שעת בוקר מוקדמת בקיבוץ שבעוטף עזה. השחר הפציע ואיתו התעוררו בבהלה התושבים לקול מטח כבד אשר שוגר לעבר יישובי העוטף. ברגע אחד, התנפצה השלווה והתחלפה ברעש ירי מצמרר. רס"ל (במיל׳) נ׳, מתגורר בקיבוץ יחד עם אשתו ושלושת ילדיו ונמצא בכיתת הכוננות – כוח אבטחה מצומצם של תושבי הקיבוץ, המהווים את כוח ההתערבות וההגנה הראשון אל מול האיום.
"התעוררנו כמו כולם בגלל הרעש, וברגע שאשתי פתחה את דיווחי החדשות הבנו שמדובר באירוע שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים", אומר רס"ל (במיל׳) נ׳. "בבת אחת הוציאו אותנו מהמיטות, קיבלנו הודעות לעלות על ציוד ולהגיע לגדר המפרידה בין השטח שלנו לעזה. התחלנו להתקרב אל עבר הגדר המערבית ומרחוק הבחנתי בג'יפים, אופנועים ואנשים באזור. תחילה לא הבנתי אם אלו כוחותינו או לא. התחלתי לצעוק לעברם על מנת להבין מי הם, ובתגובה הם התחילו לירות עלינו. טלפנתי לאשתי ואמרתי לה: 'תנעלי את כל דלתות הבית, תסגרי אל כל החלונות והיכנסי בדחיפות עם הילדים לממ"ד'".
קו הגנה ראשון ואחרון
בתעוזה יוצאת מן הכלל, כיתת הכוננות, שבה כ-20 אנשים, החלה לנהל קרב יריות מול עשרות רבות של מחבלים. "הם נכנסו לעומק של כ-20 מטרים", מגלה רס"ל (במיל׳) נ'. "אנחנו היינו די צמודים לבתים הראשונים של הקיבוץ, ובשלב זה אנחנו שומעים ורואים אותם יורים עלינו. דברים החלו לעוף בשמיים, הרעש היה חזק".
"לאחר מכן הגיע ברוך (חבר מכיתת הכוננות) עם הרכב שלנו, וחטף פגיעה מטיל שנורה לעברו. הוא הצליח לדרדר את הרכב לקראת מקום המחסה שלי והפיל את עצמו החוצה", משתף רס״ל (במיל׳) נ׳. "ראיתי שהכדור חורר לו את הרגל. התחלתי לרוץ אליו ולגרור אותו כדי שלא יהיה חשוף לאש, ותוך כדי שאני גורר אותו הוא חטף טיל נוסף לתוך הרגל. הבנתי שאני לא יכול להמשיך להתקדם איתו כי שנינו נהיה חשופים לפגיעה אז שמתי אותו מאחורי הגלגל האחורי של הרכב. בזמן הזה ראיתי חבר צוות נוסף חוטף כדור ונופל על הרצפה. אני הלכתי במהרה לעץ אקליפטוס שראיתי על יד הרכב והמשכתי לנהל מולם קרב תוך כדי שאני מנסה לשמור על ברוך שלא יילקח על ידי המחבלים".
במשך שעות ארוכות נלחמו אנשי כיתת הכוננות לבדם אל מול עשרות מחבלים. הם הגנו על המשפחות שלהם ועל שכניהם, וניסו לשמור גם על חייהם של החברים שנפצעו בקרב. "היה לנו ברור שאנחנו הקו הראשון והאחרון בפני כל הבתים של הקיבוץ", הוא מסביר. "מידי פעם שיניתי עמדה ובשלב מסוים ניסיתי להרים את הנשק ולירות. נתתי פקודה לגוף ומשום מה הנשק לא התרומם. הסתכלתי עליו וראיתי שהיד שלי לא במקומה".
כמות המשימות והאדרנלין, גרמו לכך שרס"ל (במיל׳) נ׳ לא הרגיש שפרק ושבר את ידו. תחת אש, הוא הצליח להגיע למרפסת צדדית של אחד מבתי הקיבוץ, שם ראה כביסה מונחת. הוא זרק אותה על הרצפה וכיסה את עצמו בה בניסיון להסתתר. "בזמן הלחימה פועלים על אוטומט", הוא מציין. ״כל מה שלמדת ועשית לפני 30 שנה בשירות הסדיר שלך קופץ בחזרה".
להילחם בכל הכוח
במשך שעה שכב רס״ל (במיל׳) נ׳ במקום מסתור. מידי פעם הגיע חבר צוות מכיתת הכוננות לבדוק לשלומו, אחד מהם עשה לו חוסם עורקים. "בשלב מסוים הם הגיעו אלי וביקשו ממני את המחסניות כי התחמושת שלהם החלה להיגמר. ביקשתי מאחד מהם שיחליף לי מחסנית כי שלי נגמרה. הוא החליף, דרך את הנשק מחדש והשאיר אותי עם נשק דרוך למקרה שמישהו יגיע אלי".
לאורך כל שעות הלחימה ניסו תושבי הקיבוץ להזעיק אמבולנסים ומסוקים למקום, אך בשל הסיכון אלה התקשו להיכנס לזירה. "לבסוף שניים מהצוות הגיעו עם רכב, קיפלו את המושבים האחוריים והכניסו את שני הפצועים במצב קשה. אני הצלחתי ללכת בעצמי אז עטפתי את היד והתיישבתי ליד הנהג. אמרתי לו לנסוע בדרכים צדדיות כי סביר להניח שנתקל באויב. לאורך הדרך ראינו רכבים מחוררים מיריות ומראות קשים, וכך נסענו עד לרביבים, שם חיכו לנו אמבולנסים ומסוק של מד"א".
רס״ל (במיל׳) נ׳ הגיע לבית החולים סורוקה אבל בגלל כמות גדולה של פצועים, הוא הועבר לבית החולים שיבא תל השומר. "אני זוכר סרטים, אורות וצעקות של כאב. רק בשלב מסוים התברר לי שאני הוא זה שמשמיע את הקולות הללו". הוא אושפז ונותח, ונמצא בבית החולים בתהליך החלמה עטוף במשפחה השנייה שלו – היחידה. "הצוות שלי כאן מהבוקר עד הלילה, היחידה שלי, 669, מאוד תומכת בי כאן לצד עבודה קשה מאוד בשטח. אני כבר מחכה להגיע, לפגוש אותם ולהצטרף אליהם ללחימה".
אלוףףףף. מה נהיה עם המשפחה שלו? הצליחו להינצל?