1.
המקלות והגזרים
מה פשר מדיניות ביידן ולמי מפגיני השמאל עשויים להתגעגע
שאלות, תהיות, ספקות והרבה ערפל, אלה המאפיינים העיקריים של הימים הלא ברורים שעוברים עלינו, בהם הדבר הברור היחיד הוא ששום דבר לא באמת ברור.
אף אחד לא יודע להסביר לנו בדיוק היכן אוחזת המלחמה ומה אמור בעצם לקרות הלאה, לאף אחד לא ברור מה עוד אפשר לעשות בנושא החטופים ומה מתבשל או לא מתבשל בחדרי הדיונים בקהיר, בבור בקריה או בשיחות הטרנס-אטלנטיות המתעופפות בין ירושלים לוושינגטון, איש לא יודע להסביר האם ביידן בעד ישראל או נגדה, מה פשר מדיניות המקל והגזר והניגודיות הקיצונית כל כך בהתנהלותו מול ירושלים. והרשימה עוד ארוכה.
אבל גם כשאין תשובה, תמיד נכון יהיה לשאול את השאלות, לשאול אותן נכון ולקוות ששאלה טובה עשויה להיות חצי תשובה. העיקר שתהיה שאלה. בינתיים מה שאנחנו שומעים אלו בעיקר הצהרות, סיסמאות והרבה רעש שמייצרים מיעוטים מהקצוות. הרעש שאנו שומעים הוא בעיקר של אלה שמספרים לנו שהם דווקא יודעים בדיוק מה צריך לעשות.
נראה כאילו היקום מתנהל כאן בשני קווים מקבילים. יקום אחד שייך לעם ששקוע עדיין בנאיביות מסוימת ורוצה לראות את הדברים מתרחשים לפי הצדק הפואטי: שישראל תנצח את חמאס, שהממשלה תיקח אחריות ושמדינת ישראל תתנהל כמו בסיפורים מהמלחמות ההיסטוריות, תכיר באויב ותצא לנצח אותו.
ביקום המקביל מתרחשת מציאות אחרת שלא מסתדרת עם השאיפה הלאומית. הצבא לא כותש את חמאס כמו שראשי המערכת הבטיחו בתחילת המלחמה, ביידן שהיה הראשון שהגיע לישראל בתחילת המלחמה והפריח לחלל האוויר את ה"דונט" המפורסם הספיק לשנות את דעתו מקצה לקצה שוב ושוב, עד שהגדיל לעשות השבוע עם האמירה הדרמטית שלא יסופקו לישראל פצצות מדויקות אם תהיה כניסה לרפיח.
אחרי השאלה הבסיסית של מה ישראל תעשה עכשיו אם דבריו נאמרו ברצינות, מגיעה השאלה השניה: למה ביידן בעצם מנהל פה את העניינים עד כדי כך ומה פתאום כואבת לו רפיח יותר מחאן יונס או דיר אל בלאח? האם זה קשור לאינטרס של מצרים שמרוויחה הרבה מאוד כסף ממעבר רפיח?
אחרי הטבח הנורא שטלטל אותנו, העם נעשה ברובו ימני יותר והוא רוצה לראות את זה בא לידי ביטוי גם בצבא, אבל גם זה לא קורה. בצמרת הצבא אומרים כי יש תכניות לחימה מוכנות לכל תרחיש והדרג המדיני הוא שזה שמכתיב את הקצב, אבל ההתנהלות בפועל של המטכ"ל ומשרד הביטחון עשויים דווקא ללמד אחרת, כמו שהיה השבוע בהדחתו של עופר וינטר.
וינטר הוא האיש שנתפס בעיני הימין כולו כמי שמוביל את רוח הצבא של פעם, של הכרה באויב וחתירה להכרעה גם היא לא מוצאת חן בעיני העולם, והנה דווקא האיש הזה מורחק מהצבא ומודח מצמרת הפיקוד – בידי האנשים שבעיני רוב הישראלים הם אלה שאשמים במחדלים עד היום ודווקא הם אלה שאמורים ללכת הביתה ולתת את הדין.
כך שבמובן הזה, גם הצבא חי ביקום מקביל מזה שהעם רוצה לראות, לא רק הממשלה אלא גם הצבא לא מתנהל בקו שהאזרחים היו רוצים לראות. מנהיגי הימין כמו בן גביר וסמוטריץ' משמשים כפה למצביעיהם ומבטאים בקול את מה שהעם רוצה לשמוע, אבל הממשלה בה הם חברים והצבא שתחת פיקודה עושים בדיוק את ההיפך.
