"אבא, מי יחזיק לי את היד?"
תארו לעצמכם כלה שעומדת מול המראה. היא לובשת לבן, היא נראית כמו נסיכה, אבל בעיניים שלה יש שאלה שאין לה תשובה: "מי ילווה אותי בצעדים הקטנים האלו אל החופה?". בזמן שחברותיה מתייעצות עם אמא על סידורי הפרחים, היא עולה לקבר, מבקשת ברכה מהאבן הקרה, ומנסה לדמיין את החיוך שהיה אמור להיות שם.
עבור יתום, החופה היא לא רק רגע של שמחה, היא רגע של התמודדות חזיתית עם החוסר. זהו הרגע שבו ה"אין" נוכח יותר מה"יש". הכיסא הריק בשורה הראשונה זועק יותר מכל מוזיקה של תזמורת.
לבד מול העולם (ומול מנהל הבנק)
אבל הכאב הוא לא רק רגשי. הוא פיזי, הוא יומיומי, והוא כלכלי. חתונה היא פרויקט אדיר, ובהיעדר גב משפחתי, היתום מוצא את עצמו לא רק בודד בלב, אלא גם בודד במערכה.
במקום להתמקד בהתרגשות מהקמת הבית, הראש שלהם טרוד בחישובים קרים: איך משלמים על הקייטרינג? מאיפה משיגים מוצרי חשמל בסיסיים? איך סוגרים את החודש הראשון כזוג צעיר כשאין בית לחזור אליו לבקש עזרה? 79 צעירים וצעירות עומדים כרגע בקו הזינוק של חייהם, והמשקולת שעל כתפיהם כבדה מנשוא.
אתם השושבינים שלהם
כאן אנחנו נכנסים לתמונה. לא כצופים מהצד, אלא כשושבינים. חז"ל מלמדים אותנו שהקב"ה בכבודו ובעצמו עסק ב"הכנסת כלה". כשאנחנו פותחים את הלב עבור היתומים הללו, אנחנו לא רק תורמים – אנחנו הופכים למשפחה שלהם. אנחנו אלו שמוודאים שהכלה תצעד בראש מורם, שהחתן ידע שיש מי שדואג לו, ושבבית החדש שהם בונים יהיה כל מה שצריך כדי להתחיל בכבוד.
79 יתומים מחכים לנו. הם לא מבקשים מותרות, הם מבקשים את הביטחון הבסיסי לדעת שהם לא לבד מתחת לחופה.
השנה, כשאתם פותחים את הכיס ואת הלב, תחשבו על החיוך של כלה יתומה שמרגישה פתאום שיש לה גב. תחשבו על החתן שנושם לרווחה כי הוא יודע שעם ישראל עומד מאחוריו.
