בין ימין לבנימין: מדוע הוא מינה דווקא את אהרן ברק? / יוסף טיקוצ'ינסקי

1.
תיראו לא מופתעים:
בחירתו של ברק לוקחת אותנו שנה ושנתיים אחורה וחושפת את התמונה המורכבת והבלתי מובנת מאליה

הזעם שאחז השבוע בשרים וחברי כנסת מהליכוד ומפלגות הימין היה מתבקש וצפוי. הם התקשו לכבוש את כעסם ואת תסכולם כששמעו בכלי התקשורת, שראש הממשלה בנימין נתניהו מתכוון למנות את נשיא העליון בדימוס אהרן ברק לנציג מדינת ישראל בצוות השפיטה בהאג.

במבט ימני פשוט, מדובר בסטירת לחי למצביעי הימין כולם משום שאהרן ברק הפך ובצדק לסמל. הרפורמה המשפטית כולה נבנתה ובאה לעולם אך ורק בגלל משנתו המשפטית של ברק ומהאקטיביזם השיפוטי שהנחיל כאן לאורך השנים, הרצון הקיים גם בימין וגם בחלק גדול מחוגי השמאל לחולל שינויים במערכת המשפט הוא בעצם רצון לשנות בחזרה את מורשתו השנויה במחלוקת של אותו ברק.

אבל חרף הזעם הרב בימין ולמרות שרוב המאוכזבים לא העזו לבטא זאת בקול, אי אפשר לומר שיש מישהו שהופתע מהצעד ומההחלטה של נתניהו. ההחלטה נראתה טבעית, מה שממחיש את גודל הפרדוקס, כאשר מנהיג הימין אוחז בידו של האיש שהפך לסמל היריבות הפוליטית ובכל זאת זה נראה לכולם טבעי ומתבקש.

על מנת להבין קצת יותר טוב את פשר הפרדוקס המורכב הזה, צריך לקחת כמה צעדים לאחור, להתרחק מהתמונה ולנסות לראות אותה במלואה. וגם אם לא נחקור את כל מרכיבי מערכת היחסים הארוכה ומלאת המהמורות המופלאות בין נתניהו וברק, נלך קודם כל שנה אחת אחורה.

בדיוק לפני שנה, בשלהי טבת תשפ"ג, פרסמו שופטי בג"ץ את החלטתם לפסול את מינויו של הרב דרעי לתפקיד שר בממשלה. הימים היו ימי הבראשית של סערת הרפורמה המשפטית והארץ בערה בהפגנות קפלן ובעימות שנראה כקיצה של המדינה, החלטת בג"ץ רק הוסיפה שמן למדורה.

בעיצומה של הסערה הזאת, נכנס נתניהו לרכבו ונסע לביקור נדיר בביתו של דרעי בהר נוף. עד שהשיירה עשתה את הדרך הקצרה, כבר פשטה השמועה במהירות והמוני עיתונאים וסקרנים התגודדו למרגלות הבית, חצי מדינה עקבה בדריכות אחר הנעשה ברחוב הקבלן. נתניהו יצא מרכבו בהפגנתיות ונכנס לבנין כשהוא משמיע משפט די מעניין: "כשאח שלי במצוקה, אני בא אליו".

כעת נלך עוד קצת אחורנית לתחילת חורף תשפ"ג. הימים ימי הקמת ממשלה, נתניהו שזכה לניצחון מפתיע אחרי חמש מערכות מתישות לא ממהר להקים ממשלה והוא מושך את הזמן עוד ועוד. הוא משתדל להבליט את חוסר הרצון שלו בממשלת ימין על מלא, שפת הגוף הברורה שלו מעידה שהוא לא מאמין במילה את לאמירות של עצמו על ממשלת ה'ימינעלמלא' והוא רק מייחל ליום שגנץ ייכנס פנימה.

אחרי שכבר נחתמו ההסכמים, הם היו כפופים לתנאים מאוד ברורים שהציבו השותפים, שהכנסת החדשה תאשר כמה חוקים יוצאי דופן ורק אחריהם תיחתם סופית הקמת הממשלה, ביניהם חוק המשטרה של בן גביר והחוק שיאפשר לדרעי להיות שר למרות מצבו המשפטי. דרעי ובן גביר התעקשו על התקדים ההיסטורי כי לא האמינו לנתניהו שיעשה זאת אחרי הקמת הממשלה ולכן לחצו אותו לקיר.

מנגד, נציגי מערכת המשפט נכחו אז בדיונים בחדרי הוועדות שהכינו את החוקים הללו ולמרות המתח והאמוציות שהיו באוויר, בית המשפט העליון שמר על שתיקה מוחלטת ולא הביע דעה בנושא.

