בחתונה רגילה, הרגעים הקטנים והמרגשים נפרסים כמו סיפור מרגש ומושלם. אמא מלווה את הכלה במדידת השמלה הראשונה, אבא צועד לצידה לחופה, עיניו נוצצות מהתרגשות וגאווה. החתן מקבל ברכה חמה מהוריו רגע לפני שהוא נכנס לעולם של אחריות חדשה. לכל רגע יש מי שיחבק, ילווה, יברך.
ובחתונה של יתום?
החופה עדיין מקודשת, המעמד עדיין מרגש – אבל היתום או היתומה נושאים בלבם חלל שלא ניתן למלא. כשבנות אחרות מודדות שמלה עם אמן, היתומה אולי אוחזת תמונה דהויה של אימא, תוהה איך הייתה נראית היום, איך הייתה מחבקת אותה רגע לפני שהיא יוצאת אל חייה החדשים. החתן שגדל בלי אבא מסתכל ימינה ושמאלה – כולם מסביבו עם הוריהם, ורק הוא נאלץ להסתפק בזיכרון.
ההליכה לחופה, שנראית לרוב כסמל של התחלות חדשות, הופכת למפגש עם העבר. כשאין הורה שילך לצדך, כל צעד כבד יותר. לעיתים, דמות אחרת ממלאת את החסר – דוד, אח, רב הקהילה – אבל אף אחד לא באמת יכול להחליף את אמא או אבא.
