1.
על אש קטנה:
המסקנות המפתיעות בסגירת הקלפיות הוכיחו שההחלטה בליכוד היתה נכונה
לאורך כל תקופת הבחירות המוניציפליות, שמר נתניהו על שתיקה יחסית, זאת בניגוד למערכות קודמות. התופעה היתה דו סיטרית כשחלק מהמועמדים המזוהים עם הליכוד ברחבי הארץ שמרו גם הם מסיבותיהם שלהם על מרחק יחסי, לא מיהרו להצטלם עם נתניהו ולהראות חיבור חזק מידי לבכירי המפלגה, כפי שהיה בעבר.
בזמן שהרשויות המקומיות עסקו בקמפיין הבחירות, נתניהו המשיך לשדר מלחמה. הוא לא התבטא בנושא הבחירות והשתדל לשדר עיסוק מלא רק בניהול הביטחוני. השבוע יצאה משלחת ישראלית לשיחות שנערכו בקטאר על עסקת חטופים אפשרית אחרי פסגת פריז, ובשעה שהיא עשתה את דרכה לדוחא דווח כי ברגע האחרון הכניס ראש הממשלה עז נוספת לשיחות, ודחף סעיף נוסף שדורש תנאי לפיו המחבלים שישוחררו בעסקה יגורשו לקטאר, תנאי שקטאר עצמה לא תאפשר לו להתרחש.
יומיים אחר כך, פרסמה לשכת ראה"מ הודעה חריגה תחת הכותרת "נתניהו עונה לביידן", בה הגיב לשתי אמירות יוצאות דופן שהשמיע הנשיא האמריקני ביום אחד. באחת מהן הוא טען כי הסכם שיביא הפסקת אש בעזה יכול להתקבל בתוך שבוע, אמירה שגרמה לכמה גבות בלשכת נתניהו להתרומם בפליאה, בהתבטאות השניה טען ביידן כי אם נתניהו ימשיך להחזיק את ממשלתו הקיצונית, הוא יאבד תמיכה בעולם.
נתניהו פרסם תגובה מתונה למדי בה אמר כי הלחימה בעזה לא צפויה להיפסק והוסיף כי הסקרים בארה"ב מוכיחים שארבעה מתוך חמישה אמריקנים תומכים בישראל ובעמדותיה, אמירה שנועדה להרגיז כמה אנשים בבית הלבן, שכן היא משדרת כאילו הנשיא לא מודע להלך הרוח בקרב האזרחים, ועוד בערב בחירות.
אזרחי מדינת ישראל במגזר הכללי לא ממש היו עסוקים בבחירות המוניציפליות, אחוזי ההצבעה הנמוכים למדי הוכיחו שהראש שלהם נמצא במקום אחר, ולמקום הזה נתניהו כיוון במדויק.
ההדלפה לחדשות 12 על הסעיף שהכניס ברגע האחרון למשא ומתן, משדרת מסר של מנהיג שדואג לאינטרס הישראלי ולא ממהר לחתום על עסקת חטופים למרות הלחץ מהעולם ומבפנים. התגובה הרשמית ויוצאת הדופן לביידן, מכוונת גם היא לאותו מקום. נתניהו רוצה לחזור לימים בהם הוא הצטייר כמי שמסוגל לעמוד על האינטרס הישראלי מול נשיא לא ממש ידידותי בבית הלבן. זה משרת אותו היטב בימים אלה, כשהוא נלחם על המשך התדמית שלו כמנהיג הימני היחידי והבלתי מעורער, מול זרמים חדשים שמאיימים לבנות כאן ימין רחב וחדש שהוא לא חלק ממנו.
במוצאי הבחירות, פרסמה מפלגת הליכוד הודעת ברכה למועמדים הרבים מטעמה שהשיגו נצחונות, ושם קשה היה שלא לשים לב למשפט אחד שחתם את ההודעה החגיגית: "בבחירות אלה הליכוד העביר עיריות משמאל לימין במקומות כמו חולון, ירוחם, ערד ועוד. גוש הימין התחזק בכל הארץ". זה כבר היה המשפט שסיכם היטב את אירועי השבוע מנקודת המבט של נתניהו וחיבר את ההתנהלות שלו הן בזירה הביטחונית והן בזו הפוליטית, ממנה הוא כאילו חמק לאורך כל התקופה.
לראייתו, זה הסיפור המלא: העם זז ימינה, העם רוצה ימין אמיתי והעם עלול למצוא את זה במקום אחר. לכן כל מה שנתניהו עושה מכוון לשם.
