1.
מאוחר מידי: אם הממשלה היתה מדברת השבוע, חצי בעיה היתה נמנעת. אם היא היתה מדברת כל הזמן, כל הבעיה היתה נמנעת
כבר מאז הקמתה, היו הביטחון והפוליטיקה במדינת ישראל כרוכים זה בזה. בכל פעם כשיש מלחמה או מתיחות צבאית, היה מי שטען שהמתיחות נעשית לצורכי בחירות. טענות כאלה נשמעו נגד פרס, נגד שרון ונגד ברק, אבל התעצמו בפי כמה וכמה כשזה הגיע לנתניהו.
נתניהו הואשם לא פעם שהוא יוזם מבצעים צבאיים או לחלופין בולם אותם לצרכי בחירות. לאורך השנים כשהציג את עצמו כמר ביטחון, הוא השתמש רבות בהישגים צבאיים וביטחוניים כמו במבצעים מוצלחים או מאידך בשקט ביטחוני ארוך, כהוכחה לכך שרק הוא מבין בביטחון ישראל.
כך למשל, מבצע עמוד ענן החל כזכור חודשיים בלבד לפני בחירות ואז נטען במפורש נגד נתניהו שהוא יוזם מהלך בעזה כדי להרגיע את תושבי הדרום. זה חזר על עצמו בבחירות 2019 כשבמהלך נאום בחירות באשדוד, נתניהו הורד מהבמה בזמן שנשמעה אזעקה. הוא ניסה ליזום אז מהלך צבאי גדול ונטען שמערכת הביטחון בלמה אותו, בטענה שמדובר אך ורק בהחזרת כבודו האבוד.
לאחר מכן באחד מסבבי הבחירות החוזרים, יזמה ישראל את מבצע חגורה שחורה, בזמן שנתניהו היה ראש ממשלת מעבר והמנדט להקמת ממשלה היה אצל בני גנץ. גם אז נטען שבאופן טבעי בזמן מלחמה העם מתלכד סביב הצבא והביטחון, וזה יחדד את הסכנה שבשותפות עם מפלגות ערביות שהסתייגו אז מהמבצע, ובכך מנסה נתניהו לסכל לגנץ אפשרות של הקמת הממשלה עם הערבים.
אבל כל זה היה בעבר. התופעה הזאת נגמרה והסתיימה רשמית השבוע. אם עד עכשיו עוד היה אפשר לטעון טענות כאלה ולהתווכח האם זה נכון או לא נכון – ומן הסתם ברוב המקרים זה לא נכון – השבוע כבר הסתמן שינוי מגמה ברור.
הסבב האיראני הקצר והפתאומי שהתרחש השבוע, סימן בפנינו מציאות חדשה. נתניהו לא יכול יותר לטעון שהוא היחיד שיוביל את המדינה לניצחון, ומתנגדיו כבר לא יכולים לטעון שהוא משתמש בזירה הביטחונית והצבאית כדי לקצור הצלחות פוליטיות.
מאז השביעי לאוקטובר, נתניהו שינה מגמה והחל לדבר במונחים של ניצחון, של שינוי משוואה, של מזרח תיכון חדש. הוא אכן הוכיח זאת במעשים כאשר בחסדי שמיים הושגו הישגים רבים במלחמה, אך יחד עם זאת, ההישגים הברורים עדיין לא תורגמו למה שנתניהו מכנה הניצחון המוחלט. וכך נוצר פער שכבר נכתב עליו רבות בין היתר מעל במה צנועה זו, בין הרצוי למצוי, בין המציאות לבין המילים והנאומים הנשמעים מפי נתניהו בעיקר מפי מקורביו.
בתחילת המלחמה עם ישראל גילה סבלנות. הוא היה מוכן לשאת חודשים ארוכים של מלחמה ולקבל הפתעות כמו הישגים באיראן, הישגים בלבנון וריסוק חמאס בעזה. אבל ככל שחלף הזמן הסבלנות החלה להיגמר, לאט לאט עם ישראל מבין שלמרות המאמצים ולמרות המילים היפות שנתניהו ועיתונאי הימין משמיעים להם, הניצחון עדיין לא נראה באופק.
