בצל הלחימה וההתמודדות מתעוררות אצל כולנו שאלות והתלבטויות, קשיים והתמודדויות, אספנו במערכת מדגם מייצג מהן, וביקשנו מנשיא מרכז 'פלא יועץ' הרב דוד לוי שליט"א שיקדיש מזמנו היקר לעצה והכוונה בבחינת 'נר לאחד נר למאה'.
השאלה המרכזית היא: איך מתמודדים עם פחד? בתחילת המלחמה הרגש הנוכח ביותר היה הלם ואובדן והפחד הקיומי שהיה לכל אחד, כרגע ניתן לומר שהפחד הקיומי התפוגג מעט, אך כולם חשים דכדוך נורא, עצב וחוסר יציבות. יש אנשים שמדווחים שהם משותקים לגמרי, אין להם חשק ללמוד, להתפלל, לעבוד, הכל נעשה בצורה מאוד יבשה ועם פחות חיות, איך מנהלים את החיים בשעה הקשה הזו.
הר"ד לוי: זו שאלה שנשאלת הרבה באמת, היא נשאלת ע"י הורים לעצמם וכמובן גם בשביל ילדים.
דבר ראשון, כשרוצים להתמודד עם דבר צריך לדעת מה הוא: למעשה הקב"ה ברא פחד בכדי שנדע שעלינו להיזהר ולהתמודד מדברים שיש בהם סיכון, הפחד הזה נובע מהאחריות שלנו, והוא חיובי ויעיל. פאניקה לעומת זאת נובעת מ'אחריות יתר'. כלומר, הפחד אמור להניע אותנו לעשות את הנדרש בהתאם למצב, כאשר עשינו את אשר אנו יכולים ואמורים לעשות עלינו להשתדל להרגיע את עצמנו ולהפחית את הדריכות. הסיבה לכך היא, לא רק משום שזה קשה ומפריע לחיים, אלא גם בגלל שהמתח המוגזם מונע חשיבה יעילה, משתק את יכולת העשייה, ואף מונע את היכולת שלנו להרגיש את אלו שסביבנו!
אולי נבין את הדברים יותר טוב בעזרת משל, כאשר רופא מנתח צריך לבצע ניתוח מסובך אנחנו לא מצפים ממנו לגלות אחריות ע"י שהוא יהיה מתוח כקפיץ, עצבני ורועד… ההיפך, הוא אמור להיות קר רוח ואופטימי. אם הוא יכנס לפאניקה הוא לא יהיה מסוגל להצליח, הראש שלו לא עובד, הידיים שלו ירעדו, ושיקול הדעת שלו יהיה שגוי לחלוטין!
מישהו אמר לי: 'תראה אם נהיה יותר בפאניקה נתפלל יותר ונצטער יותר'. אבל זה לא נכון! נער הייתי וגם זקנתי… אני מכיר את טבע האדם, ככל שהאדם רגוע הוא יותר מתפלל ויותר משתתף בצער של הנפגעים ובצער של כולם. לפני כל רגש האדם צריך שיהיה לו את עצמו, בכדי שיוכל לבצע את המשימות שלו. הוא גם יעיל בהרבה ויכול לעזור באמת לסביבתו בעצם הרוגע שהוא משרה.
אתן דוגמא מהחיים: כשאמא רואה שילדהּ קיבל מכה והוא בוכה, יש אמא שמגיבה היסטרית 'מה קרה לך יענקלה? אוי ואבוי!', הילד נבהל, מאבד עשתונות ומגביר את בכיו, וככל שהבכי גובר ונמשך האמא נהיית יותר היסטרית וכמובן שחוזר חלילה. לעומת זאת, אמא מבוגרת ומנוסה מגיבה אחרת לגמרי, היא לוקחת אותו ומביאה לו קצת מים ומרגיעה אותו שזה יעבור, ומיד היא הולכת לשאר עיסוקיה. הילד מבין שבעצם לקבל מכה זה לא נורא, וכך אפילו שעדיין כואב לו קצת הוא ימשיך לשחק. זו גישה בריאה, כיון שהוא לומד איך להתמודד עם כאב בקלות.
ואיך אנשים יכולים באמת לשלוט בעניין הזה?
האמת שדי בקלות… יש נטיה אצל אנשים לחוש שולטים במצב ובעניינים ע"י ריבוי מידע, אך זו טעות מוכחת! זה מוביל רק לפאניקה, יש כל כך הרבה ידיעות שמתבררות כטעות או סתם שקר, לא חבל לסבול בגללם? וגם מידע ענייני וחשוב לא צריך כל כך הרבה לשנן אותו ולחפור בו. תאמין לי, מידע משמעותי יגיע אליך! אנחנו נדע כל מה שצריך לדעת.
