השיעור השבועי: פרשת כי תבוא • הרב נתנאל אביסרור

פרשת כי תבוא הכנה לראש השנה

פרשת כי תבוא שבת סליחות

 י"ח אלול יום הולדת הבעש"ט ובעל התניא

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

פרשת כי תבוא

באנו מיח אלול שחל יום ההולדת של המאורות הגדולים בראשם מרן אור שבעת הימים ריש מתיבתא וריש גלותא רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זיעא מייסד תורת החסידות הכללית

וכן יום הולדת של נכדו הרוחני אור האורות ופלא הדורות גאון הגאונים רבינו הגדול והקוהט רבי שניאור זלמן זיעא בעל התניא קדישא

ובנוסף הילולת קודש של המאור הקדוש גדול מפרשי התורה המהרל מפראג רבי יהודה ליווא בן רבי בצלאל זיעא שהרבה מתורת החסידות מושתת על דבריו הקדושים וכן בעל התניא קדישא הוא בן אחר בן למהר"ל ומיוחס עד דוד המלך עה

והילולת קודש של גדול רבני בבל ורבו של מרן הבן איש חי הגהק רבי עובדיה סומך זיעא בעל הזבחי צדק על שולחן ערוך יורה דעה ועוד ספרים

כי יש שמחה גדולה בעולמות העליונים באותו יום שנולד נשמה של צדיק כללי שבא להשפיע שפע ולהיות צינור דרכו הקב"ה מעביר את ברכותיו לכל המקושרים אליו
והימים האלה נזכרים ונעשים

שיהיו מליצי יושר עלינו ועל כל ישראל באשר הם להחיש הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש בחסד וברחמים בשובה ונחת ולא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם

ויהיה מפלה גדולה לאויבינו ולכל מבקשי רעתינו כל מה שנקרא השבת בצ'ח הקללות שזה ברכות מוסתרות שבתוכחה ולא יהיה הפרעה לעולם התורה כולה שזה המגן האמיתי

ועוד יככה ה בשיגעון ובעיורון ובתמהון לבב והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה חרבם תבא בליבם וקשתותם תשברנה

אנו תפילה שכל הקללות יתקיימו בכל שונאינו וכל הברכות ינוחו על כל בני ישראל
ובפרט שתי שבתות האחרונות של השנה מחי אלול יום לחודש אפשר לתקן ולהפוך הכל לטובה ולברכה ולהיכתב ולהיחתם לשנה טובה ומתוקה בכל מכל כל אמן ואמן

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך (כו,א)

"והיה כי תבוא אל הארץ" – כאשר אתה קם בבוקר ו"בא אל הארץ" מחדש, כלומר, נשמתך חוזרת לאותו מקום בעולם שעליך לעשות ממנו "ארץ ישראל";
"אשר ה' אלוקיך נותן לך" – הקב"ה מחזיר לך את נשמתך;
"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" – עליך לתת שבח והודיה לקב"ה על כך באמירת "מודה אני";
"ושמחת בכל הטוב" – ראוי לך שתשמח על שזכית להיות יהודי ועל שנבראת לשמש את קונך.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת כי-תבוא ה'תשמ"ח. התוועדויות תשמ"ח כרך ד, עמ' 309).
* * *
כל מקום שנאמר והיה אינו אלא שמחה (ב"ר פמ"ב).
ביאת הארץ רומזת לירידת הנשמה לעולם הזה, שהיא ירידה גדולה, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ומכל-מקום נאמר על כך לשון שמחה, לפי שזה רצון הקב"ה – "אשר ה' אלוקיך נותן לך", ואם-כן ברור גם שירידה זו היא לצורך עלייה.
(לקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 357).

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה… ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם (כו,א-ב)
בח"י באלול תרנ"ב זכה כ"ק אדמו"ר הרש"ב לעלות להיכל המשיח, שם שמע שבע תורות מהבעל-שם-טוב.
התורה הראשונה:
"כי תבוא אל הארץ" – כשיתעורר בך הרצון והמרוצה לאלוקות ("ארץ" מלשון "מרוצה"),
"אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה" – שניתנת מלמעלה לכל יהודי בתור ירושה,
"וישבת בה" – יש להביא את הרצוא בהתיישבות,
"ושמת בטנא" – ולהמשיך את האור בכלי.
"כי תבוא אל הארץ" – אם רצונך להגיע אל הרצון,
"והלכת אל המקום… לשכן שמו שם" – מסור את נפשך כדי לפרסם אלוקות, להשכין את שמו של הקב"ה בעולם.
(היום-יום עמ' פח).

