"יענקי, מחר עוד יהיה לך קוקו?"
יענקי זורח.
מלטף בפעם האחרונה את הקוקו הקצר שלו. זהו, הוא כבר גדול. עושים לו פיאות.
"יענקי, שבוע הבא עוד יהיו לך תלתלים?"
יענקי קורן.
רץ שוב לראי, מציץ בפעם האחרונה. הוא כבר בן 3. שלום לתלתלים.
ואף אחד לא העז לשאול: "יענקי, שנה הבאה עוד יהיה לך אבא?"
מי חשב שהוא רואה אבא מחייך בפעם האחרונה?
בפעם הבאה היה אבא אחר. חיוור, לבן. עם סדין של מחלקת אונקולוגיה.
ובפעם שאחר כך כבר מתחת טלית.
יענקי של החלאקה היה יענקי עם לחיים סמוקות וחיוך גדול מאוזן לאוזן. הוא יושב על אבא! אם רק היו מגלים לו שזה האירוע האחרון שלו עם אבא, הוא לא היה נותן לרגעים המתוקים הללו להסתיים לעולם.
יענקי של היום הוא עדיין יענקי טהור, עם חיוך מלא תום. יענקי שיודע להשוויץ לכולם שאבא שלו הלך לכמה ימים, ומיד-מיד משיח יגיע ואבא יחזור.
איך יהיה היענקי של מחר?
ר' יהודה ז"ל היה מוטרד מהשאלה הזאת. לכל אורך התקופה הנוראית שעברה עליו בה סבל מייסורי התופת הוא לא השמיעה מילה אחת של תלונה, ורק המחשבה הזאת ריסקה אותו לגמרי: "מה יהיה עם אשתי, מה יהיה עם הקטנה? הם צריכים אותי, אני צריך להיות לצידם"—
משפחתו וחבריו זוכרים אותו תמיד בצד שמפזר שמחה, והפער בין דמותו העליזה לחולה הכמוש היה נורא. רק לפני חודשיים, בהזדמנות משפחתית חמימה, כשכולם נעמדו לתמונה משותפת, נטל ר' יהודה את המיקרופון עם החינניות המיוחדת שלו ודיבר ושימח, ואילו בני המשפחה מסביב בקושי היו מסוגלים להעלות חיוך. פניו החיוורות כבר סיפרו סיפור אחר לגמרי…
ויום אחד לא-בהיר הוא כבר אפילו לא יכל לחייך—
לרופאים לא נותר איך לעזור לו. הוא שכב מחובר למכשירים, מעורפל הכרה לא רואה ולא שומע, ושרי רעיתו בילתה לצידו ימים ולילות כשהיא יודעת בדיוק מה עומד לקרות.
בשבוע שעבר הוא נפטר.
נשארו כאן שלושת יתומיו הקטנים: רחלי בת השש, יענקי בן שלוש וחצי ומלי התינוקת בת שנתיים. שלושה ילדים שרק הגדולה בהם תזכור דמות מטושטשת של אבא חולה, והקטנים ספק אם יזכרו בכלל.
על פי בקשת המשפחה, הוקמה קרן לצורכי האלמנה והיתומים. עם התמיכה והאהבה של עם ישראל הם ישתקמו ויתאוששו בעזרת השם למרות האסון.
מחזיקים את 3 יתומיו של רבי יהודה ז"ל >>>