האנשים באיזה שהוא מקום רוצים להיות בפאניקה, מעניין אותם לשמוע עוד ועוד כדי להישאר במתח הזה, יש להם תפיסה מוטעית שהמתח יעזור להם להיות דרוכים ואחראים, אך האמת היא בדיוק להיפך, ככל שאוריד מעצמי את הפחד והפאניקה אשלוט יותר על עצמי ועל פעולותיי, אעשה יותר ובאופן יעיל, ואעזור לבני משפחתי שבאמת זקוקים לי.
השאלה השנייה שעלתה היא, כיצד מתמודדים עם אובדן היציבות שהיינו מורגלים אליה עד עכשיו.
הגר"ד לוי: שאלה מאוד גדולה ומאד קריטית ומאוד משמעותית בחיים שלנו, מטבעו של בן אדם, שאפילו שהוא מאמין שהקב"ה מנהיג את העולם וכל דבר מחושב, אבל הוא רגיל להבין את זה באופן גשמי איך זה מסתדר, מי השומרים ומי החיילים, אנשים רגילים שיש פה מערכות של אנשים שחושבים ועושים מה שהם צריכים לעשות, ופתאום משבר נורא כזה, ממש ליקוי מאורות! אך לא רק זה, אנשים פשוט איבדו את הבתים שלהם, איבדו את הקרובים שלהם, אנשים נעקרים מהדרום לצפון ומהצפון למרכז, כל המערכת של החיים השתנתה ביום אחד, איך בעצם הם יכולים להמשיך את החיים הלאה.
אך האמת תורה את דרכה, שאפשר להירגע גם במצבים כאלו, ואסביר את עצמי, אנו חיים כבר שנים בארץ ישראל במצב מלחמה עם מאות מיליונים ערבים מסביב, אך הקב"ה משגיח עלינו, 'שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם', ידועים דברי היעב"ץ שנס ההישרדות של עם ישראל בגלות גדול יותר מנס יציאת מצרים, אומות ענקיות כמו מצרים אשור בבל יוון ורומי ירדו מזמן מדפי ההיסטוריה, ועם ישראל הקטן שורד עד היום. כלומר שאם נתבונן נראה בבירור שהקב"ה מצילנו מידם בכל דור ודור בצורה נפלאה שאנו לא יכולים להשיג.
אחרי השואה ה"י מה שנהיה מעם ישראל, כולם חשבו שאין יותר תקנה, אך כיום בכל מקום בעולם רואים את ההתפתחות העצומה ביהדות, צריך לשנן שהעולם נברא בשביל עם ישראל ובשביל התורה, ולכן יש לנו על מי לסמוך ובזכות זה להרגיש יציבות.
נעבור כעת לשאלות שנוגעות לחינוך ילדים בתקופה הזו, נתחיל בהתלבטויות כמה יש לעדכן את הילדים, איך מספרים להם ואיך מסבירים להם. הם מגיעים עם סיפורים מהחברים מהת"ת והבית ספר, זה לא שאנחנו יכולים להתעלם מהנושא.
הגר"ד לוי: אני רוצה להתחיל באמירה כללית, אני חושב שאם היינו מבינים כמה קריטית התקופה של הילדות והנערות לכל חייהם של ילדינו, היינו מוסרים את הנפש כדי שיהיו רגועים. כולנו זוכרים היטב את עידן הקורונה ונזקיו. אני מכיר מקרים לא מעטים – ומסתמא יש הרבה יותר – של נפגעי המצב ההוא, שבגלל אובדן ישוב הדעת והיציבות הפסידו את הלימודים, נפגעו רגשית ונפשית ונפלו מאוד, ולצערינו חלקם לא התאוששו עד היום. מה אני רוצה לומר בזה, כשמבוגרים נכנסים לפאניקה ודאגה וחוסר ישוב הדעת זה יעבור לאחר תקופה, לילדים זה כבר יהיה מאוחר, זו התקופה בה הם בונים לעצמם את החיים, וא"כ חייבים למצוא את הדרך בה הילדים יהיו רגועים.
