שנה אחרי ורגע לפני שהם חוזרים למירון, תשעה מהפראמדיקים והחובשים של מד"א משחזרים היום (רביעי) את הרגעים הקשים באסון ומשתפים בתחושותיהם. פראמדיק מד"א וסטודנט לרפואה עומרי גורגה (28) ממושב כפר חיטים, שחזר: "שלושה ימים לפני ההילולה קיבלתי את תפקיד להיות האחראי על אוטובוס הטיפול נמרץ של מד"א במירון. אני מכיר היטב את ההר, אני שם מאז שאני ילד".
"קצת אחרי חצות קיבלתי דיווח על פראמדיק שמטפל וזקוק לסיוע ויחד עם החובשים שהיו איתי התחלנו להתקדם אליו וממש שניות לאחר מכן הועבר דיווח ברשת הקשר שיש אירוע חריג. בתוך ההמולה שהייתה ההילולה המשיכה, המוסיקה לא הפסיקה לנגן וראיתי סביבי פצועים מחוסרי הכרה שמבצעים עליהם החייאות ודיווחתי בקשר על אירוע רב נפגעים. אני ממשיך לסרוק ורואה גופה ועוד גופה ועוד גופה וזה לא נגמר. אני מדווח בקשר על המספרים שרק עולים ולא מאמין למה שעיניי רואות", שחזר עומרי.
"האסון במירון החזיר אותי לשירות הצבאי שלי. המראות היו קשים וההחלטות בשטח שנדרשתי אליהן חוזרים אלי שוב ושוב. תקופה קצרה אחרי האסון התקבלתי ללימודי רפואה בפולין אבל ידעתי שלא משנה מה קורה, אני מגיע לאבטחה הרפואית גם השנה. אני תמיד זוכר את מירון כאירוע שמח ומקרב לבבות והאסון מהשנה שעברה מאפיל על הזיכרון הזה. חשוב לי לחזור להר בנסיבות משמחות ושבע"ה כולם יהנו ויחזרו הביתה בשלום", הוסיף.
רחלי דנחי, (32) מבני ברק, חובשת ונהגת אמבולנס חרדית מתנדבת במד"א שהגיעה גם שנה שעברה כבכל שנה לאבטח רפואית את הילולת מירון, נזכרת: "בכל שנה, ממש ביום אחרי ההילולה במירון אני מתחילה כבר את הספירה אחורה להילולה הבאה, זה אירוע מאוד מרגש עבורי. האסון משנה שעברה הוא אירוע שלעולם לא אשכח, הרעש והצרחות בהתחלה ולאחר מכן השקט המצמרר ומחריש האוזניים. מצד אחד הייתי כולי בטיפול הרפואי ובמקביל דאגתי לבני המשפחה שלי שהתפללו באירוע ולקח הרבה זמן עד שקיבלתי עדכון שהם בריאים ושלמים, אלו היו רגעי חרדה גדולים מאוד. אני סופרת את השעות עד להילולה השנה ומקווה שבע"ה הכל יעבור בשלום. אני צריכה לעשות תיקון לנפש".
פראמדיק מד"א כפיר עייש (37) תושב חצור הגלילית, שמגיע במשך 22 שנים, מאז שהיה מתנדב נוער במד"א לאבטח רפואית את הילולת מירון היה זה שקבע את מותם של 39 מההורגים באסון: "אני עולה השנה להר בתחושות מעורבות וקשות מאוד. כל שנה, מאז שאני זוכר את האבטחה במירון, הצוות מכין את עצמו נפשית ורפואית לאסון פוטנציאלי, כדי להתכונן לגרוע מכל. בשנה שעברה האסון זה לצערי קרה. יחד עם הרופא של מד"א עברנו אחד אחד וקבענו את מותם של הרוגי האסון, 2 דברים קשים מאוד נחרטו לי עמוק בזיכרון, הפנים היפות של הנער עם הגשר בשיניים והטלפון שהיה בכיס של אחד מההרוגים שצלצל, ראיתי שכתוב על המסך 'אשתי היקרה' ידעתי שהיא דואגת לו ורק מקווה לקבל בשורה טובה והבנתי שבעוד כמה רגעים החיים שלה ישתנו ולעולם לא יהיו אותו הדבר".