מכיוון השמאל נשמעת ביקורת רבה על ההתנהלות הזאת, משפחות החטופים מאשימות את נתניהו שהוא מקשה בכוונה על עיסקה מטעמים פוליטיים, התגובה החריגה לביידן גורמת לפחד אמיתי מפני השלכות אפשריות של מהלך כזה על המשך התמיכה ואספקת הנשק האמריקני לישראל, אבל באוזניים ימניות זה נשמע נהדר וזה בדיוק מה שהאזרח הישראלי הממוצע מחפש כרגע: מנהיג שיידע לעמוד על האינטרס הימני, במעשים ולא במילים. אז כל עוד זה אפשרי, נתנהו יכוון לשם.
התמונה הזאת הושלמה בימים הללו, כשהתברר שבניגוד לכל המערכות הקודמות, המועמדים השונים ברשויות המקומיות לא מיהרו להצטלם עם נתניהו, לא מיהרו להתכבד בפומבי בקשריהם לבכירי הליכוד, למרות שמאז סגירת הקלפיות חלק גדול מהם כבר מגיע פיזית למצודת זאב כדי להודות לשר פלוני או ח"כ אלמוני שתמכו בהם ודירבנו אותם לאורך הדרך. לכל מפגש כזה יש כמובן את החשבונית שתוגש כמובן בפריימריז לרשימה הארצית.
וזה קורה בגלל שהמערכה הזאת יצאה לדרך בתנאים קצת אחרים. רוב המועמדים המזוהים עם הימין, פחדו הפעם שחיבור חזק מידי ומזוהה מידי עם הליכוד, ירחיק מהם מצביעים מקומיים המזוהים עם תנועות המחאה. הם העדיפו להדגיש יותר את הפן המוניציפלי שלהם ופחות את הפן הימני-הליכודי שלהם.
התוצאות בשטח שהתבררו ביום רביעי, הפתיעו אפילו חלק מהמועמדים עצמם. הכישלון של יש עתיד בתל אביב הוכיח שהתושבים לא ממש מתעניינים באג'נדה הפוליטית הארצית של המועמדת החדשה אורנה ברביבאי, תושבי רמת השרון המזוהים ברובם עם השמאל בחרו פעם נוספת בראש עירייה מסובך בפלילים והוכיחו שכתבי אישום לא מרתיעים אותם מלבחור את הפוליטיקאי הנכון, בחולון התחולל מהפך כשאחד המועמדים היחידים בארץ שכן הזדהה באופן ברור עם הליכוד הדיח ראש עירייה שכיהן 30 שנה ברצף.
המגמה הזאת נראתה היטב בעוד מקומות בארץ כשאפילו בתל אביב נרשמו אחוזי תמיכה לא מבוטלים למועמדים מסורתיים ומזוהי ימין. המסקנה המהירה התקבלה מיד ביום שלישי בלילה במסדרונות הליכוד: העם רוצה ימין ולא בהכרח ליכוד, העם הולך יותר ימינה ולכן נכון היה בהחלט שלא להזדהות עם מועמדים מסוימים ברשויות ולא להתערב אקטיבית.
מדובר במסקנה מרחיקת לכת ודי דרמטית: הבחירות הללו הוכיחו הלכה למעשה את התזה שעד עכשיו היתה תאורטית יחסית, לפיה העם בהחלט זז ימינה ורוצה מדיניות ימין בפועל ולא בדיבורים. המסקנה הזאת תורגמה למשפט הזהב שחתם את הודעת הברכה של הליכוד שהיתה גם למעשה ההתייחסות הפומבית הראשונה בנושא המוניציפלי מאז החלה מערכת הבחירות: "גוש הימין התחזק בכל הארץ", כשהמסר הוא שהליכוד הוא זה שכביכול חולל את זה.
2.
נתון ועומד:
תוצאות הבחירות הוכיחו שארגוני המחאה עלולים לפגוע במפלגות השמאל הקיימות
במהלך ימי הבחירות ומסע הקמפיינים ברחבי הארץ, ובפרט אחרי שנסגרו הקלפיות והתוצאות החלו להתבהר ברוב הרשויות המקומיות, בלט במיוחד הרצון של כמה מפלגות להוכיח קשר הדוק לנעשה בבחירות ולהראות כי ההתרחשויות במישור המוניציפלי מלמדות על כוחן במישור הארצי, זאת בניגוד לליכוד שם שמרו על שקט ואיפוק יחסי.
תמונותיהם של גדעון סער ושל בני גנץ, בלטו על שלטי התעמולה של כמה מועמדים מטעמם בכמה מועצות, גם עוצמה יהודית נכנסה לראשונה למים הסוערים הללו והריצה מועמדים מטעמה בכמה מקומות וכך גם הציונות הדתית שטיפחה את המועמדים המזוהים עמה.
