זעם ותסכול גוברים בשיח הציבורי סביב ניהול הלחימה בעזה והסטייה מהמטרות שהוגדרו בתחילת המלחמה. לפי החלטת הקבינט הביטחוני, היעד המרכזי של המערכה היה השמדת התשתיות הצבאיות והאזרחיות של חמאס. אך כעת גוברים הקולות הטוענים: "היעד הברור – השמדה – לא ממומש בשטח, והצבא יודע בדיוק מה המשמעות של המונח הזה".
אחד הטיעונים הבולטים שנשמעים נגד תמרון עמוק של צה"ל בעזה הוא החשש לביטחונם של החטופים. אך עדויות של חטופים ששוחררו – ובהם אלי שרעבי – מצביעות אחרת: לדבריהם, הם שמעו חיילי צה"ל וטנקים סמוך למקום שבו הוחזקו, אך שוביהם לא פגעו בהם.
יתרה מזו, על פי הכתב המדיני אריאל כהנא, נחשף מקרה שבו חטוף הוחזק מתחת לגרם מדרגות בבית שבו שהו כוחות צה"ל במשך ימים, מבלי שידעו על כך. שוביו הם שהכניסו אותו לשם – וגם הוציאו אותו. "הם שומרים על החטופים כתעודת ביטוח", אומרים גורמים המעורבים בהערכת המצב.
עוד נטען כי הערכת מיקומם של החטופים פעמים רבות הייתה שגויה, ולכן הימנעות מתמרון מחשש לפגיעה – היא מגבלה עצמית לא מבוססת.
המבקרים טוענים שצה"ל והדרג המדיני מנהלים את המערכה תוך רתיעה ממימוש מלא של היעדים שהוגדרו. לדבריהם, "במקום לפעול להכרעה אמיתית – מתנהלת מדיניות של מגבלות עצמאיות, מתוך שיקולי דימוי וחשש מביקורת חיצונית".
"אנחנו מגבילים את עצמנו – לא בגלל חמאס, אלא בגלל פחד לקבל החלטות אמיצות", מסכם אחד הקולות הבולטים בשיח.




