ישראל גודלבסקי (45), יו"ר מתנדבי מד"א-הצלה פתח תקווה פעל בשנה שעברה בעת אסון מירון בחפ"ק הלאומי של מד"א כאשר התקבל דיווח ראשוני על פצועים: "שלחנו מיד את הצוותים לשטח וקיבלנו בקשר עוד ועוד דיווחים על נפגעים. פתאום, במבט על – הבנתי שאנחנו בתוך אירוע רב נפגעים, אסון של ממש. במשך 25 שנות התנדבותי במגן דוד אדום ובמקביל לעבודתי בחברה קדישא לא נתקלתי באירוע כזה של כל כך הרבה אנשים שנהרגו בדקה אחת".
"לאחר רגע של שמחה וריקודים הייתה דממת מוות. עבורי, האסון לא הסתיים בהר, הוא המשיך גם בבית העלמין סגולה שם אני פועל כאחראי מטעם החברה קדישא וקיימנו 4 מהלוויות. מאז האסון במירון בכל פעם שאני מגיע לשם הזיכרונות עולים, כל נקודה מזכירה פרטים מהאירוע הקשה. לא היה לי ספק שהשנה אהיה שם שוב. התחושה היא שונה אחרי כל השינויים הבטיחותיים שבוצעו במקום. אין ספק שהסכנה קטנה יותר ואנחנו מקווים ומתפללים שבע"ה הכל יעבור בשלום", הוסיף.
פראמדיק מד"א מימון גבאי (40) תושב שלומי טיפל בילד שנפצע באורח קשה באסון: "האירוע במירון טלטל אותי באופן משמעותי. אני נמצא בקשר קבוע עם שני ילדים שנפצעו קשה באסון ושניהם עדיין מאושפזים בבית חולים אלי"ן בירושלים – אחד מהם הוא בנו של רופא היחידה שלי במילואים. לפני האסון, כמעט בכל יום חמישי ושישי עליתי להר מירון ומאז האירוע אני מבקר במקום הרבה פחות. מה שהיה לי קשה זה שזה אירוע של קדושה שהפך לאירוע קשה מאד. בתור אחד שהיה בפיגועים קשים אני חושב שחשוב שאחזור לזירה, שנה אחרי כדי לעבור חוויה מתקנת. אני בטוח שהלקחים משנה שעברה הופקו וכי השנה נתרכז כולנו בהנאה מהמעמד ולא נצטרך ליישם את הידע שלנו בהצלת חיים".
חובש מד"א-הצלה גליל, שמחה אולשין (23) תושב צפת, שמדי שנה מאבטח רפואית את הילולת מירון, סיפר אף הוא כי "האסון התחיל בדיווח על מרפסת שקרסה. כשהגענו לשטח, לא הצלחנו להבין בהתחלה את גודל האסון. טיפלנו בכל פצוע ופצוע ופעלנו באופן מהיר ומקצועי. רק שלושה ימים לאחר מכן, כשחזרתי הביתה והייתי בשקט – עיכלתי את גודל האסון הכבד. אני מתפלל שההילולה השנה תסתיים בשלום ללא פצועים".
