הסרבנות לגיטימית? חילופי המכתבים של הטייס עם הפרשן הבכיר

במהלך סוף השבוע פרשן 'חדשות 12' הבכיר, עמית סגל, פרסם התכתבות עם טייס לשעבר בחיל האוויר שהצדיק את תופעת הסרבנות בשמאל. במכתב מופרט, סגל מסביר לטייס את משנתו בעניין

מכתב הטייס לעמית סגל

‏עמית שלום, סיימתי לא מזמן עשרות שנות טיסה מבצעית בחיל אויר. עד היום, בכל סבב, בכל סיטואציה טייסי חיל האויר התייצבו ללא שאלה. השארנו משפחות מאחור לחטוף טילים ולהיכנס לממ״דים ויצאנו. שעות על גבי שעות. ממשלות ימין, ממשלות שמאל, בכלל לא משנה, ואגב כפי שאתה יודע, ב -20 השנה האחרונות זה בעיקר ממשלות ימין, אבל זה לא שינה כלום. התייצבנו כולנו למילואים. בלי שאלה בכלל. לא מצפים למדליה או הוקרה פומבית. עושים מתוך שליחות וטובת המדינה.

ואז לפתע פתאום מגיעה ממשלה ומחליטה באופן חד צדדי לשנות את חוקי המשחק. משתמשת בכוחה הפרלמנטרי לעשות שינויים שמשנים בצורה מהותית את אופייה וצביונה של המדינה. ומצפים שהמדינה תמשיך להתנהל כתמול שלשום. אבל זה לא קורה ובצדק. לא עושים כזה שינוי בצורה כזאת שלומיאלית וחסרת מנהיגות.

הטייסים, כמו עוד הרבה מגזרים בחברה, באים ואומרים לא נשתתף במשחק החדש. רוצים לשנות את החוקים? רוצים לשנות את השיטה? צריכים בהסכמה. זה לא עובד אחרת ולא יעבור אחרת. לא עושים זאת חד צדדית. אז כל טייס ומצפונו. יש הרבה צבעים לסיפור הזה. אין ממש התארגנות מובהקת. כול אחד נכנס למפקד הטייסת לבד להגיד מה כוונותיו.

הטייסים לא עשו מעשה פלילי. לא הפכו באסטות בחווארה, לא הציתו F16 בדת"ק, או גנבו מטוס וטסו להפציץ את הכנסת, או עקרו מטע זיתים. חלקם פשוט אומרים במשחק החדש לא נשחק. "לא משחקים שברו את הכלים…" הם פשוט נשארים בבית. כמו אברכים. להגיד שהם אלי זעירא על סטרואידים זה לפשט את הסיטואציה הקשה והמורכבת שהמדינה הכניסה אותנו.

ובוא נזכור מה עצר באמת את החקיקה. ההפגנות המנומסות בקפלן? לא. רק כשזה הגיע לצבא. רק מכתב הטייסים ופיטורי גלאנט עצרו את הרכבת הדוהרת הזאת. עצוב, אבל זה מה שהיה נדרש. בין הצבא ובמדינה לבין המילואימניקים יש הסכם רב שנים. לא משנה עכשו מה טיבו אבל הוא מבוסס בעיקר על אמון, יושרה, וטובת המדינה. ואת ההסכם הזה יריב לוין, רוטמן וסמוטריץ החליטו לפתוח ולשנות באופן חד צדדי. אתה היית מסכים שישנו לך הסכם באופן חד צדדי? לא נראה לי. הם לוקחים את המדינה למקום מסוכן.

אסד שלח את הטייסים שלו להפציץ שכונות של מורדים, בני עמו, אולי אפילו בני משפחה בפצצות נוראיות. זו הציפייה מטייסים? תשתקו ותפציצו?

יובל (השם האמיתי שונה)

מכתב המענה של סגל לטייס

יובל שלום, חשבתי הרבה על מה שכתבת, ועל אף שאני מרגיש שיש בינינו פערים שהם לא רק לוגיים (זאת אומרת תהום שקשה לגשר עליהם בטיעונים) אנסה להתמודד. דיברת על שינוי המשטר והפרת החוזה.

