בפרשתנו מסופר, כי לאחר חטא המרגלים, והגזירה שנגזרה כי לא יעלו לארץ ישראל, יצאו כמה מבני ישראל להעפיל אל הארץ. אך משה רבינו הזהיר אותם "אל תעלו כי אין ה' בקרבכם".
הקשה המגיד מדובנא, מדוע אמר להם ה' שלא יעלו לארץ והרי הם חזרו בתשובה?
ותירץ כדרכו במשל:
מעשה בעשיר שהיתה לו בת יחידה וביקש להשיאה. באו שדכנים לפניו והציעו לו שני שידוכים. האחד בן עשירים אולם החתן עם הארץ גמור, ולעומתו, בחור תלמיד חכם ובעל מידות בנו של גאון בתורה, אך דל אמצעים.
בחר הגביר בשידוך השני אולם תנאי התנה עם המחותן שיתן לבתו תכשיט יקר מאוד. תכשיט כה יקר – אמר המחותן – אין ביכולתי לתת.
אם כך – הודיע אבי הכלה לשדכן – מעדיף אני את בנו של העשיר. הוא לא יחסוך מתנות מבתי.
מה עשית?! – אמרו לו ידידיו – בחור זה בנו של העשיר עם הארץ הוא. החלפת זהב בנוצות…
הבין הגביר שטעה וביקש מהשדכן לשוב ולהשתדך עם הבחור השני. אלא שעכשיו אמר אביו של הבחור הלמדן, שאינו מסכים להשתדך עם הגביר הזה.
אם בשביל תכשיט מוכן הוא לקחת חתן עם הארץ, סימן שאין התורה והמידות חשובים בעיניו כלל. על כן איני רוצה להשתדך עמו!
כן הוא גם הנמשל, אמר המגיד: אם לאחר ששבו המרגלים מארץ ישראל, עמדו בני ישראל על דעתם וטענו שמצרים טובה יותר, סימן שדעתם גסה ואינם מרגישים כלל במעלתה ובקדושתה של ארץ ישראל. מי שלא מבין מהי מעלתה של ארץ ישראל לא יכול להיכנס אליה, ולכן נאמר להם כי אין רצונן ה' שיכנסו לארץ.




















