רחל הציעה למחבלי החמאס קפה ועוגיות – והצילה את חייה וחיי בעלה

במשך 20 שעות הוחזקו בני הזוג רחל ודוד מאופקים כבני ערובה. בריאיון לחדשות 13 שחזרה רחל את רגעי האימה: "שמו לי רימון על הראש, סימנתי לשוטר עם היד כמה מחבלים יש בתוך הבית".

"נכנסו אלינו חמישה רוטביילרים עם קלצ'ניקוב ורימון", היא שחזרה בריאיון לחדשות 13. "התחילו להגיד 'אללה וואכבר, אני שאהיד', ואמרו לנו לעלות למעלה. אני ובעלי היינו יחד. דיברתי איתם, שאלתי אותם, 'שתיתם קפה או תה?', ואז אני אומרת לשוטרים שהיו בחוץ, אחד מהם הבן שלי, שיביאו להם לאכול ולשתות. אני ובעלי בחלום, לא מבינים מה קורה איתנו. בצהריים אמרתי להם, 'אתם רוצים לאכול צהריים?' כדי להסיח את דעתם כי פחדתי שאם הם ירגישו רעבים, הלך עליי ועל בעלי. התחלתי לדבר איתם ולהגיד להם, 'אנחנו אחים, אל תעשו את זה' ואחד אמר, 'לא, אני שאהיד' וכיוון את האקדח לבעלי. אמרתי לבעלי, 'בוא תשב לידי, נקרא שמע ישראל ואלוקים איתנו'".

"הבאתי להם לאכול ולשתות ופחדתי שהם יהיו רעבים והוא יציק להם, ואז הם יתחילו לירות. אני יודעת שהבן שלי הוא מהחבר'ה שיחלצו אותי מהבית והוא מסמן לי, 'אמא, אל תדברי', שאני לא ארמוז להם שזה הבן שלי. אני עושה למחבל ככה (יד על הפנים) ואחד המחבלים אומר, 'רחל, דיר באלאק, בלי בלגן', ואני אומרת לו, 'כואב לי הראש'. השוטרים הבינו שיש חמישה מחבלים. אחד ירד, הם הרגו אותו ופצעו עוד אחד. אני בינתיים אמרתי שאשחד את המחבל הזה שנפצע. הבאתי תחבושת וליפפתי לו על היד, אמרתי לו, 'לך לישון, לא נורא. אתה רוצה מים או לאכול?'. הוא ביקש מים, השוטרים הביאו לו אננס אמרתי לו, 'תאכל מתוק, תרגיש טוב', כי כל רגע הרימון על הראש שלי והקלצ'ניקוב והטיל לאו ואמרתי לעצמי, 'אלוקים אדירים, מה אני אעשה?', אז אמרתי לו, 'תגיד לי מה השעה' כי התחיל להחשיך, והמחבל אומר לאלכס השוטר, 'בלי בלגן'. וכל רגע הם הסתכלו בחלון לראות אם הם באים להציל אותנו".

"אמרתי לאלכס, 'אני מאבדת את עצמי, אולי אני אגיד להם שיהרגו אותי, אני לא יכולה להמשיך ככה'. הוא אומר לי, 'רחל, יהיה בסדר', כל רגע הם אומרים לי, 'אל תפחדי, הבן שלך יודע שאת נמצאת פה'. הוא שרטט להם איך הבית נראה. ואז דוד ואני יושבים על הספה וכוחות נכנסו מהמרפסת ומהגג של המקלחת, ואני שאלתי אותם, 'איך נכנסתם ואיך ידעתם שיש פה גג'. הם אמרו לי, 'נכנסנו עם רחפן'".

"אני מכסה את עצמי ומסכן בעלי, קופץ כדי להגן עליי. לקחו אותי לבית חולים, לא יודעת איך יצאתי מהבית. ואני אומרת להם, 'אתם גיבורים, נתתם לי את החיים', ואחד מהם אומר לי, 'לא, אנחנו החיילים, את הגיבורה. איך הקשבת להם, איך נתת להם אוכל ומים'. לא יודעת איך עשיתי את זה, המחבלים ישבו לידי חצי מטר, לא יודעת איך הימ"מ ירו בהם, לא יודעת איך יצאתי חיה".