חמאס מתחזק, הסרטונים והתיעודים שיוצאים מידי יום מעזה מדאיגים מאוד, הם מראים את חמאס ומחבליו חוגגים מופעי ניצחון מדומים, נוסעים על רכבים יפים, משתקמים תוך קבלת סיוע נדיב שזורם מידי יום במאות משאיות שנכנסות לרצועה, באופן שאף אחד לא היה מאמין שיקרה אחרי השביעי באוקטובר, ובכל זאת זה קורה. חיזבאללה נמצא בשיא כוחו, יורה ללא הפרעה בזמן של הפסקת אש רשמית, הצפון במצב מלחמה על מלא. התסכול הזה הוא למעלה מכוחותיו של האזרח הישראלי המצוי, במיוחד זה הימני.
ומעל הכל – איראן. עם ישראל היה מוכן לקבל מציאות שבה מדינת ישראל צריכה להילחם באיראן ואפילו מלחמה קשה לא עלינו, ובלבד שבסופו של דבר המערכה הזאת תביא ניצחון ואת פתרון הבעיה האיראנית אחת ולתמיד. בפועל זה לא קורה.
וכאן אנו מגיעים למפנה הגדול: סבב הבזק שהתרחש השבוע גרם לאסימון הישראלי ליפול, אנשים הבינו שלמרות הדיבורים הרבים על איראן – יתכן בהחלט שאיראן הפכה להיות עזה החדשה, במקום ניצחון אנחנו נראה כאן סבבי מלחמה חוזרים, בדיוק כמו שהיה 20 שנה בעזה, בדיוק כמו שקורה בלבנון, אלא שהפעם זה בעוצמות הרבה יותר גבוהות.
כשעם ישראל ירד השבוע למקלטים, היה לו זמן לחשוב קצת, לעכל את המציאות החדשה ולהבין את המשוואה הפשוטה: המלחמה הזאת לא נגמרת ולא נראה שהיא תיגמר, איראן לא הולכת לשום מקום, חמאס לא הולך לשום מקום וחיזבאללה לא הולך לשום מקום, למרות כמויות הברברת בירושלים ובוושינגטון. ובינתיים אנחנו רק סופגים אבדות רח"ל בלי שהסוף נראה באופק.
כשהאסימון הזה נפל, מה שהתחדד יותר מכל זה הפער הבלתי נתפס בין הדיבורים וההבטחות לבין המציאות.
אין מנוס מלחזור שוב ושוב על מה שכבר דובר והוסבר. אף אחד לא מתיימר לחלק עצות למערכת הביטחון, אף אחד לא חושב שיש פתרון קסם למצב הזה, אבל מה שהעם כן דורש באופן חד משמעי זה דבר פשוט: אל תזלזלו באינטליגנציה שלנו, אל תשקרו לנו ואל תסתירו מאיתנו. אם לאורך שלוש השנים האחרונות נתניהו ואנשיו היו מסבירים לעם בגובה העיניים: תקשיבו, המציאות היא כך וכך, אנחנו צריכים לעשות ככה וככה, הסיכונים יהיו אחד שתיים שלוש, העם היה מוכן לקבל הכל, להבין, להפנים ולגלות סבלנות.
אבל בפועל העם קיבל הצהרות רהב על מכות קשות שניחתו על אויבינו, הוא קיבל תעמולה ריקה של ניצחון מוחלט, ובינתיים במקום לפתור את הבעיה של עזה קיבלנו את עזה בשלוש חזיתות, שלוש חזיתות של סבבים בלתי נגמרים בעזה, בלבנון ובאיראן, שסופם לא נראה באופק. כאשר התחושה הזוחלת אל הלב היא שנתניהו – ושלא לדבר על טראמפ – אולי לא באמת מבינים את המצב ולא מסוגלים לעשות את המאמץ כדי לעמוד במילים שהם עצמם משמיעים.