ולקחת מראשית כל פרי האדמה (כו,ב)
פירות ביכורים לא הוקרבו על-גבי המזבח, אלא ניתנו לכהן לאכילה. ללמדך: תפקידו של האדם אינו לבטל את הגשמיות, אלא להחדיר לתוכה – כפי שהיא – קדושה.
זהו שנאמר "מראשית" (ולא כל ראשית, רש"י), והיינו, על האדם להשאיר לעצמו פירות בכלל, וגם פירות מובחרים ("ראשית"); אלא שצריך להחדיר בהם קדושה, שיהיה ניכר שמפירות אלו לקחו ביכורים.
(לקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 358).

ולקחת מראשית כל פרי האדמה (כו,ב)
אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה… אומר הרי זה ביכורים (רש"י).
"אדם יורד לתוך שדהו" – הקב"ה נכנס לכרם עם ישראל,
"ורואה תאנה שביכרה" – ילד או ילדה שנכנס לגיל מצוות (או אדם מבוגר שזה עתה התקרב לתורה),
"אומר הרי זה ביכורים" – הוא מצווה ורוצה שיחנכו ילד זה לתורה ומצוות, שיביאוהו "לבית המקדש".
ומי שעוסק בכך – "בת קול מברכתו… תשנה לשנה הבאה" (רש"י פסוק טז): הוא יזכה לקרב עוד ועוד יהודים ולהביאם "לבית המקדש".
(לקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 159).

והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם (כו,ב)
"והלכת אל המקום" – כשיהודי מגיע למקום מסויים;
"אשר יבחר ה' אלוקיך" – עליו לדעת כי הוא איננו הולך לשם מדעת עצמו, אלא ההשגחה העליונה היא שמוליכה אותו;
"לשכן שמו שם" – כדי שיפרסם שם אלוקות.
(היום-יום, עמ' פח).

השקיפה ממעון קדשך… וברך את עמך את ישראל (כו,טו)
כמה גדול כוחן של עושי מצווה, שכל השקפה שבתורה ארורה, וזה בלשון ברכה (ירושלמי מעשר שני פ"ה).
קללה שנהפכה לברכה – גדולה יותר מסתם ברכה. כידוע, שכאשר הגבורה מתמתקת ונהפכת לחסד, אזי החסד נמשך באופן של גבורה, כלומר, בהתגברות ובחוזק. וכמאמר חז"ל (ב"ר פ"א): "טוב מאוד – זה מלאך המוות" – כאשר מלאך המוות נהפך לטוב, אזי אין הוא טוב רגיל אלא "טוב מאוד".
(אור-התורה דברים, עמ' תתרמד).
* * *
כמה גדול כוחן של עושי מצווה… אמר רבי יוסי בר חנינא: ולא עוד, אלא שכתוב בו היום הזה (ירושלמי מעשר שני פ"ה)
רבי יוסי בר חנינא מוסיף על דברי תנא קמא, שאין הדבר כן רק במצוות ביכורים, אלא כך הוא בכל זמן ובכל מקום – קיום מצוות הופך קללה לברכה.
(ספר המאמרים ת"ש עמ' 155).

את ה' האמרת (כו,יז)
בני-ישראל גורמים, כביכול, לכך שהקב"ה "יאמר" וידבר (האמרת – לשון מפעיל).
שכן כאשר ישראל עוסקים בתורה ובמצוות הרי בזכותם "אומר" הקב"ה את עשרת המאמרות והוא ממשיך להוות ולקיים את העולם. כמאמר רז"ל (אבות פ"ה) שהצדיקים (ועמך כולם צדיקים) "מקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות".
(אור-התורה דברים עמ' תתרסה).

את ה' האמרת (כו,יז)
לשון הפרשה והבדלה . . לשון תפארת, כמו יתאמרו כל פועלי אוון (רש"י).
לשון הפרשה והבדלה – מצד עצם מציאותו וטבעו אין יהודי שייך כלל לרע, הוא מובדל ומופרש מכל עניין של חטא ועוון.
לשון תפארת – גם אם חטא ופגם ועבר את הדרך, בכוחו לשוב בתשובה ולהפוך את החטא עצמו לתפארת ושבח, שהזדונות יהפכו לזכיות. וכנרמז בפסוק שרש"י מביא: "יתאמרו כל פועלי אוון".
(ליקוטי שיחות כרך ט, עמ' 173).

הסכת (כז,ט)
עשו כיתות-כיתות ועסקו בתורה (ברכות סג).
יש ללמוד תורה באופן של "עסק" דוקא – "ועסקו בתורה".
בעל-עסק פותח את חנותו במקום מרכזי, ממציא המצאות כדי שהחנות תהיה גלויה ובולטת לעין, ומפרסם את סחורתו ככל שעולה בידו, כדי שגם העוברים והשבים הטרודים ביותר יבחינו בחנותו (ואפילו אם לא יקנו מאומה, לפחות ידעו שכאן מוכרים סחורה פלונית, ולעת מן העיתים יבאו ויקנו). גם בלימוד התורה צריך להיות כן: הלימוד צריך להיות ברבים דווקא, "כיתות כיתות", ויש להשתדל בכל מיני השתדלות לפרסם את הדבר ולמשוך עוד ועוד "קונים".
(ספר-המאמרים קונטרסים א, עמ' רנח).

הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם (כז,ט)
"הסכת ושמע" – רומז למצוות תקיעת שופר, "לשמוע קול שופר". "הסכת" – תקיעות דמיושב, "ושמע" – תקיעות דמעומד.
(וסימנך: "הסכת ושמע" עולה תתק"א, ובכל המאה קולות יש תת"ק טרומיטין (שכן שיעור כל קול הוא תשע טרומיטין), והתקיעה האחרונה דתקיעות דמיושב היא גדולה, אם-כן צריכים לחשב טרומיט נוסף – סך הכול תתק"א).
"היום הזה" – קאי על ראש-השנה, כמאמר "זה היום תחילת מעשיך".
"נהיית לעם" – ככתוב (ניצבים כט) "אתם ניצבים היום . . למען הקים אותך היום לו לעם", שכידוע קאי על ראש-השנה.
(לקוטי לוי יצחק לזוהר חלק ב, עמ' שפח).

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך (כח,ב)
"ובאו עליך כל הברכות האלה" – היינו המשכת הברכה בעולם האצילות. "והשיגוך" – הברכה נמשכת ויורדת עד לעולם הזה.
לכן אנו מבקשים בכל יום "רפאנו", "ברך עלינו", וכיוצא בזה, אף שדינו של כל אדם כבר נפסק בראש-השנה, כי בראש-השנה נמשכות הרפואה והברכה בעולם האצילות, ואדם נידון בכל יום (לפי מעשיו של אותו יום) אם ראוי הוא שירד חסד זה אליו בעולם הזה.
(אור התורה דברים עמ' תתרפט).

והלכת בדרכיו (כח,ט)
ההליכה בדרך התורה מביאה את הנשמה לדרגת "מהלך". מבואר בחסידות, שכאשר הנשמה נמצאת למעלה היא בבחינת "עומד", לפי שכל עליותיה מדרגה לדרגה הן בסדר והדרגה. רק בשעה שהנשמה יורדת למטה ועוסקת בתורה ובמצוות נעשית היא בבחינת "מהלך", כי אז התעלותה מדרגה לדרגה היא באופן של אין-ערוך בין דרגה אחת לשנייה.
(לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1132).

וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (כח,י)
רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש (מנחות לה).
כשהביאו את אדמו"ר הזקן למאסר בפטרבורג, הכניסוהו למשרד בית הסוהר. הרבי ניגש לחלון, הוציא את התפילין שלו והניחם, ואז, כשהוא מוכתר בתפילין, הפנה את פניו לעבר הפקידים שישבו שם. אז נפל על כולם פחד כזה, שאלה שישבו לא יכלו לקום, ואלה שעמדו לא יכלו לשבת.
(ספר המאמרים תש"י עמ' 202).

וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך (כח,י)
רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש (מנחות לה).
"אליעזר הגדול" בגימטרייה שס"ו (366), כמניין "שם הוי'".
(לקוטי לוי יצחק לזוהר חלק א, עמ' סח).

פרשת התוכחה
אדמו"ר הזקן היה בעל-קורא. פעם לא היה הרבי בביתו בשבת פרשת תבוא, ושמע בנו, אדמו"ר האמצעי (שהיה אז לפני הבר מצווה), את קריאת התורה מפי אחר. שמיעת הקללות שבפרשת התוכחה גרמה לנער עגמת-נפש וכאב-לב עד שהיה ספק אם יוכל לצום ביום-הכיפורים.
שאלו את בנו של הרבי – הרי בכל שנה קוראים פרשה זו, ומה נשתנה השנה? ענה הנער: כשאבא קורא, לא שומעים קללות.
(היום יום יז באלול).

פרשת התוכחה
הללו (הקללות שבפרשת בחוקותי) משה מפי הגבורה אמרן, והללו (הקללות שבפרשתנו) משה מפי עצמו אמרן (מגילה לא).
"מפי הגבורה" פירושו שמשה היה ממוצע בדרך מעבר, היינו שאין ההשפעה מתלבשת בממוצע; ואילו "מפי עצמו" פירושו ממוצע בדרך התלבשות – ההשפעה מתלבשת בממוצע ומתייחדת אתו.
כשם שהאמירה באופן של התלבשות ("מפי עצמו") היתה הכנה לכניסה לארץ-ישראל, כמו-כן התגלותה של תורת החסידות, המבארת ענייני אלוקות באופן כזה שהם מתלבשים בשכל האדם, היא הכנה לגאולה העתידה.
(לקוטי שיחות יט עמ' 11).
* * *
"מפי הגבורה" מורה על המשכה מלמעלה למטה, ו"מפי עצמו" מורה על העלאה מלמטה למעלה. משום כך פותח משנה תורה, שנאמר "מפי עצמו", בדברי תוכחות, שכן דברי תוכחות מעוררים את הלב לתשובה, שעניינה העלאה מלמטה למעלה.
(לקוטי שיחות ט עמ' 31).