פראמדיק מד"א דודו ברגר (40) תושב גבעת אבני, אחראי על הכוננים והאופנועים במרחב ירדן של מד"א, אמר כי "מאז כניסתי למד"א לפני 8 שנים, בכל שנה השתתפתי באבטחה הרפואית של הילולת הרשב"י במירון, כולל בשנות הקורונה. ההילולה במירון היא חוויה ואירוע שמח מאוד של תפילות, שירה וריקודים. כמו בכל השנים שקדמו ההילולה במירון התחילה בשמחה וברגע אחד הכל נגדע. התחילו להגיע דיווחים על נפגעים מחוסרי הכרה. פילסנו את הדרך בין ההמון והגענו לזירה שבה שכבו 10 נפגעים מחוסרי הכרה, היינו בטוחים שאלו כל הנפגעים של האירוע, התחלנו לבצע בהם פעולות החייאה ועדיין לא עיכלנו ולא הבנו את גודל האסון".
"תוך שאנו מבצעים פעולות החייאה הייתה המולה גדולה והתחילו לחלץ לכיוון שלנו נפגעים נוספים, הבנו שהאירוע גדול ומורכב יותר. אני זוכר כל פרט ופרט מאותם רגעים. זה מלווה אותי במשך כל השנה, כל תמונה ממירון וכל אזכור של מירון מחזיר אותי לאותם רגעים קשים. שבוע אחרי האסון הרגשנו צורך לעלות למקום, נפגשנו עם רוכבי יחידת האופנועים של מד"א להדלקת נרות זיכרון ושיתפנו ביננו את החווית הקשות שחווינו במקום. חיכיתי כבר לעלות השנה ולסגור את המעגל, כשהפעם המקום בטוח יותר", טען.
פראמדיק מד"א מאור אטדגי (38) תושב מגדל העמק, שחזר: "אירוע קשה כזה חרוט בזיכרון בכל רגע ורגע. אני זוכר כל פרט מאותו לילה. זאת הייתה הפעם העשירית שהשתתפתי באבטחה רפואית בהילולה במירון, בכל שנה שהסתיים האירוע נשמנו לרווחה שלא היה אסון. הייתי במתחם בני עקיבא במירון, במקום שבו היה מוצבת משאית החפ"ק של מד"א והדלת נפתחה, חובש עמד בפתח וצעק 'קחו את התיקים ותרוצו למתחם תולדות אהרן, יש שם פצוע קשה' לקחנו מיד את תיקי הפראמדיקים ויחד עם עומרי, יוסי ורועי רצנו למקום. היינו צריכים לפלס את הדרך ובקושי רב הצלחנו לעבור דרך האנשים שעדיין לא הבינו מה קורה".
לדבריו, "רק אנחנו מצליחים להגיע למקום מתגלים לעיננו עשרות נפגעים וזעקות עזרה, ראינו פצועים שחלקם כבר לא היו בחיים. חילקנו את התפקידים ביננו והתחלנו לעבוד באופן אוטומטי כפי שהכשירו אותנו בתנאים קשים. המוסיקה רועשת, האנשים זועקים וגופות מוטלות לפנינו. אלו רגעים שלעולם לא אשכח. מאז לא חזרתי עוד למירון אבל מירון לא עזבה אותי לאורך כל השנה האחרונה. אני במד"א כבר 23 שנים ומעולם לא הייתי עד לאירוע כה קשה. השנה לאחר ההכנות ולאחר הפקת הלקחים אנחנו עולים שוב להר מירון למטרת הקודש של האבטחה הרפואית של משתתפי ההילולה בתחושה ובתקווה שהפעם הכל יעבור בשלום אבל המראות של השנה שעברה ישארו איתי תמיד".
פאראמדיק מד"א עמרי הוכמן (32) תושב יבניאל שניהל את צוותי מד"א בטיפול הרפואי באסון, סיכם: "הרגעים הראשונים שרצנו אל תוך הזירה חרוטים בי, שמענו באוזן אחת את צעקות העזרה ובאוזן השניה את דממת המוות, אני זוכר את המראות הקשים מאותו הלילה, מראות שנשארו איתי עד היום וצפים מעת לעת. השנה אגיע להר בידיעה שהמתווה החדש והפקת הלקחים המשמעותית שנעשתה תמנע את האסון הבא ותאפשר לכולם לחזור הביתה בשלום".
מצמרר….
אין מילים.