היום חל יומא דהילולא של הרה"ק רבי שמואל אליהו מזוואלין – בנו של הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר, ואביו של ה'דברי ישראל' ממודז'יץ. (נלב"ע כ"ו אייר תרמ"ח).
עבודתו הייתה בהסתר, בסוד ובצנעה, ונחשב לאיש אמת ועניו. מלבד זאת עבודתו היתה בדרך של שירה וזמרה. הוא הלחין ניגונים רבים והיה בעל קול נעים וערב. עוד בימי אביו, נהג לעבור לפני התיבה ותפילתו נחשבה למיוחדת במינה.
באחת מהשבתות, נשא שיחה לפני חסידיו בענין הניגון והשירה, ואלו היו דבריו:
הבה ונדבר בגודל מדריגת השיר, הנה מרובים העולמות בהיכל הנגינה, יש ניגון של שמחה – שיר עליזים, יש ניגון של דביקות, ויש ניגון של נצחון, יש ניגון של הודיה, ומאידך יש ניגון של בכייה, וניגון של געגועים. ולעומתם יש להבדיל ניגוני חול, המוליכים את האדם לתרבות רעה.
גדול כוחה של הנגינה, ועל האדם המנגן מוטל זהירות מרובה, כתיב 'ה'טיבו נ'גן ב'תרועה'. שהוא ראשי תיבות 'בינה'. הכוונה היא – שאין להמנגן להסתפק בזה שהוא מיטיב לנגן, אפילו אם הוא בעל קול נעים, אלא שהוא צריך גם להתבונן כיצד לנגן, בכדי לגרום נחת רוח לפניו יתברך, וכשם ש'המוות והחיים ביד הלשון', כך עליית הנשמה וירידתה, בפי הניגון, הכל תלוי במנגן, במה שהוא מנגן וכיצד הוא מנגן, הניגון יכול להעלות בכנפיו את הנשמה למרומי שחקים בצוותא חדא עם שיר המלאכים והשרפים, כשהוא מושר בלב טהור ובכוונה לשם שמים ללא פניות, ולעומת זה עלול הניגון להוריד ח"ו את הנשמה לשאול תחתית. הרבה צרות ופורענויות המתרחשות עלינו שרשן בקלקולו של ניגון, ואפשר לקבוע שהניגון הוא שורש כל דבר, ולכן אחריות גדולה רובצת על המנגן, ועליו להכין את עצמו ולהיטהר בכל מיני טהרות.
ומלבד זה אין לשנות מהניגון כמלא נימה, ועוברים בו על 'לא תוסיף' או 'לא תגרע'. הניגון בנוי מצירופי קולות, ובכל ניגון יש נשמה ורוח שנפח בו המנגן היוצר, ויש בניגון צעירות וזיקנות, כשם ששכיחים בכל בעל חי, ולכן כל הגורע איזה תנועה מהניגון, כאילו גרם לו פגם בגוף. וכל המוסיף עליו כאילו בא להוסיף על רמ"ח איברים שבאדם. נמצא שגדולה היא האחריות לשמור על השלימות של הניגון, ואין לנו לזלזל בכגון דא, כי הניגון הוא ככל בעל חי, וככל דבר שיש בו ממש.
