"יצאנו מהבית לתפילת השחרית של שמחת תורה", סמ"ב (מיל') יאיר נזכר באותו רגע, "אבא שלי שהתארח אצלנו התקשר לאחותי, וברקע שמעתי אזעקה".
ואכן, בשעות המוקדמות של בוקר יום שבת, כאשר גדר הגבול ברצועת עזה נפרצה ומאות מחבלים מטעם חמאס והגא"פ נהרו לשטח המדינה כדי לבצע פעולות טרור חמורות – היה ברור שהחל אירוע בטחוני עצום בגודלו, שרק שעות בודדות אחר כך הוכרז כמלחמה.
המחשבה הראשונה של יאיר, בתור לוחם לוט"ר במילואים, הייתה להתקשר לחבריו ליחידה. תוך חצי שעה בלבד כבר יצא מביתו במעלה אדומים, שם נשארו חמשת ילדיו ואשתו, ונסע דרומה, ללב שדה הקרב: "כל הצוותים שלנו הוקפצו והגענו ראשונים לניר יצחק. אנחנו יחידת התערבות, וזה בדיוק התפקיד – לפגוש את הטרור פנים מול פנים".
כשהגיעו, מיד הבינו הלוחמים שהאויב שלח חוליות מחבלים וחסם את הצמתים בעוטף, אבל זה לא הרתיע אותם: "ההחלטה שמתקבלת על ידי הקצינים באותם הרגעים היא להרוג אותם מהר, לסיים את המלאכה ולנוע קדימה כדי להגיע ישר לנקודה הבאה בה זקוקים לנו".
כשהיו מחוץ לקיבוץ בארי, יאיר מספר שאיתו בצוות היו לוחמים שחוו מלחמה בפעם הראשונה. "מפקד הצוות, בחור צעיר, מסתכל לי בעיניים. אומנם אנחנו מכירים רק כמה דקות, אבל התחושה היא שאנחנו מכירים שנים. עם דמעות בעיניים הוא אומר לי 'עוד חבר נהרג'. אנחנו רגע אוספים את עצמנו, תופסים את הציוד ומזנקים מהרכב אל עבר המחבלים".
כשהוא נשאל איזה רגע הוא זוכר במיוחד, בין כל ימי הלחימה, הוא עונה ישר: "כשאנחנו נכנסים למתקן באורים, בהיתקלות הראשונה שלנו באש רציפה, לוחם מיחידה אחרת רואה אותנו יורדים וזועק אליי: 'יורים עליך'! עניתי שאני יהודי וכבר 2,000 שנה יורים עלינו. הוא מחייך אליי ואנחנו נכנסים ללחימה".
"אני גאה בדור הנפלא הזה של הלוחמים", מסכם יאיר, "למרות הסיטואציה של חוסר ודאות בשדה הקרב, מוצאים את תעצומות הנפש להמשיך ולהתחזק. גם כשקשה עכשיו – חושבים על העתיד שלנו כאן במדינה".
