הסכם היסטרי? ליאיר לפיד מותר לעשות ככל העולה על רוחו / פרשנות

הבחירות כבר מעבר לפינה, ממש ממש כאן, אבל בממשלת לפיד לא מבזבזים זמן ומנסים להותיר חותם ציבורי, שיזכרו את הממשלה הזו גם בעוד שנים. אולי אפילו חותם, כזה שימנע מנתניהו וגוש הימין לנשוף בעורפם ולחזור למשרד ראש הממשלה.

רק אתמול יצאה המשלחת הישראלית לנאקורה, כדי לחתום על ההסכם ה-"היסטורי" שמשדר לא מעט היסטריה, בין ישראל ללבנון, בחסות חיזבאללה. על פי ההסכם, לבנון מקבלת הרבה יותר ממה שציפתה, וישראל מקבלת בתמורה הכרה עולמית בממשלה שלא מבינה את תפקידה, רפת חוסן לאומי וכזו שעושה הכל לא נכון.

אבל בכך לא די. במהלך יום האתמול, בישיבת הממשלה בה אושרה העסקה מול לבנון, אושרה עסקה נוספת. הפעם בין המורים למשרדי האוצר והחינוך.

לפני מספר ימים, באישון לילה, נחתם ההסכם בין הצדדים, זאת למרות שהייעוץ המשפטי אמר כי החתימה נעשית שלא כחוק משום שלא נמצא מקור מימון. את לפיד וחבורת שומרי החוק, הייעוץ לא ממש מעניין ומבחינתו של לפיד, מספיק שבעיניו זה חוקי. ביום חמישי, אחרי שמזכיר הממשלה ביקש הבהרות, התכנסה הממשלה לאשר את מקורות התקציב.

מכיוון שאת ההסכם עם המורים לא ניתן להפר, שהרי עכשיו זו תקופת בחירות, ועלולות להיות לכך השלכות, ומכיוון שלא ניתן לאשר תקציב נוסף מלבד זה שאושר כבר עם הקמת הממשלה, נאלצו חברי הממשלה להצביע בעד קיצוץ רוחבי במשרדים השונים, לטובת תקצוב ההסכם עם המורים.

חברי הממשלה התכנסו בכובד ראש ודנו בקיצוצים השונים. דנו? טוב, נו, לא ממש יודעים באיזה משרדים מקצצים ועמר בר-לב השר המנותק לביטחון פנים, אפילו לא הבין שמדובר בקיצוץ. מפה לשם, עמר המופתע נאלץ לגלות שאחד היעדים לקיצוץ, הוא המשרד שבראשו הוא עומד: המשרד לביטחון פנים, כמו גם משרד הביטחון, משרד הרווחה ועוד שורת משרדים.

עמר בר-לב, בפרץ של ענייניות נדירה, הבין מהר יחסית את השגיאה. "בימים בהם סוגיות ביטחון הפנים ותחושת הביטחון של אזרחים נמצאות – ובצדק – בראש סדר היום הציבורי;

"וכאשר משטרת ישראל מתוחה מקצה אל קצה במאבקה היומיומי הנחוש בפשיעה ובטרור, אשר דורש משאבים נוספים; ואל מול מצוקת כוח אדם, הצורך לגייס עוד שוטרים ושוטרות והחובה להוסיף ולהצטייד באמצעים מתקדמים כדי להמשיך להתמודד עם האתגרים המורכבים – לא יכולתי להצביע בעד קיצוץ של כ-200 מיליון ש"ח מתקציב המשטרה בעת הזו, כחלק מהקיצוץ הרוחבי" הסביר לאחר מכן בר-לב את המניע להחלטתו להתנגד לקיצוץ.

מי ששתק, הוא דווקא בני גנץ, האיש שמתרברב בגין עברו הצבאי, שנלחם על הפנסיות הצבאיות עד טיפת דמו האחרונה, אבל פתאום לא אכפת לו לקצץ סכומי עתק מתקציבי הביטחון.

לא מדובר בתקופה רגילה. האיומים על ישראל מבית ומחוץ, הופכים למשמעותיים במיוחד. פרוייקט הגרעין האיראני מתקדם בקצב מואץ, בשכם מקימים גוב אריות (חוסל חלקית), בעזה מתכוננים לעימות הבא ומזל שחתמו על הסכם ימי, לפחות שם חיזבאללה קצת רגוע עד לפעם הבאה.

אבל למרות הכל, לפיד וחבורת המעבר, החליטו לקצץ. והתקשורת? שותקת. כדי לא לפגוע ברושם של ראש ממשלה שקול ומנוסה, שיודע מה חשוב, הרבה יותר מאלו שלא בחרו בו.

ועכשיו הפעלה קלה: נסו לדמיין את בנימין נתניהו יושב במשרד ראש הממשלה, מורה על קיצוץ בתקציבי הביטחון, בתקופה רגישה בטחונית. מורה על קיצוץ בתקציבי הבט"פ, כשאין משילות ברחובות ומורה על קיצוץ בתקציבי הרווחה, כשהכלכלה רק גורמת לעוד משפחות לקרוס.

אם זה היה קורה, לפיד היה מטווח את נתניהו, מיכאלי הייתה עולה על בריקדות, בר-לב היה מאשים את נתניהו בשת"פ עם נסראללה ועוד שלל דוגמאות.

אבל כשמדובר בלפיד וחבורתו, קול דממה דקה. חתימה על הסכם ימי חמישה ימים לפני הבחירות? דווקא הגיוני. קיצוצים בתקציבי הביטחון? צו השעה.

כן, ככה זה. מה שמותר להם, אסור לאחרים. יש כאלו שנולדו פריבילגים והם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. איך לפיד אמר פעם על נתניהו?! "הבושה מתה והיא חיה בבלפור", אז זהו, שמישהו יעדכן אותו שהיא מתה וחיה בתל אביב, עם זר פרחים שהגיע לביקור בירושלים.