מצוות הביכורים הנלמדת בפרשת השבוע, מתארת על אדם היוצא מביתו ורואה בשדה שלו פרי ראשון. אחרי שעמל ויגע כל השנה בשדהו בזיעת אפיו, הוא חפץ מאוד לחטוף את הפרי וליהנות ממנו. וברגע זה הוא עוצר בעד עצמו, ועוד מעלה את הפרי לירושלים לבית המקדש.
לכן זו מצוה חביבה עד מאוד שמוסר לה' את הדבר החביב והיקר לו ביותר, בו השקיע ועמל.
הרמב"ם כותב על כך: "מקרא ביכורים יש בו מידת הענווה, שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי השם". והאברבנאל כותב: "הביכורים חביבים מאוד אצלו, ולכן ציווה שיכניע את יצרו".
כך גם מצווה התורה שאת כל עניני ראשית ימסור לה': בכור, בכור בהמה, תרומות ומעשרות, הפרשת חלה וראשית הגז.
מהאר"י הקדוש מובא כי מצוות הביכורים באה לתקן את חטאם של המרגלים. שהרי המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה ודיברו סרה בפירותיה ואמרו: כשם שפירות הארץ הזאת משונים, ככה אנשיה משונים ולקחו אשכול ענבים, תאנה אחת ורימון אחד.
מכיון שוהם השתמשו בשלוש פירות אלו כדי להוציא דיבת הארץ רעה, לכן המשנה בחרה דווקא לציין את פירות אלו "יוֹרֵד אָדָם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר" שבשלושת המינים האלו מכפרים על דיבת הארץ.
