ביתו של רבי חיים מבריסק (נלב"ע כ"א אב תרע"ח), היה תמיד מלא באנשים. אורחים רבים ואנשים דלים התארחו בביתו, לעיתים גם לתקופות ארוכות.
לבניו לא הייתה מיטה קבועה, ופעמים רבות כל המיטות היו תפוסות ע"י עניים והבנים ישנו בשמחה על ספסל.
בנו מרן הגרי"ז נשכב פעם במיטה לנוח. וכעבור כמה דקות העיר אותו אחד העניים וטען שהמיטה הזו שלו…
מספרים שפעם שאל אחד האורחים את רבי חיים: "האם ראתה יודע כמה ימים אפשר להישאר כאן?", רבי חיים ענה לו, "אני כבר נמצא כאן כמה שנים ומעולם לא אמרו לי מילה…"
פעם אחת החליטו פרנסי העיר, כי המצב כבר עבר כל גבול, והאורחים הרבים טורדים את שלוותו של רבי חיים. הם החליטו על דעת עצמם להעמיד אדם בפתח הבית שישמור שיהיו כמה שעות שקטות, ויכוון את הפונים לשעות מסודרות.
לא עבר זמן רב, והנה מבחין רבי חיים שהבית ריק ושקט. הוא יצא החוצה לבדוק מה קרה, והנה גילה את ה"שומר". רבי חיים שאל אותו לפשר מעשיו, והאיש נבהל והסביר לו שהגבאים ביקשו לדאוג לבריאותו ושלוותו.
רבי חיים זעק: הגבאים של בריסק רוצים לעשות אותי ל"אוטם אזנו מזעקת דל"?
הוא ציווה מיד על השומר לשוב לביתו ופתח את דלתות הבית לרווחה.