השתיקה של המערכת המשפטית היתה די ברורה ועל פי כל ההערכות, שהובאו אז בין היתר גם מעל במה צנועה זו וכעת הן מגשימות את עצמן אחד לאחד, עד לרגע הקמת הממשלה שררה איזושהי הסכמה שבשתיקה, מן הבנה הדדית בלתי מדוברת והסכם בלתי כתוב, בין נתניהו לבין מערכת המשפט ובפרט לפטרונה בדימוס ומתווה דרכה אהרן ברק.

מערכת המשפט מכירה את נתניהו כמי שעמד לצידה לאורך כל שנות כהונתו וכמי שהגן על עמדותיה למרות ההצהרות הלוחמניות שהשמיע. נתניהו עצמו שייך לליכוד הישן, לליכוד הרביזיוניסטי עם ההדר הביתרי ולכן באופן אישי הוא חולק כבוד עצום לפרופסור אהרן ברק, הוא מעריך אותו מאוד כמשפטן ואיש רוח למרות חילוקי הדעות הפוליטיים.

רק לפני שנתיים, נתניהו עצמו יזם פניה לברק בבקשה שיתווך בינו לבין היועהמ"ש דאז מנדלבליט, ברק נענה ברצון ועשה זאת. באותה הזדמנות אמר ברק כי "נתניהו הוא מגדולי מגיני מערכת המשפט", משפט שהיכה גלים אבל נתניהו מיהר להצניע אותו כדי שלא יבולע לו פוליטית.

בהקמת הממשלה הנוכחית כבר עלה חשש כבד יותר במערכת המשפט, שממשלת ימין תקדם גם מהלכים לתיקון העוולות במערכת, ולכן המסר הסמוי כלפי נתניהו היה כי השופטים לא יפריעו לו להקים ממשלה, לא יתערבו בהליך חקיקת חוקי דרעי ובן גביר, ונתניהו מצידו לא יבצע מהלכים דרמטיים מידי אלא ימשיך כפי שנהג תמיד. מערכת המשפט היתה מוכנה להכיל את ממשלת הימין הזאת למרות הכל ולמרות החקיקה המאתגרת, כל זמן שאותה ממשלה לא היתה מזיזה את הגבינה שלה.

אבל אז משהו השתנה. משהו מפתיע התרחש, משהו שגם במערכת המשפט לא ציפו שיקרה: יריב לוין הכריז על הרפורמה הדרמטית. אי אפשר אמנם לקבוע בנחרצות שגם הפסילה המיידית של דרעי היא תגובה לרפורמה, אבל ברור שאי אפשר היה לנתק בין המקרים. מערכת המשפט הופתעה מהתנהלות הממשלה ואולי יש סיכוי שבלי הרפורמה המשפטית, אזי הסטטוס קוו הרגיש והנפיץ שהיה בהקמת הממשלה, היה נשמר גם הלאה.

כשלוין הציג את הרפורמה, נתניהו שתק במשך יומיים-שלושה, גישש בזהירות את השטח, חיכה לראות את התגובות, בדק את כיוון הרוח, ורק אז החליט להסתער על זה בכל הכח למרות שבאופן אישי הוא לא אהב את הרפורמה. וזה עוד מאפיין מרתק באישיותו של האיש, שמסוגל בבת אחת לשנות גישה ב-180 מעלות, דווקא כדי לשמר את ההרגלים הישנים שלו ואת הרצון שלו להישאר בשלטון.

נתניהו מבין כבר הרבה זמן שהליכוד הישן שלו – הרביזיוניסטי והביתרי – אינו קיים עוד, הליכוד של היום מאמץ בחדווה את משנתם של סמוטריץ' ובן גביר, ואין שם יכולת להעריך אנשים כמו אהרן ברק ובכל זאת לחלוק עליהם, כמו שעושה נתניהו. לכן הוא חישב מסלול מחדש והחליט לרכב על הגל, ללבות את המחאה הציבורית נגד השמאל ונגד מערכת המשפט ובכך לקוות שהצד השני יגביר גם כן את המלחמה, ויצור מצב בו הלחץ יעשה את שלו והרפורמה המשפטית תקרוס. כך הוא יוכל לצאת נקי ולהאשים את השמאל כמובן. וזו גם היתה מטרת הביקור הדרמטי בהר נוף.

המגמה הזאת אכן פעלה את פעולתה, המלחמה הפנימית התעצמה והרפורמה המשפטית קרסה תחת הלחץ של השמאל, מערכת המשפט והתקשורת. ונתניהו? יצא נקי. הוא שוב הקרבן של המערכת למרות שכשהוא מביט במראה הוא מחייך כעת בסיפוק.

