הם יושבים בהאמר – מט"ק (מפקד טנק), חמישה צנחנים ועוד שלושה שריונרים שהתגייסו למשימה הזו. הם נוסעים ברחבי הבסיס, בידיעה שבשיחים מסתתרים מחבלים חמושים, שרק מחכים לרגע הנכון לירות ולהרוג. קשה לשער איך הם מרגישים בסיטואציה המבעיתה הזו, ואת ההקלה שמציפה אותם כשהם מוצאים לבסוף את הטנק הנטוש היחיד שנותר במוצב – אפשר רק לדמיין.
סמ"ר רועי הוא מט"ק בחטיבה 7. עוד לפני תחילת המלחמה עלה גדודו לתעסוקה מבצעית בעוטף עזה, על מנת להוות את כוח המחץ באיזור: "היינו על הקו שבין מזרח ג'באלייה לשדרות. הבנו והכרנו את הגזרה כבר תקופה, ולכן ידענו שמצב חירום – יכה בנו ראשונים".
וכך קרה בבוקר יום שבת, בה סמ"ר רועי היה בביתו בשל החג. דקות ספורות עברו מהרגע בו גילה על המצב השורר במדינה, ועד שעלה על סרבל ונפרד מאמו. הוא נסע עם קבוצת לוחמים, מחוסרי ציוד אך "עם כדור בקנה", במטרה לחבור למחנה 'יפתח' שעבר את אחת ההתקפות הקשות ביותר.
"בפנייה לזיקים, ראינו על הכביש שביל של גופות", הוא נזכר ברגעי ההלם הראשונים, "הגענו לעמדת השמירה בשעות הערב וניסינו לקושש ציוד, אבל הכול היה הרוס ומגואל בדם. מולנו אלונקות וחברים פצועים והרוגים, אך היינו חייבים להמשיך הלאה ולהילחם".
סמ"ר רועי ומספר שריונרים נוספים עברו דלת דלת על מנת לזכות את המוצב, אך במהרה הבינו שכל הטנקים נפגעו או נלקחו על ידי המחבלים: "ראיתי בעיניים את הכלים שנשרפו. כל השירות לימדו אותי שהם בלתי חדירים, אבל אחרי עשרות טילי נ"ט – גם להם יש גבול".
כאשר הגיעו לחמ"ל, סמ"ר רועי קיבל הוראה ברורה – להרכיב לעצמו צוות, ולאתר את הטנק היחיד שנותר במוצב. "חלק מהאנשים שנותרו עדיין היו פגועים מהקרב שהתחולל", הוא משחזר, "אבל מצאתי את הרס"פ של הפלוגה שבעברו היה נהג, חבר שהיה תותחן, ועוד קצין, ויחד הם הפכו לצוות שלי".
וכך, סמ"ר רועי, סמל שניר, סמ"ר רז, קצין נוסף ומספר לוחמי צנחנים – עלו על האמר פתוח ונסעו אל עבר הטנק. "פחדתי פחד מוות, ואני עד עכשיו לא יודע להסביר איך עליתי על הכלי הזה, כשידעתי שעדיין מסתתרים מחבלים באזור", הוא מתוודה, "לא היה לנו אמצעי לראיית לילה, לא ידענו איפה הטנק ואם הוא בכלל שמיש, אבל הזכרתי לעצמי שבמלחמות בעבר ללוחמים לא הייתה הפריבילגיה להגיד לא – והמשכתי קדימה לעבר המטרה".
לאחר נסיעה מותחת, הם מצאו את הטנק ורצו לעברו: "נכנסנו, וישר שמענו קולות מצוקה וקריאות לעזרה מקיבוץ ניר עם. הגענו, ביצענו ירי מקלעים לעבר השיחים וסיכלנו את המחבלים. מיד לאחר מכן, קיבלנו קריאה נוספת בקשר – 'תגיעו למוצב של גולני'".
מאוחר יותר, באמצע הלילה, סמ"ר רועי והצוות נאלצו לנווט בלי כוונות, משקפות או מפה. "היה לנו רק תצלום אוויר – מפה לבנה כמו בספרים של פעם", הוא מתאר, "באיזשהו שלב כמעט התהפכנו, אבל בלמנו את הנפילה והקנה התמלא בבוץ. נסענו ברוורס, ובנס מוחלט הטנק נפל חזרה על הזחלים".
בכל פעם שהתמקמו, הצליחו לחסל עוד ועוד מחבלים. כדי להימנע מחשיפה לאיום נ"ט הם נסעו קדימה ואחורה, ירדו מהעמדה ועלו אליה בחזרה.
"בהתחלה היינו הטנק היחיד בגזרה. נסענו ממקום למקום, עברנו מהתקלה להתקלה, מסיכול לסיכול, ללא רגע אחד של מנוחה", מסביר סמ"ר רועי, "אפילו השמדנו מטרות בתוך הרצועה. אחרי פעולה ממושכת אזלו לנו האוכל והמים בתוך הטנק, ובשלישי בבוקר חברו אלינו כוחות נוספים, שהיו ממש אוויר לנשימה עבורינו".
בנקודה זו, הטנק שלהם חיסל כבר 40 מחבלים. "אני עדיין מנסה להבין מה אני מרגיש", מודה סמ"ר רועי, "אמנם הבאנו הישג מבצעי גדול וחשוב, אבל הרבה חברים שלנו, אנשים שהם מלח הארץ, אבדו בדרך. אני משתדל לעקוב אחרי אלו שנפגעו ונמצאים עכשיו בטיפול רפואי, להרים את הראש למעלה ולעשות את הטוב ביותר. אנחנו צוברים אנרגיות, ונגיע חזקים וטובים יותר לקו המגע".