מהצד השני, פועל מיעוט המאוגד תחת ארגוני השמאל ומבעיר את המדינה בהפגנות סוערות המתקיימות תחת כיסוי מחאת משפחות החטופים. גם אם צודקים ראשי המחאה כשהם מספרים על אלפים רבים שמשתתפים שם, עדיין מדובר במיעוט ביחס לשמאל ובוודאי שביחס למדינה בכלל.
גם על המיעוט הזה יש לא מעט שאלות. מדוע הם היו אלה שהחזירו במו ידיהם את נתניהו לקדמת הבמה כשהכריזו עליו מלחמה, מדוע הם לא הבינו שאם הם חפצים בהדחתו הם צריכים לכלול במחאה את כלל בעלי התפקידים הנושאים באחריות וכך העם היה מתחבר לזה יותר, וגם עכשיו בימים אלה, מה הם בעצם רוצים להשיג?
הרי עסקת חטופים, אם תהיה, תסיים את המלחמה. מי שמספר לנו שאחרי שהחטופים ישובו הביתה אפשר יהיה לחזור ולהשמיד את חמאס הוא טועה ומטעה. זה אותם אלה שטענו לפני ההתנתקות שאם בעזה תהיה רשות פלשתינית ריבונית ובכל זאת ישוגרו משם טילים, הרי שיהיה את כל הצידוק להיכנס לשם, להילחם ולהכריע אותם. נו, והיכן הדיבורים הללו היום?
לכולם ברור שאם החטופים יוחזרו בעסקה, לא תהיה לישראל שום לגיטימציה להיכנס שוב ולהילחם. כבר היום אין לגיטימציה כזאת. אז את כאב המשפחות כולנו מבינים ובאמת אי אפשר לדון מה נכון לעשות. השאלה היא מה רוצים אלה שמובילים את המחאה האישית נגד נתניהו ומה הם חושבים לעצמם שיקרה כשהם עושים את ההכלאה הזאת בין כאב המשפחות לאינטרס הפוליטי.
שאלה קריטית יותר היא מה בעצם התכנית שלהם. הרי הם קוראים לבחירות עכשיו, ומה יהיה אחר כך? נניח שבאמת יהיו בחירות ונתניהו יודח. רוב הסיכויים שתוקם אז ממשלה רחבה שתכלול את רוב הימין יחד עם גנץ, סער, ליברמן ובקיצור – כולם חוץ ממפלגות הקצה, כלומר הימין והשמאל הקיצוניים. בממשלה כזאת לא יהיה אף אחד המזוהה עם כח קפלן או אחים לנשק. אם כבר ההיפך. אז על מה הם מפגינים היום ולאן הם חותרים? לא ברור.
יתרה מכך: אם יהיה כאן ראש ממשלה אחר, מי שזה לא יהיה, הוא כנראה יהיה חייב לייצג עמדה ימנית שתבטא את מה שרוב העם רוצה: הכרעה וחיזוק מעמדה של ישראל. אפשר להניח בסבירות לא קטנה שיהיה זה מישהו שנמצא היום בליכוד כמו לוין, או מישהו מהאזורים האלה, מישהו שדומה יותר במהותו לסער או אפילו לבנט. אדם כזה ינסה לקדם מדיניות יותר ימנית מזו שמקדם היום נתניהו.
למרבה האירוניה, עלול להיווצר מצב בו נתניהו יצטייר פתאום כממלכתי ומתון לעומת זה שיבוא אחריו. ואז נשמע פתאום את אנשי כח הנשק ואחים קפלן מתגעגעים להדר הבית"רי של ביבי ומחדשים את ההפגנות והמחאה נגד ראש הממשלה הימני המסוכן… גם את זה הם מבינים ובכל זאת הם ממשיכים להפגין אישית נגדו, כל פעם באיצטלא אחרת.
במצב כזה אפשר להעלות תהיה נוספת, אולי בעצם אין להם שום דבר נגד נתניהו? זה מהפכני לחשוב כך אבל יש מצב לחשוב שנתניהו הוא לא הסיפור פה אלא רק הטריגר. אולי יש פה למישהו אינטרס רק לזרוע כאוס ולהרוס, לא יותר מזה.