אחרי השבוע הזה, אי אפשר יותר לבוא לנתניהו בטענות שהוא יוזם מהלכים צבאיים או מסכל אותם לצורכי בחירות, כי מה שקרה השבוע, גרוע מאוד מבחינתו ורק מזיק לו. אחרי סבב הבזק עם איראן נשמעו הרבה קולות בימין שהביעו תמיהה ואכזבה, השבוע קרה משהו שקרה לראשונה רק אחרי השביעי באוקטובר, אחרי שנים ארוכות של קיבעון. אנשים החלו לתהות האם באמת נתניהו הוא מר ביטחון והוא זה שיביא את הביטחון. האנשים שצעקו ניצחון מוחלט בשנים האחרונות, הם אלה שעכשיו תוהים האם נתניהו באמת יכול להביא את אותו ניצחון מוחלט.
וכך, מוצא הליכוד את עצמו נדרש לשלם את החשבון על הטעות שלו. השבוע הזה לימד שיעור חשוב: העם לא רוצה פתרונות קסם, הימין לא רוצה אופוריה והוא לא דורש ניצחון מוחלט. העם דורש בסך הכל הנהגה שתטפל ביד קשה במה שקורה, ותגיד לעם את האמת – גם אם היא קשה. העם לא רוצה להתעדכן במה שקורה ממקורות זרים ומתדרוכים סותרים ומבולבלים שמביאים עיתונאים ישראלים מפיו של טראמפ, בעוד שנתניהו שותק והממשלה שומרת על עמימות מוחלטת, שיכולה גם להעיד על פאניקה. דווקא בשבוע הזה כל העדכונים על הסבב מתחילתו ועד סופו, הגיעו אך ורק ממקורות זרים, ממשלת ישראל לא חשבה שיש לה תפקיד כלשהו בתיווך המציאות לעם שבחר בה, גם ההצהרה של נתניהו הגיעה יחסית מאוחר והיא הכילה הרבה יותר בליל ארוך של מילים גבוהות מאשר תוכן ברור ומניח דעת.
אם בשבוע הזה לשכת ראה"מ הייתה מובילה את השיח בתקשורת, מוציאה תדרוכים מסודרים והסברים בהירים למצב, חצי מהבעיה הייתה נמנעת. ואם לשכת ראש הממשלה ואנשים מטעמה היו נוהגים כך בשלוש השנים האחרונות, אז כבר כל הבעיה הייתה נמנעת. אבל עכשיו כשהם לא נהגו כך, הגיע השבוע הזה והגיש את החשבון הראשון. העם כבר התרגל לשמוע ניצחון, העם התרגל לשמוע הבטחות, ועכשיו העם דורש שיקיימו אותן. וכשמתברר שממשלת הימין הזאת לא יכולה לקיים אותן, משבר האמון הוא כבר בלתי נמנע.
2.
רוח חדשה במפלגת השלטון: נתניהו מבין היטב את השינויים המתחוללים במפלגתו ולכן מנסה לסכל את הפריימריז
לפני פחות מתשעה חודשים, התרחשה דרמה בליכוד כשלראשונה מזה 13 שנה התקיימו בחירות לנציגי הסניפים ברחבי הארץ. התוצאות היו דרמטיות כשהתברר שהדור הצעיר השתלט על הסניפים ומפלגת הליכוד משנה את פניה.
כבר אז היה ברור שההשפעה על הפריימריז הארצי תהיה מכריעה מאוד. ואכן השבוע זה הגיע לנקודת רתיחה, אחרי שנתניהו עצמו – כמובן וכצפוי – היה הראשון שזיהה את ההליכים והחליט לחבור לצעירי המפלגה ולאנשי הסניפים, כדי לדחוק את מרכז המפלגה הישן ובכללם נציגי המחוזות.
הרוחות בליכוד סוערות באמשים אלה, לאחר שנתניהו מבקש רשימה ארוכה של שריונים לעצמו, או את ביטול הפריימריז וסידור הרשימה דרך ועדה מסדרת, המנוהלת על ידי מקורביו ביניהם צביקה ברוט, חיים ביבס ועוד.
