השמחה בליל האירוסין, הייתה גדולה מאוד. מי האמין לפני שבע שנים, כשאלחנן הובהל לניתוח חירום בארה"ב, בהמלצת הרופאים, שיום יבוא והוא יזכה לעמוד על הרגליים, להבריא לחלוטין מהמחלה, ולזכות להתארס עם בת גילו?
זה החל ימים ספורים לאחר שחגגו לו את בר המצווה. אלחנן החל להתלונן על קשיי נשימה. היו אלו ימים של מבחנים לישיבות הקטנות, ובתחילה כולם חשבו שמדובר בלחץ. בכל זאת, תקופה לא פשוטה של מבחנים.
ואז, בימים שבהם אלחנן עמד לעלות לישיבה קטנה, בעוד חבריו לספסל הלימודים ארזו תיק, ספרי לימוד, והחלו את לימודיהם בישיבה, אלחנן הסתובב בין בתי החולים. אולי זה סתם לחץ? אולי אלרגיה עונתית? אולי אסטמה? אך הבדיקות התכופות הובילו למסקנה ברורה: לא מדובר בסתם חולשה. לילד מקנן גידול בגופו, שחוסם לחלוטין את קנה הנשימה.
והשמחה של התחלה חדשה, וריח של גמרא חדשה, התחלפו להם במהרה בעצב גדול, דאגה וחשש, וריח של מחלקה אונקולוגית בבית החולים.
הרופאים לא נתנו הרבה סיכוי. הפרופסור שישב מולם בפנים חתומות, עלעל בטפסים הרבים ואמר בדאגה: "אני לא יכול להבטיח שום דבר…"
הבכי, הדמעות, הכאב הגדול. כל אלו היו מנת חלקם של המשפחה העוטפת והדואגת, משפחה רגילה שהאבא אברך תלמיד חכם, האמא מזכירה בעמותה, ושמונה ילדים חמודים שהולכים בתלם.
מהמחלה של החתן הטרי לא נותר זכר – אבל לחובות האדירים הרובצים על הוריו, נותר גם נותר>>>
אלחנן הובהל לניתוח דחוף. מורדם ומונשם. הבכיות של המשפחה קרעו את שערי השמים. אחרי הניתוח הוא קיבל טיפול ראשוני ושוחרר לביתו, לבלונים וכרזות שהכינו אחיו המרוגשים.
אך עד מהרה, השמחה הגדולה מהשחרור הביתה, התחלפה בדאגה גדולה. אלחנן שוב לא מרגיש טוב. אמא ממהרת להזמין אמבולנס. כעת כבר ברור שהוא בסכנת חיים. שעון החול שלו אוזל. "טוסו לארצות הברית" – אמרו העסקנים הרפואיים פה אחד. "יש שם טיפול חדשני ושונה, אולי זה יעזור."
מאיפה מממנים טיסה ושהות לארה"ב, וניתוח חדשני שניתן רק שם? ההורים הדואגים והאוהבים לא חושבים על זה. שוברים חסכונות, לוקחים הלוואות, האבא עוזב את הכולל והאמא את העבודה, מותירים את הילדים הקטנים בהשגחת בני משפחה, והם כבר על המטוס. בדרך להציל את אלחנן. "אל תתלו הרבה תקוות בטיפול." הדגישו להם הרופאים שוב ושוב. "ננסה, כמובן, אבל עם נתונים כמו שלו אל תצפו לכלום."
אבל מסובב הסיבות רצה אחרת. אלחנן הלך והבריא. שנה שלימה של שהות מעבר לים, שנה שעלתה הון תועפות, והם זוכים לשוב בחזרה הביתה. עם אלחנן. הוא חי. והחיים שבים למסלולם.
ושבע שנים לאחר מכן, בימים אלו ממש, אלחנן זכה להתארס. למרות העבר הרפואי, הגיליונות הרפואיים מאוששים באופן חד-משמעי כי מצבו הרפואי מצוין. והמשפחה כולה צוהלת, מי האמין שהילד שהרופאים לא נתנו לו סיכוי לחיות, עומד להקים את ביתו??
נכון שלא נותר זכר למחלתו של אלחנן, אבל לחובות האדירים שרובצים על כתפי ההורים, נותר גם נותר. כל החסכונות נפתחו. הלוואות ענק וגלגולי חובות מחודש לחודש. וכעת, אין להוריו אף לא את המינימום הנצרך כדי לממן את החתונה. לא מדובר על מותרות, אלא על המינימום הנצרך.
ב'ועד הרבנים' ששמעו על המקרה, הקימו במהרה קרן מיוחדת, לתת סיכוי לחתן, שהרופאים לא נתנו לו סיכוי. וכעת, לכולנו יש הזדמנות לכתוב לסיפור הזה סוף טוב, ולתת לו את הסיכוי להקים בית, ולהמשיך את מסלול החיים שניתנו לו במתנה מהבורא.
מרן ראש הישיבה הגאון רבי משה הלל הירש הירש שליט"א, ששמע על המגבית המיוחדת, מבקש אף הוא לעמוד לימין החתן: "ועד הרבנים לענייני צדקה עושים מגבית מיוחדת עבור חתן שהיה חולה ל"ע וזקוקים להרבה כסף להוצאות החתונה. מצווה גדולה לעמוד לימינו ולסייע במצווה החשובה. ויתברכו כל התורמים בכל הברכות, בני חיי מזוני רוויחי, ברכה והצלחה בכל מעשה ידם ונחת מכל יוצאי חלצם".
החתן שהבריא מהמחלה למרות הסיכויים, מתחנן שניתן לו את הסיכוי להתחתן>>>