ובסביבתו של נתניהו יודעים זאת היטב, ולכן לא הופתעו כשהוא התדפק על דלתו של ברק בשעה שסוגיה משפטית בינלאומית מורכבת מוטלת על שולחנו. כשמדובר בהאג הוא לא סומך על אף אחד אחר. וזו גם הסיבה ששותפיו של נתניהו כל כך מתוסכלים, ומה שהכי מתסכל בכל זה- היא העובדה שהם לא מעזים לפרוק את זעמם בקול משום שהם עדיין פוחדים ממנהיג הימין שבינתיים לא מספק להם את הסחורה הימנית.

זהו הדיסוננס המופלא, המרתק והמתסכל כאחת, המונח מאחורי מהלכיו של נתניהו. משנתו של ראה"מ אחת היא, המהלכים שלו היו שקופים אז והם ממשיכים להיות שקופים גם עתה.

2.
אחד בפה ואחד:
גם בלחימה בעזה, נתניהו אולי מקווה שמישהו אחר יעשה עבורו את העבודה השחורה

אותה תובנה בדיוק ממשיכה גם כשמדובר במלחמה בעזה ובהרכב ממשלת החירום עם גנץ. השבוע ביקר בישראל שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן, פגישותיו עם בכירי הדרג המדיני והצבאי כבר היו קצת פחות מחויכות כשברקע נשמעות הערכות ראשי הצבא על "סיום השלב הֶעָצִים" בו ישראל עוברת לשלב השלישי של הלחימה.

המשמעות של סיום השלב העצים לדברי גורמי ביטחון היא מעבר למצב של מבצע צבאי ולא של לחימה, ישראל חוזרת במובן מסוים לימי מלחמת לבנון הראשונה שלא הסתיימה אלא הפכה לדשדוש ארוך ומדמם בדרום לבנון. בחדרים הסגורים נשמעה ביקורת חריפה מאוד מצד פוליטיקאים מהימין שאמרו כי נתניהו לא מתכוון להכריע את חמאס.

כשבלינקן הציג לעמיתיו הישראלים את דרישותיה של ארה"ב, הביקורת הזאת רק החריפה. אמריקה שמממנת את רוב המלחמה כאן, דורשת מישראל להכפיל את הסיוע לעזה למרות שהוא מגיע ישירות לידי חמאס וכן לעשות הכל כדי למנוע "פגיעה בבלתי מעורבים". כפי שזה נראה, זו גם הסיבה להחלשת ה"שלב העצים" כדי להשביע את רצון הבית הלבן, שם רואים בנאיביות רק את האינטרס הפנימי שלהם לקראת הבחירות לנשיאות ההולכות וקרבות.

זמן קצר אחרי ביקורו של בלינקן התכנס קבינט המלחמה כדי לדון ב'יום שאחרי' ובעסקת חטופים אפשרית שקטאר מציעה. על פי גורמים שנכחו בדיון, השרים כמעט ולא דנו ביום שאחרי והבינו כי נתניהו מורח זמן משום שלאף אחד אין תכנית ברורה איך לסיים את הסאגה הזאת. הכרעת חמאס עדיין רחוקה, האבידות ל"ע רבות ואמריקה לוחצת. מצד שני יש את אזרחי ישראל המצפים להשמדת האיום הקיומי ששמו חמאס כפי שהובטח להם. מדינת ישראל מעולם לא היתה במצב מביך יותר.

אחד המאפיינים באישיותו של נתניהו זה ההרגל למשוך זמן ולא לבצע מהלכים שאפשר לדחות, מתוך רצון שהקלפים יסתדרו מעצמם. בזירה הפוליטית זה עבד מצוין אבל בזירה הביטחונית קצת פחות. בכירי ביטחון טוענים שדווקא ההרגל הזה הוא זה שגרם להתעצמות חמאס וחיזבאללה לאורך השנים תחת מעטה השקט המדומה. אבל כעת נתניהו נדרש להכרעה והוא מתקשה לקבל אותה.

במצב כזה, נתניהו שוב מקווה שמישהו יעשה בשבילו את העבודה השחורה ויוציא את הערמונים מהאש. עד עכשיו זה הצליח לו: הלחץ של השמאל פטר אותו מהרפורמה, המלחמה גרמה לגנץ להיכנס לממשלה סוף סוף, הדברים עד כה יחסית הסתדרו. אבל בעזה זה קצת פחות הולך. ולכן בנימה ספקנית משהו, ניתן לומר בזהירות שנתניהו בסתר ליבו תולה קצת תקוות באורח האמריקני עם החיוך המלאכותי שהמריא מכאן אתמול וכן, אולי גם קצת קצת בחגיגה הצבועה המתנהלת בבית המשפט בהאג.