במפלגה מבינים שהמטרה של נתניהו היא לדחוק את המרכז הישן, את קבלני הקולות הוותיקים ואת נציגי המחוזות. המגמה הזאת מעניינת במיוחד כי היא מוכיחה שנתניהו מבין היטב, שמפלגת הליכוד משנה את פניה ולכן כדרכו הוא מנסה להיות זה שמוביל את השינוי ורוכב עליו, ולא זה שייגרר אחרי המציאות, שזה אגב המאפיין הבולט של נתניהו בניגוד למתנגדיו, שנגררים אחרי סיטואציות בעוד הוא מזהה אותן מראש ומנסה להוביל אותן בעצמו.
הבחירות לסניפים שהתקיימו לפני מספר חודשים, העידו שמפלגת הליכוד עומדת להיראות כמו שנראה הדור הצעיר בישראל. הדור הזה הוא ימני יותר, פטריוט הרבה יותר, רוב גדול של תומכי המפלגה ונבחריה בסניפים המקומיים הם אנשים חובשי כיפות מכל מיני סוגים, רוב אנשי מרכז הליכוד היום – כמו רוב הציבור הימני בכללותו – הם מסורתיים יותר, מאמינים יותר, מעוניינים במדינה יהודית וערכית וזה בא לידי ביטוי גם בדילים שהם מנסים לרקום. וכל זה מחלחל כלפי מעלה ומשפיע על פני המפלגה כולה, על זהות הרשימה הארצית ועל הכוחות החזקים החדשים.
אבל ההשלכות של זה הן לא רק על מפלגת הליכוד עצמה אלא על גוש הימין כולו. כעת, כל צעיר מסורתי במדינת ישראל רואה בליכוד בית פוליטי ולאומי, ולכן מפלגות כמו הציונות הדתית ועוצמה יהודית הופכות להיות מגזריות הרבה יותר, ממוקדות הרבה יותר בציבור הדתי לאומי ויש להן פחות כח בקרב ציבור אמוני כללי שחיפש עד היום נציגים חובשי כיפה כלשהי, וכעת יש לו את זה בליכוד ובשפע.
מדובר בתופעה נחמדה בפני עצמה, אבל מצד שני, זה אותו ציבור שידרוש מנציגיו להחיל את מה שהוא קורא שוויון בנטל גם על הציבור החרדי. דווקא האנשים הללו לא יכולים להבין מדוע חובשי כיפות מסוג אחר לא מתגייסים. הקולות הללו נשמעים בליכוד כבר לא מעט זמן וכעת עם המתיחות הגדולה בליכוד, מסתמן שהמגמה הזאת מאוד מתחזקת ברוח המפלגה, שמתכנסת לרוח הלאומית ומצפה גם מהציבור החרדי לעמוד בקריטריונים הללו. ככל שהמגמה הזאת מתחזקת, ברור שנתניהו לא יוכל ולא יצליח לעמוד בהבטחותיו לשותפים הטבעיים, בגלל הלחץ הפנימי שיופעל עליו.
כאב הראש הזה מתגלגל כאמור גם למפלגות הימין האחרות. הציונות הדתית של סמוטריץ' ועוצמה יהודית של בן גביר, ימשיכו להתקוטט על פלח מצביעים קטן ומגזרי, יהיה להם קשה לסחוף מסורתיים מהפריפריה סתם כך. עד לפני שנים לא רבות, הליכוד היתה מפלגה חילונית יותר ולכן אנשים מסורתיים נתנו את קולם למפלגות הסרוגות או לש"ס. אבל כעת הציבור האמוני שאינו חרדי או דתי לאומי, כבר מוצא את ביתו בליכוד.