השבוע פורסם דוח של ארגון 'עד כאן' שחשף את מקורות הכסף הזורם לארגוני השמאל בישראל וגילה שמדובר באותן קרנות הממנות את ההפגנות האנטישמיות בקמפוסים בארה"ב. עקבות הכסף הובילו אף לתוככי המפלגה הדמוקרטית בואכה הכוורת האישית של ביידן. חשיפה כזאת המתפרסמת במקביל למדיניות המשונה של ביידן והשאיפה העזה שלו לבלום את המלחמה בעזה ולא לפגוע באינטרס המצרי, מעלה שוב כמה וכמה תהיות המתחברות עם אותן תהיות של מה בעצם רוצים מפגיני קפלן.
החשיבה הזאת אולי קונספירטיבית מעט, לכן אסור לקבוע קביעות ולהסיק מסקנות. מה שחשוב לעשות – זה לשאול, לתהות ולהטיל ספק. כשישראל נמצאת במצב בו היא נמצאת, קשה לקבוע בדיוק מה צריך לעשות אבל יש חשיבות עליונה לשאול. השאלות חייבות להישאל: מי הם בעלי הכח שהאינטרסים שלהם הם אלה שמכתיבים את המהלכים, מה הרצון שלהם ולאן כל זה הולך.
2.
הפטיש האמריקני והסדן הימני:
כשביידן מפעיל לחץ על נתניהו, הוא מזמין לו לחץ נגדי מהצד השני
ההנחה הרווחת במערכת המדינית והפוליטית, היא שההחלטות הישראליות ממתקבלות רק בהתאם למכבש הלחצים הבינלאומי המופעל בעיקר מארה"ב.
כשאמריקה לא מעוניינת שישראל תכנס לרפיח, זה לא קורה למרות ההצהרות החוזרות ונשנות של נתניהו. וכשישראל סופגת אסון כבד של ארבעה חיילים הרוגים, הי"ד, מרקטות ששוגרו בלב רפיח, ארה"ב מוכנה להעניק בנדיבות אישור לישראל לפעול נקודתית וכירורגית בפאתי רפיח, לשלוט על המעבר וכך לרצות את הבייס. אבל באותה נשימה מגיעה גם הדרישה: אם אתם שולטים על המעבר, אתם חייבים לפתוח אותו ולהפעיל אותו, להכניס מזון וחמצן לטרור.
הסיוע ההומניטרי זורם לתוך הרצועה גם כן בגלל לחץ אמריקני וכך גם הרוח הנושבת בחדרי הדיונים של עסקת החטופים, שם לוחץ העולם להגיע להפסקת אש בכל מחיר. נתניהו מצידו שומר על קו תקיף בהצהרות שהוא מוציא לתקשורת שגם הן הולכות ומתמעטות, והוא מצהיר שמטרות המלחמה הן עדיין ניצחון מוחלט – כלומר מיטוט החמאס וכמובן החזרת החטופים.
יותר מעשר פעמים אמר נתניהו שישראל תיכנס לתוך העיר רפיח ושיש לכך תאריך, למרות שבינתיים זה לא קורה וכנראה לא יקרה כל כך מהר. אבל ההצהרות הללו מאששות את ההערכות על איך מתנהלים הדברים בחדרים הסגורים.
ההחלטות מתקבלות בגלל לחץ, לחץ ועוד לחץ. אמריקה זיהתה שהממשלה בישראל יכולה להיות לחיצה מאוד גם בעיצומה של מלחמה חסרת תקדים ואחרי אסון שכמותו עוד לא היה. בעלי האינטרס האמריקניים פועלים בהתאם ובינתיים משיגים כנראה את מה שהם רוצים.
התוצאה של המצב הזה היא שגם בצד השני זיהו את אלמנט הלחץ ככלי יעיל. הצד הימני יותר שבתוך ממשלת ה'ימין על מלא' הבין שרק לחץ הוא הכח המניע את הממשלה ולכן התחילו להפעיל שם את אותם תותחים.
כך קיבלנו מצב בו לא רק סמוטריץ' ובן גביר מדברים ללא הפסקה ומבקרים את מהלכי הממשלה אלא גם בתוך הליכוד עצמו כבר לא חוששים להביע דעה מאוד נחרצת, כזו שלא מתיישרת בהכרח עם עמדות הקבינט.