פרשת התוכחה
הקללות שבפרשה זו מכוונות כנגד הקליפה, ככתוב (ניצבים ל) "ונתן ה' אלוקיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך". הכתוב מקללם שיאבדו וייכרתו לגמרי, דבר שיתקיים לעתיד לבוא, ככתוב (זכריה יג) "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
(אור התורה דברים תתרצד).

פרשת התוכחה
מדוע נקבעה פרשת התוכחה בעלייה חשובה – שישי?
אלא ידוע שלאמיתו של דבר אין כאן קללות אלא ברכות נעלות ביותר, שמצד גודל מעלתן מוכרחים להסתיר אותן במעטה של קללות. נאה ויאה אפוא 'לכבד' ברכות נעלות כאלה בעלייה חשובה.
(לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 235).

תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב (כח,מז)
כלום מגיע עונש מר כזה על העדר השמחה בלבד?
אלא השמחה למטה מעוררת שמחה למעלה, וכאשר יש שמחה למעלה מתבטלים הדינים, ככתוב (משלי טז) "באור פני מלך חיים". מובן אפוא שמי שעובד את ה' בשמחה אינו נענש על חטאיו, ואילו כשחסרה אצלו השמחה, אין השמחה מגינה עליו מפני העונש.
(לקוטי תורה ויקרא עמ' כ).

תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל (כח,מז)
"כל" – רומז לתענוג שבעולם הבא, כמאמר רז"ל (בבא בתרא טז) "שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא . . יעקב, דכתיב ביה כל".
"מרוב כל" – רומז לדרגה שלמעלה מחיי עולם הבא.
"בשמחה ובטוב לבב" – קיום המצוות צריך להיות מתוך שמחה רבה, "מרוב כל" – משום שהם נעלים מחיי העולם הבא. שכן בעולם הבא נהנין הנשמות מזיו השכינה בלבד, ואילו קיום המצוות מייחד את האדם עם מהותו ועצמותו יתברך.
(אור התורה שמות עמ' רסז).

והיו חייך תלואים לך מנגד (כח,סו)
זה התולה תפיליו (שהתפילין חייו של אדם ורמז לך הכתוב שייתלו חייו, רש"י) (ברכות כד).
תפילין – לשון התחברות (כמו "התופל כלי חרס"), רומז לאדם שמקשר שכלו בחוזק בהתבוננות בגדלות הבורא.
מי ש"מניח תפילין" מעורר בליבו אהבה ויראה, שהם חייו הרוחניים של האדם; ואילו "התולה תפיליו", שאינו מתבונן בגדלות הבורא והעניין רחוק ממנו, "חייו תלואים לו מנגד" – אהבת ה' מוסתרת בנשמתו אך אין היא מאירה בגלוי בלב.
(אור התורה שמות עמ' א'רנג).

בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד (כח,סז)
חסידים הראשונים פירשו:
"בבוקר תאמר מי ייתן ערב" – שאהיה באותה דרגה שהייתי אתמול בערב, "ובערב תאמר מי ייתן בוקר" – הלוואי שאהיה באותה דרגה שהייתי הבוקר. ומדוע תרגיש כך? "מפחד לבבך" – בגלל פחד ה' ויראתו.
(מפי השמועה).

ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות (כט,ג)
אף שנאמר לעיל "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה'", הנה שם מדובר בראייה שבאה באמצעות עבודה, וכאן – בראייה שנותנים מלמעלה.
(לקוטי תורה).

ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזנים לשמוע (כט,ג)
שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה (רש"י).
חכמת – חכמה, משנתו – לימוד בהבנה, בינה, סוף דעתו – דעת. ושלושת הדברים נרמזים בכתוב: "עיניים לראות" – חכמה, ראיית עין השכל, "אוזנים לשמוע" – בינה (שמיעה מלשון הבנה), לב לדעת" – דעת.
(לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 106).

ושמרתם את דברי הברית הזאת . . למען תשכילו את כל אשר תעשון (כט,ח)
"ושמרתם את דברי הברית הזאת" – שמירת התורה והמצוות. "למען תשכילו את כל אשר תעשון" – עשיית דברי הרשות לשם שמים.
(לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 106).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה