תופעה מדאיגה מתפתחת בציבור החרדי, וכבר בראשיתה ניתן לקבוע שנזקיה לתפקידנו כמקבלי ומנחילי תורת ה' חמורים. ההתערבות ההולכת ומתחזקת של גופים כלכליים בערכי היהדות מביאה במבט ראשון שגשוג ורווחה לעולם התורה, אולם ככל שהקשר נהיה טבעי יותר, אנו עלולים להרגיש את המגרעות שבאות לד' אמותינו יחד עם החיבור.

עם תום ימי השבעה על הסתלקות מרן חכם שלום כהן זצוק"ל, כדאי להתייחס לתופעה שעל פניו נראית כמסמלת את ההצלחה האדירה שהביאה הדרך החרדית לחיבור בין המון העם ללומדי התורה ובראשם גדולי ישראל – מודעות אבל מכלל החברות בשוק הפרטי שמרוחות על גבי העיתונים.

לכאורה יש לברך על המציאות אליה הגענו כציבור, כאשר חברה שמבקשת להתחבר לקהל הלקוחות החרדי שלה ולפרסם את שמה בקרב קהלים חדשים מהמגזר, מבינה שהדרך הטובה לעשות את זה היא על ידי פרסום ונתינת כבוד לגדול הדור שנפטר.

למען האמת, אם התופעה הייתה מסתיימת בהשתתפות באבל הציבור על סילוק ספר התורה האנושי היה אפשר לברך עליה ללא חשש, אולם התופעה היא רק מקרה מייצג של אידיאולוגיה שיווקית שמחברת בין עולם הערכים התורני-יהודי לרצונות כלכליים ההפוכים במטרתם מחיי הרוח שהתורה מעניקה לנו.

חסד לרווחים

כך בעשור האחרון אנו עדים לשימוש ציני בערכי התורה על מנת לייצר רווח כלכלי גדול יותר. גופים שהמטרה העיקרית שלהם היא הגדלת שורת הרווח בסוף החודש מעיזים להשתמש במילה "חסד" כדי לתת לציבור שומרי התורה תחושה שמוצריה זולים יותר.

לא, אין כל קשר בין הערך היהודי הנשגב, שבמשך אלפי שנים מאז אברהם אבינו ע"ה הנחילו בעולם, הפך להיות אור לגוים כשעמים רבים למדו מהיהדות את החובה לעזור לזקוק לכך, לבין החברה הכלכלית שככל הנראה בעת מצוקה לא תחמול על החלשים שיאיימו על יציבותה הכלכלית.

בעולם הכלכלי יש רגישות רבה לערכי הקונים, לכן ראשי 'יש חסד', 'נתיב החסד' ושאר חברות ה'חסדים' למיניהם ינופפו לציבור בשוברים שיחלקו למשפחות נזקקות בערב חג, אסור לזלזל במענקים ובטוב הלב של מנהלי החברות שאינם מחויבים לתת מכיסם שקל, אך אלה לא הופכים את החברה שלהם לכזאת שיכולה להשתמש במילה הקדושה "חסד".

הכול עובר

הקשר בין החברות הכלכליות לציבור החרדי דרך עולם הפרסום שמחזיק כלכלית את התקשורת מביא לעיתים גם לרמיסה פומבית של ערכינו. התלות של התקשורת החרדית במפרסמים ובחברות מביאה לכך שנשתוק אל מול פרסומות הנוגדות את מצוות התורה. כך ניתן לראות קמפיינים 'הומוריסטים' שבדרך לבדיחה יעברו על איסורים מפורשים כמו לשון הרע ורכילות, ויעבירו מסרים המקררים את ליבותינו.

לא, אנחנו לא ציבור פנאטי שלא יודע לשמוע בדיחה ולצחוק, הומור זה מרכיב חשוב בנורמליות שלנו והוא מבורך. אנחנו כן ציבור שבוחר את הדרך לצחוק – הומור שאינו נוגד את ערכי התורה יתקבל, הומור שזקוק לדמות שמרכלת על הסביבה לא יכול להיות בפרסיה החרדית. ואולי זאת הנקודה, נכון שסרטון המציג יהודי שמרכל על בעל החתונה או השכן העשיר מייצג מציאות מסוימת שקיימת בסגנונות מסוימים מהמגוון החרדי, אך ההצגה של זה על הבמה הציבורית שלנו אינה מתקבלת, כי היא נגד התורה.

גבול החדירה

הקשר בין החברות לעולם התורה הוא חלק בלתי נפרד מההתפתחות המרשימה של מוסדות התורה בדורות האחרונים. ההחזקה של מאות אלפי לומדי תורה מצריכה גיוס כספים מכל גוף שזוכה ורוצה לתרום. אולם, תרומה ללומדי התורה כמו תרומה לכל פעילות במגזר החרדי מתקבלת רק בתנאי שלא יבוא איתה דרישה הפוגמת באיכות הרוחנית שלנו.

די אם נביט בהגבלת הקשר הכלכלי של הציבור החרדי עם המדינה כדי להבין את דעת רבותינו על לקיחת כספים שבאים איתם רוחות זרות. הציבור החרדי מוותר בשמחה על תקציבי עתק רק כדי לקבל עצמאות בחינוך, אנחנו מוותרים על תקציבי אקדמיה כדי ללמוד את התורה בדרך המסורה לנו. אין סיבה שבמסגרת החיבור לחברות הפרטיות אנו נשתוק מול תכנים שלא לרוחנו.

את הנזקים וההגבלות על דרך התורה בשעה שקיים קשר תלותי בין גוף חיצוני לעולם הערכים היהודי ניתן לראות בקלות רבה בכמות הנושאים שהרבנות הרשית נאלצת לוותר בהם בשל היותה כפופה לחסדי הממשל. במקרה של הרבנות האופציה של הפרדה היה יכול להוביל לנזקים רוחניים אחרים וגדולי עולם הכריעו שעדיף קיומו מביטולו, אך אנו בהחלט יכולים ללמוד מהמוגבלות הדתית של הרבנות על השלכות התלות בגופים חיצוניים.

***

הרצון של חברות מהשוק הפרטי להתחבר לציבור החרדי מבורך. ההבנה שהדרך ללב הציבור מחייבת נתינת כבוד לתורה ולומדיה משמחת. החדירה של תכנים וערכים לא יהודיים מלמדת אותנו שהטוב הזה צריך להיות בגבולות – חסויות ותרומה ללומדי התורה – כן, שימוש בערכים יהודים להגדלת רווחים וניצול התלות הכלכלית להכנסת תכנים אסורים לבמה הציבורית – ממש לא.