כמובן שאם אנו רוצים שהילדים יהיו רגועים אנו חייבים להיות בעצמנו רגועים, אם האבא מאזין כל הזמן במבט רציני, מבליע דיבורים מתחת לשפמו, גם אם הם לא שומעים – הילדים קולטים שיש פה מתח וסכנה גדולה, ואז לא פלא שהם נכנסים לחרדות, ואז כמובן מי מדבר על לימודים, מי מדבר על תפילה, הם איבדו את זה.
אז דבר ראשון, לא לשמוע חדשות, ודאי שלא בזמן שאנחנו איתם!
מה עושים כשהם שמעו דברים ומבררים איתנו? התשובה שלנו תהיה להרחיק את הסיפור מהילדים, להסביר להם שזה משהו שקרה רחוק מכאן, שהוא לא יחזור שנית. גם אם הם שואלים 'אבל שמענו אזעקה!', נגיב באדישות מסוימת: 'כן הרשויות עושות אזעקה בכל הארץ בגלל שיש שם בעיה'. מותר לנו אפילו להגזים ולהרגיע יותר מהאמת כדי שיהיו רגועים.
צריך אבל לזכור שלא מועיל לומר לילד להירגע, בדיוק כמו שלא נאמר לילד שמתלונן על כאב 'תפסיק כבר עם כאב הראש'…
אומר לי הורה 'אני רוצה להכין את הילדים ח"ו אם יבוא מחבל', זו טעות! ההתמודדות בשעת מעשה אינה תלויה כמעט בהכנה, ניתן לקוות שבשעת מעשה תתגלה תושיה, לא שווה לשלם במחיר יקר כל כך – ישוב הדעת של ילדינו, על ספק קלוש כל כך של תועלת.
טוב, זה הכל בזמנים של רוגע, אבל מה עושים בשעת האזעקה עם הצעקות מכל השכונה… איך שולטים כשדברים קורים בפועל?
ראשית, צריך לזכור שהבהלה והריצה לחדר ממ"ד מסוכנים יותר – מבחינה סטטיסטית – פי כמה מהסיכויים שיקרה משהו אם לא נספיק להיכנס. יותר מזה, גם כשעשרים אנשים נדחפים בו זמנית זה לוקח הרבה יותר זמן מאשר כשנכנסים ברוגע.
מה עושים בממ"ד? איך מרגיעים? מספרים סיפורי ניסים מהעבר הרחוק, ממלחמות קודמות, [לא מעכשיו, הסיפור תמיד יהיה כרוך בכאב לב טרי שלא יותיר אותנו אדישים]. וכמובן אומרים שיר של פגעים (יושב בסתר), ועוד פרקים שיודעים בעל פה כולם יחד בשירה.
אם אנו רואים את הילדים מגיבים למצב בשינוי התנהגותי, בשתקנות יתר או בדיבור יתר, מה הדרך הנכונה? לעודד אותם לדבר על התחושות שלהם על הפחדים שלהם על החששות שלהם? או שעדיף להעסיק אותם עם דברים אחרים ולא ליצור ענין, להתעלם לגמרי מכל המצב?
נתחיל במה לא, לשקר על הילדים שאין כלום כמובן שלא יעבוד. אוסיף שגם להסיח את דעתו זה לא יעיל.
מה כן? להכיר בפחד, להסכים איתו שזה רגש מתקבל על הדעת, אבל להראות לו כיצד אנחנו מתמודדים, לספר מהניסיון שלנו שפחד זה דבר שעובר ומתפוגג, לספר על מצבים שמשתנים. להתעסק בעוד נושא תוך כדי כך, הוא ילמד שרגש הפחד לא חייב למלאות אותנו, לא צריך להיבהל ממנו, אפשר לא להישלט על ידו, לאט אבל בטוח ניתן לעבור לנושא אחר.
יש לנו את הכח הזה, כל שבת אנחנו מצליחים לומר לטרדות השבוע שכעת זה לא הזמן שלהם. באה שבת באה מנוחה – כל מלאכתך עשויה.
כאן המקום גם לעבוד על 'אמונה', לזכור ולהזכיר שהכל מנוהל בידי שמים, הכל לטובה.
הורים מספרים שילדים שואלים אותם איך זה קרה, איך הקב"ה נתן לזה לקרות, בשמחת תורה בשבת בימים הכי נעלים בשנה בסיום כל החגים, מה עונים לילדים על כזו שאלה?
האמת ששאלה זו מציקה למבוגרים אפילו יותר, וכמו שאמרנו מקודם – ככל שלהורה יש את התשובות לעצמו אז הוא משדר את ההרגשה לילדיו.
