השיעור השבועי: חג הסוכות • הרב נתנאל אביסרור

ערב חג סוכות שמח הבא עלינו לטובה ולברכה

שנזכה לברכת הפורס סוכת שלום ועל כל ישראל והרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת שהיא השכינה הקדושה שגם היא חובקת אשפתות ומחכה לגאולת עם ישראל

על המשנה המצטער פטור מן הסוכה עפי החסידות פרשו שאיך אפשר להיפטר מכל הצער והצרות? דווקא מן ועל
ידי הסוכה

ועוד מספר כק מרן הרבי הריי"צ מליובאוויטש שכאשר כק מרן הגהק בעל התניא קדישא האדמו"ר הזקן זיעא היה בפעם הראשונה במזריטש, הוא שמע תורה מרבו מרן המגיד הגדול ממזריטש בשם מרן אור שבעת הימים רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זיעא שמענן הקטורת של יום הכיפורים נמשך סכך הסוכה, שענינו הרוחני הוא "אהבתי אתכם אמר ה'", לאהוב יהודי.

מאז חל שינוי בדרכו של מרן אדמו"ר הזקן – ואם בעבר הוא נהג בדרך של היבדלות והתרחקות מאנשים פשוטים, הרי שלאחר ששמע תורה זו הוא החל לקרבם

סכך הסוכה רומז לענני הכבוד כותב הגהק המקובל האלוקי רבי לוי יצחק שניאורסון זיעא אביו של כק מרן הרבי מילובאוויטש שסכך בגימטריא זה מאה וזה בזכות המאה קולות שתקענו בראש השנה ובזכות זה יש לנו עכשיו השפעות גדולות מהשפע ומהאור של מצות סוכה לכל השנה החדשה

יהי רצון שחרבם תבא בליבם וקשתותם תשברנה של כל אויבנו ומבקשי רעתינו וישועה והצלה לנו ולכל ישראל בכל מקום שהם כי יצפנני בסוכה ביום רעה

ובזכות הארבעת המינים שאלה הכלי נשק הרוחני שלנו ננצח למעלה מהטבע וניגאל בחסד וברחמים בשובה ונחת אמן ואמן

חג הסוכות
וימינו תחבקני.

חג-הסוכות הוא בבחינת “וימינו תחבקני”. כשם שאדם מחבק את חברו מרוב אהבה ואינו מניחו להיפרד ממנו, כך בחג-הסוכות, הסכך וארבעת הדפנות הם בבחינת חיבוק של הקב”ה, שסובב ומקיף אותנו מכל צד, ואינו מניח לנו להיות ‘נפרדים’ ממנו.
(לקוטי-תורה – דרושים לחג-הסוכות, עט,ב).

ושמחת בחגך
בתפילת שמונה-עשרה של שלושה רגלים אומרים “אתה בחרתנו”. ביאור הקשר בין בחירת הקב”ה בישראל לבין יום-טוב:
בחירת ה’ בישראל מחייבת אותם להיות מופת לאומות תבל; הנהגתו של יהודי צריכה להיות מתאימה למי שנמנה עם העם הנבחר. לכן מציינים בחירה זו ביום-טוב, כי ביום כזה, שכשמו כן הוא, “יום טוב” ומבורך, קל יותר לקבל החלטה איתנה להתנהג בהתאם לאחריות האמורה.
וכדי שהיהודי לא ייגש למשימה זו כאל דבר קשה ומכביד, אומרת לו התורה “ושמחת בחגך!” – יש לעשות זאת מתוך שמחה רבה ועצומה.
(לקוטי-שיחות, כרך יד, עמ’ 433).