מעולם לא שמענו שר בממשלת ישראל אומר שאם הממשלה בה הוא חבר לא תעשה כך וכך, אין לה זכות קיום. אבל ניר ברקת ומיקי זוהר כבר אמרו את זה השבוע ולא סיפקו הסבר נוסף האם בכוונתם באמת להפיל את הממשלה אם תהיה עסקה או שלא תהיה כניסה לרפיח. בן גביר לעומתם כן השמיע איום כזה למרות שהוא לא ימהר ליישם אותו בטרם עת.
נתניהו נתון כיום במצב קשה מאוד, משום שהלחץ האמריקני לא רק עשה את שלו אלא גם גרם לכך שיופעל עליו לחץ מהצד השני. כשביידן ואנשיו אילצו את הקבינט לקבל החלטות, הם גם קבעו עבורו הלאה את חוקי המשחק, גררו את שרי וחברי הימין להפעיל לחץ נגדי והציבו את מקבלי ההחלטות במצב בלתי אפשרי.
3.
שאיפות לא רחוקות:
הרווח שיפיק לפיד מההתקפות על גנץ ואיזנקוט אינו כה גדול כמו שהוא היה רוצה
אחד מתפקידיו המרכזיים של ראש אופוזיציה, הוא לתקוף את הממשלה ואת הקואליציה על כל צעד ושעל, למתוח ביקורת ולנסות כל מה שאפשר כדי להציג עמדה לעומתית לממשלה ולנסות לקצר את ימיה.
כל ראש אופוזיציה, מעמיד במרכז חיצי הביקורת שלו את ראש הממשלה, לפני שהוא תוקף את שאר השרים. אבל ראש האופוזיציה הנוכחי יאיר לפיד, אימץ לעצמו לאחרונה קו חדש בו הוא מפנה את עיקר הביקורת שלו לשותפים הכי פחות טבעיים של הממשלה.
לפיד הרפה מעט מהמתקפות על נתניהו וכיוון את הארטילריה הפוליטית לגנץ ולאיזנקוט. הוא קורא להם לדחוף לעסקת חטופים בכל מחיר, ממליץ להם לפרוש מהממשלה באופן מיידי ומזכיר שוב ושוב שכל השותפות שלהם עם נתניהו היא רק לצרכי המלחמה, וכעת כשהמלחמה כבר לא ממש עצימה והם גם לא משפיעים באופן גורף על ההחלטות החשובות כמו החזרת חטופים, הרי שהגיע שעתם לפרוש.
גם את האשמה לחלק מהמהלכים הכושלים בעיניו של לפיד, הוא מטיל על גנץ ואיזנקוט ולא על נתניהו. השבוע הוא הגדיל לעשות כשאמר בראיון כי אם לא גנץ ואיזנקוט, הרי שישראל כבר היתה היום אחרי עידן נתניהו. ובמילים אחרות הוא בעצם אומר – לא עכברא גנב אלא חורא גנב, לא נתניהו אשם בכך שהוא שורד אלא גנץ ואיזנקוט שמחזיקים אותו.
הבעיה בגישה החדשה של לפיד היא שאלת היום שאחרי. לא משנה כמה הוא ירבה לתקוף את גנץ ואיזנקוט וילחץ להביא לפרישתם, הוא לא מגדיל בכך את הסיכוי שלו להתקרב לשלטון. במקרה שיהיו בחירות, סביר להניח שלא לפיד יהיה זה שיעמוד בראשות הממשלה הבאה ואם זה לא יהיה גנץ (וכנראה שלא) זה יהיה מישהו אחר משורות הימין.
לפיד לא צפוי להרוויח תועלת של ממש מהמתקפות הללו והכי רחוק שהוא יוכל להגיע זה לעמדה של שותף בעל ערך בממשלה הבאה שלא תהיה בראשותו, כלומר הוא שואף למצב דומה לזה של גנץ ואיזנקוט היום.
זהו מקרה נדיר של ראש אופוזיציה שכבר לא שואף לרשת את ראשות הממשלה כי הוא יודע שזה כבר לא יקרה ואין סיכוי שזה יתממש. כל מה שנותר לו לעשות זה – גם לי גם לך לא יהיה. אם הוא עדיין לא חלק מהממשלה, אז שגם גנץ ואיזנקוט לא יהיו שם. ואם הם שם – אז הוא ינסה לחתור לכך שתקום כבר ממשלה שגם הוא יישב בה יחד איתם.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
בשביל לכתוב טור כזה לא צריכים להיות כתב בכיר ביתד.
מה חידוש יש כאן?
צדיק, חידושים יש בביס'מדרש.
פה זה ניתוח פוליטי אכותי.