מהי באמת התשובה לזה? יהודי שאל את החפץ חיים שאלה דומה, ענה לו הח"ח במשל פשוט שיתכן שגם ילדים יבינו, נכנס יהודי לבית כנסת ורואה ציבור גדול של מתפללים, והגבאי נותן עליות וכיבודים באופן שנראה לו חסר כל הגיון, כשישאל את הגבאי הוא יבין שלכל דבר יש סיבה, הגבאי יספר לו שההוא יש לו יארצייט והשני זכה לשמחה בביתו וכו' וכו', כלומר הגבאי מודע לכל המאורעות והוא מחלק את העליות לפי הידע שיש לו. אנחנו אנשים קטנים ולא יודעים כלום, כשנעלה לשמים פתאום נגלה שכל המערכת הייתה מסודרת, זה יהיה כ"כ מובן לנו עד כדי שלא נבין מה התקשינו. בשם אחד מתלמידי הבעש"ט מקובל שאמר פעם: 'אם הקב"ה היה נותן לי להנהיג את העולם' – כולם הקשיבו לשמוע מה יאמר… 'הייתי מתנהג בדיוק כפי שעולם מתנהל כעת! כי אם הקב"ה ייתן לי להנהיג את העולם הרי הוא ייתן לי את השכל והידע, ואם כן הרי שאנהג בדיוק כך!'
מותר לנו להבין שאנו לא מבינים, עלינו רק לדעת שהכל בחשבון, ר' חיים שמואלביץ היה אומר על מה שמובא ברש"י שהישמעאלים שקנו את יוסף הובילו צרי ולוט, במקום מה שמובילים בד"כ – נפט ועטרן. שאל ר' חיים שמואלביץ מה טעם יש בדבר הזה, הילד נזרק לעבדות במצרים, משנה לו הריח בדרך? והשיב, שהתורה מלמדת אותנו שהכל לפי חשבון, הסבל שהיה הוא מדוייק ולא נוסף לו אף לא מעט יותר.
אבל איך הילדים יכולים לקלוט את המסר הזה, בקושי שאנו המבוגרים יכולים לקלוט את המסר?
הילדים קולטים את הרגש של ההורים, מבחינתם זה מספיק.
נעבור כעת לנושא אחר, השלכות של המצב המלחמתי הזה על שלום הבית. יש בעל שמאוד מפחד והאישה מאוד אדישה ויש להפך וזה יוצר חיכוכים, האם אפשר לנסוע לשבת להורים וכדו', אפשר לתת לילדים ללכת למוסדות החינוך או לסגור אותם בבית, מלבד מה שזה משליך על הילדים זה משליך גם על השלום בית, איך מתמודדים עם זה?
שאלה מאוד נכונה, אבל אני רוצה לומר כלל חשוב, בין בני זוג צריך להכיר שיש לכל אחד את הזכות שיהיה לו את האופי שיש לו, יש אחד שהוא פחדן שמכל דבר נכנס לפאניקה, ויש אופי רגוע שהוא מקבל את זה ככה, א"א להתלונן לבן הזוג 'למה אתה כזה?' 'כי ה' ברא אותי ככה!'. חובתו של כל אחד להבין שהאופי אינו נתון לשינוי ויש לכל אחד זכות להיות מי שהוא. כשכל אחד נותן מקום לשני הוא יכול להבין את השני, שני בני זוג יכולים להסתדר, אבל כשאני בז לרגשות של השני, אז שלא אתפלא שיבוזו לשלי… 'כמים פנים לפנים כן לב האדם לאדם' – אם אני כועס על האופי שלה היא תכעס על האופי שלי, אך אם אני יכבד את דעתה היא תכבד את דעתי. היא תבין שלו יש את האופי שלו ולי יש את האופי שלי, אז בד"כ אפשר להסתדר אם אחד מבין את השני.
אבל במצב שלנו אני חושב שזה נקודה מאוד חשובה, אם היינו יודעים ומבינים כמה נזק יהיה לילדים במתח הזה חוץ מהמתח של המלחמה היינו משתדלים עד מסירות נפש להוריד את המתח בינינו! אני תמיד אומר, עדיפה דעה אחת עקומה בבית, מאשר שתי דעות נכונות, הנזק מהויכוח גדול בהרבה.
שה' יעזור שנמצא את הדרך הנכונה להרגיע, שה' יעזור שלא יגרם נזק וצער לכל אחד, הפצועים שיתרפאו והשבויים שיחזרו, והקב"ה יצילנו מידם כמו שהצילנו מכל שונאי ישראל, אמן כן יהי רצון.