המפה הפוליטית הימנית עוברת תהליך משמעותי מאוד. כבר מזמן לא מדובר באירוע פנימי של מפלגת השלטון אלא בהשפעה של כל זה על המדינה כולה. המתיחות השוררת כעת במסדרונות הליכוד משפיעה לא רק על חברי המפלגה שחווים טלטלות משמעותיות, אלא גם על כל מי שאוושת הרוח הזאת מגיעה גם אליו, גם אם אינו חבר ליכוד בכלל.
יהיה מסקרן לעקוב ולראות כיצד יתפתחו הדברים בליכוד ומה ההחלטה שתתקבל, משום שהשפעה של מה שקורה שם, היא השפעה מכרעת על גורל המדינה ועל האופן בו יתנהלו הבחירות הבאות. כך שאת הלקחים ממה שקורה בליכוד צריכים ללמוד דווקא במפלגות אחרות ולחשב מסלול בהתאם.
3.
היא לא תרעד: אפשר סופית להפסיק להשתמש בביטויים דרמטיים ומוגזמים, התרגלנו להכל
שעות אחדות אחרי שהסתיים סבב הבזק מול איראן השבוע, החלו להישמע בעיקר ברשתות החברתיות שמועות על פגיעה משמעותית שספגה ישראל מטיל איראני, שנחת במיקום רגיש. כלי תקשורת לא רשמיים שמנסים לייצר לעצמם רייטינג באמצעות דרמות מזויפות ומנופחות, דיווחו על כך שכשיותרו הפרטים לפרסום ויתברר הנזק שספגה ישראל, המדינה תרעד – כלשונם.
לאחר מכן הצנזורה התירה לפרסום שאכן זוהתה פגיעה בבסיס חיה"א בצפון, הפגיעה בחסדי שמיים לא מידי משמעותית והיא יותר מורלית וסמלית מאשר פגיעה ממשית בביטחון.
כבר מיותר לדבר על אותם אמצעי תקשורת בלתי רשמיים המנוהלים על ידי נערים, חלקם חסרי דעת, שמנסים לייצר סדר יום באמצעות פייק ניוז, מילים מפוצצות ודרמות מנופחות. הנזק הוא אדיר משום שחלק מהציבור עדיין לוקח אותם ברצינות משום מה, אבל זה נושא שיש לענות בו בפני עצמו.
התובנה המעניינת יותר העולה מהסיפור הזה היא, שפתאום שמנו לב שלא רק שהבטיחו לנו שהמדינה תרעד וזה לא קרה, אלא שבפועל גם אם חלילה היה קורה משהו מהותי לבסיס חיה"א, המדינה לא באמת הייתה רועדת.
המבוכה של אותם אנשי תקשורת רדודים רק הפנתה זרקור לנקודה מרתקת, שבשנים האחרונות מדינת ישראל כבר לא רועדת משום דבר. כבר לא יכול לקרות פה שום דבר שבאמת ירעיד את המדינה כמו שנהוג לומר.
המדינה פה ספגה פצצות אטום פוליטיות, מדיניות וביטחוניות מכל הסוגים. עברנו כאן קורונה, עברנו שביעי באוקטובר, עברנו מהפכים פוליטיים, עברנו מלחמה עם איראן שהייתה נראית תמיד כאילו סוף העולם יגיע חלילה אם היא תתרחש, עברנו מחאות חברתיות, הפגנות, שלטון פקידים של מערכת משפט שעושה ככל העולה על רוחו למרות שקלונו כבר מזמן התגלה ברבים, ובכל זאת הוא ממשיך בכל הכוח בלי הפרעה, ואחרי כל זאת המדינה לא "רעדה", אנשים קמו בבוקר, המדינה ניהלה סדר יום שגרתי יחסית, לפחות כלפי חוץ.
המציאות שלנו הפכה להיות כל כך הזויה וכל כך מורכבת, עד ששום דבר כבר לא ירעיד אותנו. התרגלנו לחיות ברכבת הרים של עליות ומורדות, הפתעות ורגיעות, אז אפשר סופית להפסיק להשתמש בביטוי "אם יקרה כך וכך – המדינה תרעד". כי לא משנה מה יקרה, היא לא תרעד.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