“ושמחת בחגך והיית אך שמח”
כיצד אפשר לצוות על אדם לשמוח, והלוא השמחה תלויה ברגש הלב, שאין האדם שולט עליו?
שאלה דומה לזו נשאלת גם לגבי מצוות אהבת ה’, “ואהבת את ה’ אלוקיך” – איך אפשר לצוות לאהוב את ה’, דבר שהוא תלוי ברגש הלב?! ומשיבים על כך שהציווי הוא להתבונן בדברים המעוררים את האהבה.
אף כאן כיוצא בזה: חג-הסוכות (וכן פסח ושבועות) הם זכר ליציאת-מצרים. כל המתבונן בניסי יציאת-מצרים באופן מעמיק עד שהוא “חי” את הגאולה מחדש, מובטח לו כי יבוא לידי שמחה גדולה.
ויש להוסיף: שמחה זו היא שמחת הנפש בלבד, שמחה רוחנית. והואיל וגם הגוף צריך לשמוח, בשמחה גשמית, אין די בהתבוננות זו, אלא יש לשמחו בדברים המביאים לו עונג ושמחה – “אין שמחה אלא בבשר ויין”.
(משיחת ליל שמחת-תורה תשל”ז).

אושפיזין עילאין
בחג-הסוכות זוכה כל יהודי לארח בסוכתו שבעה אורחים נכבדים: שלושת האבות – אברהם, יצחק ויעקב, משה רבנו, אהרון הכהן, יוסף הצדיק ודוד המלך. אושפיזין קדושים אלה יורדים מגן-עדן הישר אל הסוכה, ובלשון הזוהר: “אושפיזין (אורחים) עילאין שוין מדוריהון עמיה”.
בטעם הדבר שהאושפיזין מופיעים דווקא בחג-הסוכות (ולא בחג הפסח או בשבועות), יש לומר:
בימי החורף קשה יותר לעבוד את ה’ מאשר בימי הקיץ. בחורף אין השמש מאירה כל-כך, ומבואר שהשמש רומזת לשם הוי’, המורה על אור וגילוי (כדכתיב “כי שמש ומגן הוי-ה אלקים” – שם הוי’ משול לשמש ושם אלוקים למגן העוטף אותה). לכן באים אלינו האושפיזין בחג-הסוכות, כדי לתת לנו כוח ועידוד בעבודת הבורא, למשך ימי החורף שבפתח.
(משיחת חג-הסוכות תשי”ב. תורת מנחם תשי”ב כרך א [ד], עמ’ 33).

משם שואבין רוח-הקודש
למה נקרא שמה בית-השואבה? שמשם שואבין רוח הקודש… יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית-השואבה ושרתה עליו רוח-הקודש (ירושלמי פ”ה ה”א)
מבואר בזוהר הקדוש, שהנשמה, כשהיא יורדת למטה, נקראת “יונה”, על שם הכתוב “ולא תונו איש את עמיתו”. כלומר: יש להיזהר שבמשך שהיית הנפש בגוף לא תונה בידי הגוף. ואדרבה – על הנפש “להונות” את הגוף ואת גשמיות העולם ולעשות מהם דירה ראויה לה’ יתברך.
זהו הטעם שרז”ל הזכירו במיוחד את יונה הנביא בהקשר זה של שמחת בית-השואבה. כי ניסוך המים מסמל את התעלות הגשמיות; עלייתם של הדברים התחתונים למעלה. משמחת בית-השואבה שואבים אנו את הכוח ‘להונות’ את גשמיות העולם ולהעלותה, עד שהגשמיות עצמה תהיה דירה לקב”ה.
(לקוטי-שיחות, כרך ב, עמ’ 424, משיחת שמחת בית-השואבה תשט”ז).

אור בית-השואבה
ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית-השואבה… תנא: אשה היתה בוררת חיטים לאור של בית-השואבה (סוכה נא,א, נג,א).
המשנה מספרת שהיו אלו “פרחי כהונה” (בחורים, רש”י) שהדליקו את המנורות שהאירו את ירושלים.
כתב הרמב”ם: “כל איש שנדבה רוחו לעמוד לפני ה’ לשרתו” הוא בבחינת “כהן”. וההוראה מדבריו בהקשר הזה – כל מי ש”נדבה רוחו אותו” יש לו להאיר את בתי ישראל באור התורה והמצווה, ועד אשר גם ענייניהם הארציים של ישראל יהיו מוארים באור התורה – “אשה היתה בוררת חיטים לאור של בית-השואבה”. וחובה מיוחדת מוטלת על שכמם של הצעירים, “פרחי כהונה”.
(לקוטי-שיחות כרך ד, עמ’ 1365).

