בסדרת הרשת החדשה של הידברות דיגיטל, שמביאה ראיונות כנים על נושאים שבדרך כלל גברים לא מרבים לדבר עליהם, נפגש ישראל מאיר עם איש התקשורת אבי מימרן לשיחה מרגשת ועמוקה על גידול ילד עם אוטיזם.
מימרן, אב לילד אוטיסט, שיתף בפתיחות על ההתמודדות היומיומית של משפחתו – הקשיים, האתגרים והשפעתם על חיי המשפחה והזוגיות. הוא דיבר על הצורך להסתגל למציאות שונה, על האחריות הרבה שמוטלת על ההורים, ועל הרגעים המורכבים שמלווים את המסע הזה.
במהלך הראיון, סיפר מימרן על החיזוק שקיבל ממרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שדבריו נחרתו בליבו: "אם תרים ידיים, אתה אומר לקב"ה 'טעית'." משפט זה הפך למוטו שמלווה אותו לאורך הדרך, ומזכיר לו שההתמודדות היא חלק מהשליחות שהופקדה בידיו.
בנוסף, הוא העניק עצות קריטיות להורים המתמודדים עם גידול ילדים מיוחדים, מתוך ניסיונו האישי והמקצועי. לדבריו, ההבנה, הסבלנות והאמונה הם כלים חיוניים בדרך הלא פשוטה הזו. "איציק שלנו אוכל כל דבר, וצריך השגחה ממש צמודה כדי שלא יפגע בעצמו. ניירות, פלסטיקים, ברזלים, הכל עובר דרך הפה. זה מצריך השגחה צמודה 24/7 כדי לשמור על המרחב בו הוא נמצא. צריך להרחיק ממנו כל חפץ מסוכן שהוא עלול לאכול. זה מקשה להביא אותו למקומות זרים ולהתארח במקומות שלא ערוכים לקראתו. זה קושי לא פשוט, שמצריך ערנות מוגברת והשגחה מצידנו כל הזמן. אין חופש, גם לא בשבתות ובחגים".
מתי התחלתם להבין שמשהו לא בסדר?
"יש הרבה לקויות שמזהים ישר אחרי הלידה, אבל אוטיזם לא מזהים עד שהילד מגיע לגילאי ההתפתחות הראשונים. ככל שהילד גדל, מגלים את זה. בדרך כלל עד גיל שנה, הורים נורמטיביים מבינים שיש משהו שונה בילד שלהם, ואז מתחילה סדרת אבחונים שנמשכת שנים. כשאיציק היה בן חצי שנה, כבר התחלנו להבחין שמשהו לא בסדר. לא יכולנו לשים בדיוק את האצבע על הנקודה, אבל הבנו שההתפתחות שלו לא תקינה. זה היה הפתח לתהליך ארוך ומייגע, כשכל הזמן הזה אנחנו עוקבים אחריו ומגלים שהוא מחמיץ עוד סימני דרך בהתפתחות. הוא לא מתחיל להגיד 'אמא' ולא 'אבא', ולא מבין מה רוצים ממנו. הוא לא מתמקד. לאט לאט מורידים ושוללים אבחנות שונות ומשונות, עד שמתחילים להופיע סימנים ברורים של אוטיזם".
מימרן מספר על תקרית שארעה לפני מספר שבועות, כאשר הלך עם בנו בן ה-7, אחיו של איציק, לתפילת שבת בבית הכנסת. "באותה שבת הגיעה לבית הכנסת להתפלל קבוצה של נערים בוגרים עם עם תסמונת דאון, והיו ילדים שראו אותם ופשוט עמדו מולם וגיחכו. הבן שלי אמר לי בשקט: 'נכון הילדים שצוחקים עליהם הרבה יותר מסכנים מהם?'.
"מגיל צעיר מאד הילדים שלנו לומדים איך להכיל את השונה, ואני חושב שזה תורם למשפחה בצורה לא רגילה. היתרונות מובהקים, למרות הניסיונות והאתגר. גם בציבור שלנו כבר יש פתיחות והכלה בשנים האחרונות. נגמרו הימים בהם החביאו ילדים כאלו במרפסת. רואים שינוי, ואני מאד מקווה שהוא ימשיך".
חזק ואמץ אתה גיבור
הילדים האלו הם מזכי הרבים כי חובה על הכלל לסייע להורים כאילו זה בנם. אני אכן מקוה שיש להם מתנדבים/ות שמסיעיים להם.