אם בית המשפט בהאג יוציא צו ביניים האוסר על מדינת ישראל להמשיך את המלחמה, זה יפגוש את הרצון בארה"ב להגיע גם כך להסדר אזורי וזה ייצור מאסה אדירה של לחץ, לישראל לא ממש תישאר ברירה. נתניהו מצידו היה ממשיך את המלחמה כדי להתקדם להחלשת חמאס וגם כדי להשאיר את גנץ בממשלה, אבל אם האילוץ להפסיק את הקרבות יבוא מבחוץ, הוא רק ירוויח. ההכרעה תגיע בעל כרחו, הוא ייאלץ לעשות את מה שהעולם דורש וכך הוא יוכל שוב לצאת נקי ולבקש שוב את אמון העם בבחירות הבאות, תוך מטח כבד של תעמולה נגד העולם הצבוע.

נתניהו מוביל את כולנו לאורך שנים עם אותו מאפיין ברור באישיות שלו. החל מהקמת הממשלה וההרכב שלה, ממשיך ברפורמה המשפטית ועד ניהול המלחמה. המכנה המשותף לכל הנושאים הללו הוא שנתניהו משמיע אמירות נחרצות מאוד מצד אחד, אך מנגד שפת הגוף שלו זועקת את ההיפך. וככל שחולפים הימים והתמונה מתבהרת, מתברר שמעשיו תואמים יותר את שפת הגוף שלו ופחות את המילים שלו.

3.
עם לבדד:
השילוב של ביקור בלינקן ופתיחת המשפט בהאג מוכיח סופית שאין על מי לסמוך

בשעה ששורות אלו נכתבות, נפתח בהאג שבהולנד המשפט המתוקשר והדרמטי נגד מדינת ישראל. דרום אפריקה בצביעותה החלה לפרוש בפני השופטים ובפני מצלמות התקשורת העולמית את "פשעיה" של מדינת ישראל בעזה, תוך התעלמות מוחלטת ממה שמתרחש כאן מבוקר שמחת תורה ועד היום.

האזנה לקולות הנשמעים שם באולם בית המשפט, יכולה לגרום לכולנו לדפוק את הראש בקיר. זה בלתי נתפס ובלתי מתקבל על הדעת לשמוע את התיאורים המחפירים של נציגי התביעה הופכים את מדינת ישראל כולה למפלצת, מי שלא מכיר בטוח כעת שעזה היתה גן עדן של תמימות שישראל ברשעותה החליטה להתנכל אליה.

ההצגה האת לא מגיעה בחלל ריק, משום שגם בלינקן בביקורו הנוכחי הוכיח שהתפיסה האמריקנית לא רחוקה כל כך מהשקר הדרום אפריקאי. אם ביידן יכול לשלוח לכאן אנשים שילחצו על ישראל לעשות מה שלא עשתה אף מדינה בעולם, ותוך כדי קרב להזרים חמצן לאויב הנאצי שמנהל נגדה מלחמה אכזרית, זה אומר שבבית הלבן לא באמת הפנימו את מה שקרה כאן בשמחת תורה.

באופן כללי, הראש האמריקני עובד בצורה די מקובעת ובמידה מסוימת נאיבית. התפיסה המערבית שמובילה ארה"ב אומרת שיש לנהל מלחמה חסרת פשרות בטרור, אבל יחד עם זאת לא להתפשר על ביטחונם של 'בלתי מעורבים'. ולמרות זאת, ארה"ב עצמה לא תמיד יישמה זאת במלחמות שניהלה באפגניסטן ובווייטנאם. רק כשמדינת ישראל היא זו שנלחמת ובכירי הפנטגון צופים מהצד, פתאום חוזרים העקרונות המנותקים אל השולחן בצדק פואטי, מעושה ומכעיס.

אבל מה לעשות, שארה"ב משקיעה מיליארדי דולרים בלחימה בפרט ובביטחונה של ישראל בכלל, מתוך אינטרס אסטרטגי להחזיק בת ברית דמוקרטית במזרח התיכון. הנתון הזה מאפשר לבית הלבן להכתיב לישראל מהלכים רבים ולמעשה לשלול במידה רבה את שיקול הדעת העצמאי שלה.

בתוך פחות מיממה קיבלנו כאן גם את ביקור בלינקן וגם את פתיחת המשפט בהאג, מה שממחיש יותר מכל שלא משנה מה יחשוב או לא יחשוב נתניהו, מה השרים יחליטו ומה הצבא יעשה, היום ברור יותר מאי פעם, גם לרחוקים ביותר, שאין אף בשר ודם שאפשר להשליך עליו את יהבנו.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]