לא טעמנו טעם שינה
כשהיינו שמחים שמחת בית-השואבה לא ראינו שינה בעינינו… איני, והאמר ר’ יוחנן שבועה שלא אישן שלושה ימים מלקין אותו וישן לאלתר? אלא הכי קאמר: לא טעמנו טעם שינה, דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי (סוכה נג,א).
יתרון האדם – שהוא יצור שכלי – על הבהמה, מתבטא גם בציור הגוף. באדם – הראש גבוה מהגוף לאות שהשכל שולט על הגוף. לעומת זאת, בבעל-חיים הראש והגוף באותה גובה, ואין הגוף נתון לשליטת השכל. יתר על כן, בבעלי-חיים ה”שכל” הוא אמצעי בלבד למילוי צורכי הגוף.
ואולם גם אצל האדם, בזמן השינה, לא ניכרת מעלת השכל על הגוף, שכן אז ראשו ורגליו בגובה אחד. נמצא כי בשינה משתווה האדם, לכאורה, לבהמה. שינה כזו לא היתה אפשרית בעת שמחת בית-השואבה. איזו שינה היתה אפשרית? רק שינה כזו שבה הראש נשאר למעלה מהגוף – “מנמנמי אכתפא דהדדי”, היינו שגם בעת השינה היה ניכר ונרגש שזוהי שנתו של אדם בעל-שכל.
(משיחת שמחת בית-השואבה תשי”ד. תורת מנחם תשי”ד כרך א [י], עמ’ 69).

חג הסוכות במחיצת רבותינו נשיאנו
מנהיג אמיתי
פעם עשה הבעל-שם-טוב סוכה שהיתה מלאה שאלות הלכתיות, שגדולי מז’יבוז’ נטו לפוסלה.
הבעל-שם-טוב התווכח עמם להכשירה, אך ללא הועיל. סמך הבעל שם טוב את ראשו על ידו, וירד פתק מן השמים: “סוכתו של רבי ישראל כשרה”. הפתק נשא את חתימתו של מלאך מט”ט.
* * *
מסביר כ”ק אדמו”ר נשיא דורנו:
הבעל שם-טוב בנה לעצמו סוכה, שיש לפקפק בכשרותה, שכן הוא היה “ראשיכם” של כל העם, גם לכל אותם יהודים שהיו בדרגת “חוטב עציך ושואב מימיך”, ולכן בנה סוכה שלא לפי מדרגתו האמיתית, כדי שגם אצלם יהיו השפעות וההמשכות של הסוכה בשלמות וכדי “להעלות” אף את סוכותיהם.
וזה הראה הבעל-שם-טוב ולימד לגדולי מז’יבוז’: מנהיג אמיתי הוא מי שמוכן לוותר על הידור מצווה שלו אם הוא יודע שעל-ידי זה יעזור ליהודי אחר, ולו גם יהא מפשוטי העם!
(שיחת יום ב’ דחג הסוכות תשכ”ז).

אדם מועד לעולם
בחייו של אדמו”ר הזקן היה בנו, אדמו”ר האמצעי, ממונה על חינוכם של האברכים. פעם סיפרו לאדמו”ר האמצעי שהאברכים ישנים בסוכה. הוכיח אותם הרבי על כך, באומרו: בשלמא ללמוד ב’מקיף’ – דחק ונכנס; אבל לישון ב’מקיף’?! הרי אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן. וסיים: “מי שהוא ‘פנימי’ אינו עושה אלא דבר שהוא ‘מחזיק בו'”.
החסידים פירשו אז את כוונתו של הרבי, שמילא בעת הלימוד, הרי למרות כל החיות עדיין ניתן שהאדם יהיה בעל-הבית על עצמו; אבל בעת השינה, כשנשארת רק ‘קיסטא דחיותא’ (חיות מזערית), אי-אפשר לאדם להיות בעל-הבית על עצמו וכיצד יכול הוא להיות ללא שליטה עצמית במקום שבו מאירים אורות מקיפים.
ומני אז – יראו האברכים מן ה’מקיף’…
(ספר השיחות תרצ”ו עמ’ 295).