הזירה המותחת ביותר היתה בתל אביב, שם התמודדה ח"כ אורנה ברביבאי על תפקיד ראשות העיר כשהיא משמשת כזרוע ביצועית של מפלגתה יש עתיד ושל לפיד עצמו, שהשקיע אנרגיה רבה כדי לכבוש את המעוז התל אביבי. ההפסד של ברביבאי לראש העירייה המכהן היה יותר מסתם תבוסה פוליטית, הפסד כזה סימל מכה מורלית למפלגה שרואה בעיר העברית הראשונה את מרכז החיים של הבייס שלה.
לצד המפלגות הקיימות, מי שעוד ניסה לערבב הפעם בקלחת המוניציפלית אלה ארגוני מחאת השמאל, שהתארגנו תחת תנועת 'חוזה חדש' שפעלה בלא פחות מ-26 רשויות. תנועת "חוזה חדש לא הציבה מועמדים מטעמה אבל סייעה באופן אקטיבי למועמדים קיימים, בעיקר ממפלגות שמאל.
במוצאי הבחירות התברר שבחלק גדול מהמקומות אכן נכנסו למועצות נציגים שהתנועה הזדהתה איתם. מובילי התנועה טענו כי מדובר בהצלחה מסחררת ביחס להתארגנות חדשה שהגיעה לשטח בפעם הראשונה, בעוד שבתוך התנועה עצמה נשמעו טרוניות על כך שמדובר בכישלון משום שחלק גדול מאנשי המחאה עצמם כלל ללא יצאו להצביע. לטענתם, לא מדובר בהישג אמיתי בעל משמעות פוליטית אלא רכיבה על גבי מפלגות קיימות שגם כך התמודדו בלי קשר לתנועות המחאה.
בדרך כלל, ניצחון שיש עליו ויכוח, המשמעות היא שהוא לא ניצחון. ניצחון אמיתי לא צריך להוכיח. ולכן אם נחבר את מה שקרה לתנועה שפעלה מטעם ארגוני המחאה למה שקרה ליש עתיד בתל אביב, המסקנה היא שמי שצריך למנוע מארגוני המחאה להמשיך בדרך הזאת, אלה דווקא מפלגות השמאל הקיימות.
פעילי שמאל מן השורה, רואים באנשי המחאה בשר מבשרם גם אם הם לא נוטלים בעצמם חלק אקטיבי בהפגנות, אבל מה שהתרחש כעת בבחירות המוניציפליות אמור להוביל אותם למסקנה שונה ולחישוב מסלול מחדש.
ארגוני המחאה יחד עם מטה משפחות החטופים מצליחים לייצר הרבה רעש, הם מגיעים לכל מהדורות החדשות אבל למרבה האירוניה כל הפגנה שלהם מחזירה עוד כמה מצביעים לחיקו החמים של נתניהו. אם אחרי טבח שמחת תורה נדמה היה שהאיש סיים את הקריירה שלו, הרי שכעת הוא יודע לנצל היטב את המצב ולהציב את עצמו שוב בעמדת הנרדף, עמדה שהוכחה כיעילה ביותר לגרוף אהדה בימין. ברגע שהמחאה משמאל מתמקדת רק בו, הרי שהוא היחיד שמרוויח מכך.
כל יועץ תקשורת עם שתי עיניים ומוח מתפקד, היה מייעץ לארגוני המחאה או לשתוק, או מלכתחילה להפנות את המחאה נגד כל חברי הממשלה ונגד כל קודקודי הצבא והמודיעין במידה שווה. בכל שבוע מחדש נחשף איזה פרט מטריד נוסף המעיד על עומק המחדל, אבל השלטים ממשיכים לזעוק "אתה הראש, אתה אשם". בסופו של דבר הציבור לא טיפש והד.נ.א. הימני לא יסבול את ההתמקדות דווקא בו מבלי לדרוש צדק מכל שאר הנושאים באחריות.
הבחירות המוניציפליות הוכיחו שארגוני המחאה לא מצליחים לתרגם את הרעש שלהם לכח פוליטי. עובדה, זה הוכח במספרים, כולל ברשויות הנחשבות למעוזי הבייס שלהם. אם ליאיר לפיד יש עכשיו מעט תבונה ומעט רצון לשרוד פוליטית, הוא צריך מרגע זה והלאה להפסיק למתוח ביקורת על נתניהו ולהתחיל לרכב על מה שבאמת מעניין את אזרחי מדינת ישראל: ניצחון, השבת חטופים, טיפול במפונים ודרישה לחקור את כל בעלי התפקידים במידה שווה.
תוצאות הקלפיות ביום שלישי השבוע, הוכיחו שהשמאלני הבא שתוקף אישית רק את נתניהו, מעיד שהוא לא מבין מאומה מהנעשה בשטח. המלחמה המתמקדת אישית רק בנתניהו הוכיחה השבוע שאין לה תוחלת, היא רק מחזקת את נתניהו ובפועל לא מביאה קולות בקלפי ולכן מי שצריך לעצור את ארגוני המחאה אלה דווקא מפלגות השמאל הקיימות. הבחירות הללו הוכיחו שהמחאה היא אולי בשר מבשרו של השמאל, אבל היא גם האויב שעלול להכשיל אותו מבפנים.