תגיד, זה נראה לך הגיוני שהחלטה כה דרמטית מתקבלת על סמך התייעצות אך ורק עם מי שסבור שזה סוף המדינה? איפה דניאל פרידמן, איפה ישראל אומן, אפילו רחמנא לצלן שמחה רוטמן? יובל אלבשן? חיים רמון? ידידיה שטרן ורז נזרי? ככה נראה איסוף מודיעין לפני מה שחלק מהטייסים כתבו לי שהוא המשימה המבצעית החשובה בחייהם? היית יוצא ככה למבצע?

ויותר מזה, אני רוצה לשאול אותך בתגובה, ותוך שאני מקבל את זה שקשה לאתר את החוזה או לתת לו צורה, מדוע החוזה שאתה חש שקיים, חשוב מהחוזה של מישהו אחר שגם הוא משרת בצבא? יש אנשים שבעיניהם משאת הדורות כולם זו ירושלים. זו בעיניהם עילת הקיום כולה. עם יד על הלב, אם ב-2000 ועידת קמפ דייויד הייתה מסתיימת בהסכם, היית תומך, או מבין, אם חצי מכוחות הקרקע היו מסרבים להתייצב למילואים? בעיניהם זה החוזה, ודעתם לא פחות נחשבת מדעתך.

ואגב יובל, אני חושב שאם נתבונן ביושר על הטיעון שלך, המסקנה הבלתי נמנעת הבאה היא שאם בעיניך שינוי עילת הסבירות ומה שאתה חושש שיבוא במקומו הוא כבר שינוי יסודי בחוזה, קרי פגיעה אנושה בדמוקרטיה של המדינה, המסקנה הלוגית הבלתי נמנעת היא שהופר גם החוזה עם משרתי הקבע. אני כבר חושש מלכתוב זאת כי באקלים המטורף הנוכחי אולי יהיו מי שיאמצו גם את זה, אבל למה לא לקרוא לסרבנות המונית בקבע? כל טיעוני אי ההתנדבות תקפים גם שם: הפרה יסודית של החוזה, קבע הוא מעבר לשירות החובה, וכמובן – אי השירות בדיקטטורה.

אתה כותב:״הטייסים לא עשו מעשה פלילי. לא הפכו באסטות בחווארה, לא הציתו F16 בדת"ק, או גנבו מטוס וטסו להפציץ את הכנסת, או עקרו מטע זיתים״. אז זהו, שזה נעשה באופן יותר אלגנטי, אבל בפועל, הנזק ממעשיכם יהיה כבד לאין שיעור מהצתת מטוס או הפצצת הכנסת. אם רמת הכשירות של החיל וכתוצאה מכך של צהל תרד, הרי שנהיה חשופים לסכנות אדירות ברמה הלאומית. לכן, אחת משתיים: או שמדובר במעשה חמור לא פחות מאלה שתיארת, או שאתה אומר לי בקריצה ״עזוב, בסוף לא נפקיר את הביטחון״, ואז המשמעות היא שמדובר במשחק, בעיניי כמעט ציני, בביטחון המדינה להשגת הישג משטרי/פוליטי.

אני כותב את כל זה בכאב רב מכמה טעמים. האחד הוא שהייתי בגלצ, ולא סיכנתי את חיי, אבל לשתוק איני יכול כי אין לצערי כמעט אף אחד אחר בעיתונות הישראלית (להבדיל מהתקשורת) שמשמיע בימים אלה את הקול הזה, ואני מודאג עד מאוד מההשלכות של מעשיכם, בחזיתות שאינכם משערים בחברה הישראלית.

השני הוא שברור לכל בר דעת מה התרומה ומה האיכות של המשרתים בחיל האוויר בעמדות האלה. ודווקא בגלל זה, אני חושב שחובה עליי לצעוק. התלבטתי קשות לפני שכתבתי את מה שכתבתי (ובדרך כלל אינני מהמתייסרים לפני כתבות או שידורים). זו עת חירום היסטורית ולדעתי אין מנוס מלהרים דגל אדום.

בתקווה לימים טובים יותר, עמית.