הסכך אינו אוהב כעס
פעם נכנס משרתו של הרבי מהר”ש אל הסוכה כשהוא שרוי בכעס. אמר לו הרבי: צריכים להתנהג בדרך ארץ לפני הסכך, הסכך אינו אוהב כעס.
(ספר השיחות תש”ד עמ’ 12).

אילו ידעו…
כשהרבי הרש”ב היה ברוסטוב, היתה שם קבוצה של בעלי מוסר. בחג הסוכות נתן להם הרבי משקה כדי שיערכו התוועדות של שמחת בית-השואבה. לאחר מכן שאל אותם הרבי: איך היתה ההתוועדות? וענו, שבעת “התוועדותם” אמרו חרוזים, כמו: סכך, איך לאך, מיט דיר צוזאמען (= סכך, אני צוחק יחד אתך).
אמר על כך הרבי: אילו ידעו איך הסכך צוחק מהם, לא היו צוחקים כלל.
(ספר-השיחות תש”ד עמ’ 23).

נוי סוכה
אצל הרבי הרש”ב היה נוי הסוכה – היושב בסוכה.
(ספר-השיחות תש”ד עמ’ 12).

כשהיו שומעים…
בליובאוויטש היה החזן חסיד, ר’ איסר שמו. בחג הסוכות היה בא להתוועדות חסידית והיה שר: והחסידים וה’עובדים’ העומדים בעזרה, כשהיו שומעים ברכת לחיים יוצא מפי רבינו, היומברכים שהכל נהיה בדברו ושמחים בשמחת יום טוב…
(ספר-השיחות תש”ג עמ’ 1).

הפעם הראשונה
פעם, בהושענא רבה, נכנס הרב המגיד ממזריטש לסוכתו, ואחריו נכנס תלמידו, אדמו”ר הזקן. אמר לו המגיד: נעול את הדלת, שאף אחד לא יכנס. אל תהיה בהתפעלות אלא בהתיישבות – הרבי (הבעל-שם-טוב) בא.
וזו היתה הפעם הראשונה שראה אדמו”ר הזקן את הבעל שם טוב בהקיץ.
(ספר השיחות תש”ה עמ’ 52).

“אוי רבי!”
החסיד רבי פינחס רייזעס נהג לנסוע אל אדמו”ר הזקן לחודש תשרי. פעם חלה ולא היה יכול לנסוע. בשמיני-עצרת, בעת שישב רבי פינחס בסוכה, צעק לפתע: “אוי רבי”! והוא הסביר למסובים, שעכשיו הזכירו הרבי. לאחר מכן התברר, שאמנם באותה עת ממש ישב אדמו”ר הזקן בסוכתו, והזכיר את רבי פינחס ובירכו ברפואה שלימה.
(ספר-השיחות תש”ה עמ’ 55).

מעלת הפשיטות
מבואר בחסידות שערבה רומזת לאיש פשוט, המקיים מצוות באמונה פשוטה.
ויש לומר, שזה עומק כוונת רז”ל שאמרו שהערבה רומזת למי שאין בידו לא תורה ולא מצוות. כלומר, גם בו יש תורה ומצוות, אלא שחסרה אצלו מעלת השכל (תורה) ומעלת המידות (מצוות); עבודתו היא מתוך אמונה פשוטה בלבד. מובן אם-כן, שבערבה יש מעלה לגבי שאר הסוגים, כידוע שהפשיטות של איש פשוט חד היא עם פשיטות העצמות.
(לקוטי שיחות כרך כט, עמ’ 223).