3.
אם אימין ואימינה:
הזמירות החדשות של סער גורמות ללחץ מוגבר אצל ליברמן
בעוד שהתותחים בעזה ממשיכים לרעום, ממשיכות המשאיות להיכנס לשטח הרצועה ולספק סיוע הומניטרי נדיב בחסות ישראל, סיוע שמוחרם ברובו על ידי רוצחי החמאס החומסים את הסיוע הבסיסי המיועד לאזרחים. השבוע גם מצאה מדינת ישראל פתרון יצירתי נוסף, לנסות להכניס את הסיוע דרך נקודות לא רשמיות בצפון הרצועה ולקוות שזה יגיע ישירות לידי האזרחים.
את הביקורת הקשה ביותר על המצב הזה, סופגת הממשלה דווקא ממפלגת ישראל ביתנו האופוזיציונית, שלא מפסיקה לחשק את הממשלה מימין ולדרוש יד קשה יותר נגד חמאס. ליברמן תוקף את בן גביר הכהניסט אבל הנאומים שלו עצמו מלאים מסרים שלא היו מביישים את הקיצוני שבפעילי עוצמה יהודית: יד קשה נגד חמאס, אפס סובלנות ביו"ש, עונש מוות למחבלים, ועוד ועוד.
לליברמן יש חוש ריח פוליטי מפותח מאוד, הוא יודע לזהות את כיוון הרוח בכישרון של שועל ערמומי והוא מבין שהסיכוי שלו לשרוד בפוליטיקה המשתנה הוא לכוון כמה שיותר ימינה. הוא בונה על כך שסופו הפוליטי של נתניהו מתקרב ואחריו תקום ממשלת ימין רחבה שתכלול את כל אנשי הימין שהוגדרו כשמאלנים כשלא ישרו קו עם נתניהו.
מהצד האחר יושבים גדעון סער וזאב אלקין ומקשיבים היטב לצלילים ברקע. אלקין היה ועודנו אחד השחמטאים הפוליטיים הטובים בתחומו ואין מי שמבין יותר ממנו את הטעות שעשה כשפרש מהליכוד. כעת הוא מבין גם כן את מה שליברמן מבין אבל הוא כבר לקח את זה צעד אחד נוסף. אפשר רק לשער, שמי שכתב לגדעון סער את דף המסרים החדש הוא לא אחר מאשר אלקין עצמו.
סער התראיין השבוע לערוץ הכנסת שם הפתיע כשאמר שהוא לא פוסל ישיבה עם נתניהו וחבירה לממשלתו, כל זאת לאור המצב שנוצר כמובן בעקבות המלחמה. מפלגת תקווה חדשה שהוקמה אחרי שסער ואלקין הכריזו על גט כריתות לנתניהו, היא הראשונה שכעת מנסה לגשש את דרכה בחזרה.
מבחינת סער ואלקין עצמם מדובר במהלך לגיטימי. זו דרכה של פוליטיקה ואלו הם כללי המשחק, האויב של אתמול הוא השותף של היום, הידיד של שלשום הוא היריב של מחר, ככה זה בג'ונגל הפוליטי. כעת נותר להם לקוות שבליכוד יהיה מי שמוכן לפנות להם את המקום לחזור לנתיב הימני והם לא ימצאו את עצמם כמו אותם נהגים שמנסים להשתלב בנתיב אבל אף נהג אחר לא נותן להם, אבל מבחינתם מדובר בתקווה ריאלית.
היחיד שהתחיל להזיע כשסער אמר את מה שאמר, היה ליברמן. הוא היחיד שהבין יותר טוב מכולנו שסער ואלקין נוטשים אותו לבד ומותירים אותו בודד במערכה. אדם כמו ליברמן שמחזיק דף מסרים של עוצמה יהודית, לא יכול להמשיך להיות מחובר למפלגות כמו יש עתיד והמפלגות הערביות, הוא יתקשה מאוד להישאר באזור החיוג של העבודה או המחנה הממלכתי.
ליברמן בנה על כך שתקום בהמשך ממשלה ימנית, אבל אם נתניהו נשאר וגדעון סער פתאום מתחיל לעזור לו להישאר, זה משאיר אותו במקום מאוד בעייתי בו הוא יצטרך להחליט מה יותר קשה לו: להישאר חבר של מפלגות האופוזיציה או להתחיל גם הוא בלית ברירה לגשש את דרכו בחזרה לימין, עם כל ההשפלה הכרוכה בדבר.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
