הערת אזהרה ותלויים במקרה הטוב בחסדי המוכר המאפשר להם איזה הערת משכון מסכנה, שמכסה טפח ומגלה טפחיים במקרה של הסתבכות עתידית חלילה.

לא תמיד צריך לחשוש מהסתבכות, בפרט כאשר המוכר הינו אברך כולל כמוך, אך לפעמים מדובר באנשי עסקים ומשקיעים חיצוניים, יהודים כאלו מטבע הדברים נמצאים יותר בסיכון מאשר הסטנדרט ולכן במקרים כאלו יש לחשוב ולחשוש מה יקרה אם וכאשר.

העניין השני זה המחיר: בתחילת פס הייצור ההמוני של הדבר הזה, המחיר היה עד כשליש פחות ממחיר רגיל. זה הגיוני לדירה שכל הבעיה בה זה החלוקה, אך זה בהחלט לא הגיוני לדירה שיש בה חסרונות רבים נוספים. אם זה מצד הרישום, כאמור, או ריבוי השותפים, ואם זה מצד ההיתר כפי שנדבר, ואם זה סתם בגלל המיקום המוזר בשמיים ממעל ובארץ מתחת בלי חלונות או סוכה. איני אומר לא לקנות, אדרבה תקנו עוד ועוד אבל תשלמו בהתאם. חייבת להיות הלימה בין המוצר שאתה קונה לבין המחיר שתשלם עבורו.

והעניין השלישי הוא החדשות הרעות מאוד שמגיעות מכיוון בני ברק, צרכנית הטאבו משותף הוותיקה ביותר ואשר בזכותה זכו אלפי אברכים לגור ליד רבותיהם האהובים. מדובר ברשות האכיפה במקרקעין המסונפת רשמית למשרד לביטחון לאומי, אשר החלה באכיפה סלקטיבית בערים החרדיות ובבני ברק בפרט. כרגע זה אוחז "רק" בבתי כנסת רח"ל, אך מהר מאוד זה יגלוש גם לבתים ומכאן הדרך להריסת טאבו משותף קצרה.

אגב, מגוחך היה לקרוא את העיתון הנפוץ ביותר ביום שלישי, אשר תקף בכל הכח את השר (היוצא? זה יהיה הפסד אם הוא ייצא למרות שהוא לא כוס התה של הציבור החרדי) בן גביר על הריסת השטיבלך החשובים המשרתים אלפים מתושבי העיר, כאשר העיתון מדגיש שוב ושוב את אחריות השר, תוך שהוא מתעלם מכך שהשר מסוכסך פומבית עם ראש מינהל האכיפה בדיוק על הסוגייה הזו.

התחושה היא כי השורות האחרונות המביעות גם תמיהה מהתנהלות העירייה, מעידות כי הכתבה היא בבחינת "צועקים על הבן ומתכוונים לאיידים שלא נעים להעיר לו". זה מזכיר את הכתבות התוקפות את השרה רגב על הפקקים בכניסה למודיעין עילית…

וזאת צריכים לדעת: אין שום דרך להכשיר מבחינה חוקית את הטאבו משותף, אם מחמת חריגות בנייה לא פרופורציונאלית ואם מחמת עצם הפיצול שאינו חוקי – חד משמעית.

כאן צריך לפעול פעמיים: פעם אחת בכיוון הציבורי, נציגינו צריכים לקחת את העניין הזה לידיים, לא ייתכן שיהרסו בתי כנסת ודירות בבני ברק ויותירו שכונות שלימות עם מסגדים, להבדיל, ברהט – אכיפה בררנית ושיטור יתר כלפי מיעוט לא אהוד, הם תחילת הסוף של כל אורגניזם ציבורי.

ובפעם השנייה אנחנו כצרכנים צריכים קצת יותר לשים לב למה שאנחנו קונים או מתכננים, טאבו משותף זה מצויין אך פליז, לפני ששמים מיליון או שניים בידי הזולת – קצת יותר לבדוק עד כמה חמורה עבירת הבנייה: אם זה "דאורייתא" או מנהג, מה הביטחונות למקרה של קריסה, והאם זה שווה את המחיר – תרתי משמע.

ועוד משהו: קצת לחץ על הנציגים בעיריות ובכנסת שיסדירו את הנושא הזה אחת ולתמיד בחוק מסודר, נכון זה קשה והרבה פחות נעים מאשר לשלוח הודעות לעיתון הבית שלך על חלוקת טרופיות בחיפה, אבל בדיוק בשביל זה משלמים להם חמישים אלף (ומעלה) לחודש מכספינו, שיעבדו קצת ויסדרו את העניין, אין הדבר תלוי אלא בהם.