אותי אתם לוקחים
איתא במדרש: “פרי עץ הדר, זה הקב”ה… כפות תמרים, זה הקב”ה… וענף עץ אבות, זה הקב”ה… וערבי נחל, זה הקב”ה”. ויש לפרש, שכל מצווה מחברת את האדם המקיימה עם הקב”ה, מצוֶוה המצוָה (מצווה לשון צוותא וחיבור). ולכן “פרי עץ הדר – זה הקב”ה”, וכן שאר המינים.
(שיחת חג-הסוכות תשל”א).

לקיחה תמה
ביום הראשון של החג, שבו חיוב נטילת ארבעת המינים הוא מן התורה, עליהם להיות שלמים, ו’חסר’ פוסל אותם. היינו שלא חל על כך הכלל ‘רובו ככולו’. ללמדך: לא דיי שרוב העם כשרים, אלא כל עוד אפילו יהודי אחד נשאר ב”חוץ”, יש פגם וחסרון בעם כולו, שכן כל ישראל הם קומה אחת.
(שיחת שמחת בית-השואבה תשי”ז. תורת מנחם כרך יח, עמ’ 52).

לב אחד לאביו שבשמים
לולב – לו לב. יהודי צריך שיהיה לו לב אחד לקב”ה בלבד. כמו שנאמר: “צור לבבי”, הקב”ה הוא פנימיות נקודת לבבי, כביכול, ואין לי לב אחר.
(לקוטי תורה דרושים לראש השנה נז, ד).

למען תספר באזני בנך
סיפר הרה”ח רבי מענדל פוטרפס:
כשהייתי ילד, סיפר לי זקני: פעם אחת הייתי אצל הרבי הצמח-צדק בחג-הסוכות. לילה אחד נודע בין החסידים שהרבי יושב עכשיו בסוכה עם בניו הקדושים. אדיר היה חפצי לשמוע מה שמדברים שם, ולכן טיפסתי על הסוכה, ושמעתי שהרבי אומר: תודה לא-ל, שפעלתי בשלוש ערים שיקיימו מצוות אתרוג ווי דער זיידע (אדמו”ר הזקן) האט געוואָלט [כמו שהסבא רצה] – באתרוג מקאלאבריה. וסבי סיים: אני מספר לך זאת עכשיו, וכשתהיה אתה סבא – תספר זאת אף אתה לנכדיך.
(מפי השמועה).

דאגה למצווה
שנה אחת שהה הרבי הרש”ב מחוץ למדינת רוסיה, בגלל מצב בריאותו הרופף. לפני חג-הסוכות כתב מכתב וביקש שישלחו לו אתרוג לחג, והאתרוג אכן נשלח בעיתו ובזמנו. אולם בגלל שיבוש בדואר הגיע האתרוג רק בבוקר היום הראשון של החג. הדבר גרם לרבי צער רב. זוגתו, הרבנית שטערנע שרה, התבטאה אז: מה שנוסף לבעלי בבריאותו במשך זמן שהותו בחו”ל, הפסיד באותו יום.
(מפי השמועה).

חיבת הקודש
בשנת תרע”ט, בעת מלחמת העולם הראשונה, לא היו אתרוגים ברוסיה. רק לרבי הרש”ב, שגר אז ברוסטוב, היה אתרוג. חסיד אחד הגיע מקרמנטשוג, בחול המועד, כדי לברך על האתרוג. לאחר שקיים את המצווה, אמר בשמחה ובסיפוק: אה! תודה לא-ל! אמר לו הרבי: ייתן ה’ שהשמחה של מצווה תאיר בכל השנה.
(מפי השמועה).

א’ל ת’בואני ר’גל ג’אוה
חסידים אומרים: מפני מה אין מזכירים בברכה את האתרוג (אלא את הלולב)? – מפני שהוא יפה מדי.
(מפי השמועה).