גנץ הבין את הטעות הנוראה שעשה בנאומו רווי הסתירות – רק כשכבו המצלמות

1.
לא מגמגם, אך לא מובן:
אם גנץ רוצה להצליח, הוא צריך לא רק לדבר ברור – אלא לדבר ברור

בעיצומה של שבת קודש, התקבלה הודעה במכשירי העיתונאים וכלי התקשורת על מסיבת עיתונאים מאוד חשובה ומאוד קריטית, שאמור השר וחבר הקבינט בני גנץ לקיים במוצאי שבת. מלבד חילול השבת המחפיר, העיתונאים זקפו גבה וניסו להבין מה כל כך חשוב בהצהרה הזאת שגרם לדוברים להוציא הודעה רשמית באמצע שבת, בניגוד לנוהל הממלכתי במדינה היהודית.

לשאלת כמה עיתונאים אמרו גורמים בלשכה שההצהרה עומדת להיות משמעותית ומעניינת. ואכן במוצאי שבת נעמד גנץ מול המצלמות ובלי למצמץ הציב לנתניהו אולטימטום. כמה סעיפים שהוא חייב לבצע בתוך שלושה שבועות ובלעדיהם הוא פורש מהקואליציה.

פרישה של גנץ מהקואליציה אמנם לא תפיל את הממשלה, לנתניהו יש 64 אצבעות גם בלעדיו אבל המשמעות היא עדיין קריטית משום שהממשלה מקבלת כרגע לגיטימציה מסוימת מהעולם רק בגלל היותה ממשלת אחדות ולא ממשלת ימין – כלומר ממשלת אנשי ימין. בנוסף, כל זעזוע בכל ממשלה מקרב את סופה גם אם הוא לא מפיל אותה באותו רגע, ככה בדיוק הצליח נתניהו להפיל את ממשלת בנט ולפיד.

התנאים של גנץ לנתניהו היו מעניינים בהחלט: הוא דורש בין היתר את השבת החטופים, את מיטוט חמאס והכרעת עזה, את קידום הנורמליזציה באזור וכן את קידום חוק שיחייב בני ישיבות בגיוס. ואחרי שכלי התקשורת והפרשנים סיימו לנתח את מהות הדרישות והאינטרסים של גנץ, דאגו גורמים בלשכתו של האחרון לספר שזו רק המסגרת ויתכן שפרישה מהממשלה תגיע עוד קודם לכן.

אם הספקנו לשכוח, כבר מהרגע הראשון של גנץ בפוליטיקה הוא התבלט בנאומים הלא ברורים שלו. כשהחליט להצטרף לחיים הפוליטיים הוא שמר בתחילה על שתיקה מוחלטת ולא אופיינית לפוליטיקאי, סירב לומר מה הן דעותיו והסכים אחרי תחנונים לקיים ראיון ידידותי כשהמראיינים היו זמר מפורסם וקומיקאי. אף אחד מהם לא היה עיתונאי ששואל שאלות ומבקש הסברים.

בשלב הבא כשהוא כבר יצא למצלמות ולמיקרופונים, הוא נודע בנאומיו הלא ברורים, בלפסוסים ופספוסי הלשון, בטעויות המביכות ובמשפטיו הבלתי קוהרנטיים בעליל. ככל שחלף הזמן הוא הצליח להשתפר ולהתמקצע, אבל עדיין התופעה רודפת אותו.

כעת, במסיבת העיתונאים שקיים במוצאי השבת האחרונה, הוא הצליח אמנם לקרוא את הנאום הכתוב באופן נאות ומסודר, אבל מתברר שגם כשהוא מצליח לדבר כמו שצריך, עדיין קשה להבין מה הוא מתכוון. כי באופן אמיתי כשחושבים על מה שאמר האיש, באמת לא ברור מה הוא רוצה בהצהרה הלא ברורה הזאת שהיה לו כל כך דחוף לחלל עליה את השבת.

גנץ דיבר על השבת החטופים, זה אומר שהוא בעד עסקה, זה אומר שהוא מדברר כרגע את הפגנות קפלן ודורש בעצם עסקה בכל מחיר, ולא כמו שמדברים בימין על לחץ צבאי ופשיטה רחבה על רפיח כדי להחזיר את החטופים. עד כאן הכל בסדר, הגיוני שגנץ ידברר את העמדה הזאת וידרוש אותה.

אבל התנאי הבא שהציב, עומד בסתירה מוחלטת למה שאמר קודם: הכרעת חמאס ומיטוט שלטונו, ולא בהמשך, לא אחרי עסקה, אלא עכשיו, תוך שלושה שבועות, עד ה-8.6 כלשונו. איך בדיוק הוא רוצה שזה יקרה? שתוך שלושה שבועות כל החטופים יהיו בבית, ואז צה"ל יפשוט כבמטה קסם על רפיח וימחק את חמאס? הוא מבין בכלל על מה הוא מדבר?

ואם תמצי לומר שהוא לא התכוון שכל זה באמת יקרה בתוך שלושה שבועות אלא שהממשלה תחליט על מתווה שכל זה צריך לקרות מתישהו, הרי זה בדיוק מה שנתניהו אומר כל הזמן, שהמטרות הן השבת החטופים, הכרעת חמאס וקידום נורמליזציה באזור. איך עושים זאת בפועל? בשביל זה יש קבינט מלחמה בו יושבים נתניהו וגנץ עם שר הביטחון והרמטכ"ל ובלי סמוטריץ' ובן גביר, ושם יכול גנץ לנווט את דרישותיו באין מפריע. למה הוא צריך לצאת לתקשורת ולחזור בעצם על אותם מסרים שנתניהו עצמו כבר משמיע מתחילת המלחמה? מה הוא חידש בעצם?

את הטעות הנוראה שגנץ עשה, יתכן שגם הוא עצמו הבין רק אחרי שכבו המצלמות. בן גביר וסמוטריץ' עומדים מחוץ לחדר הקבינט ושואגים בגרון ניחר על מיטוט חמאס וכיבוש עזה מתוך כוונה לאגף את נתניהו מימין, נתניהו מנסה ללכת בין הטיפות ולהסביר לעולם את האינטרס הישראלי והנה מגיע גנץ ונותן לו שירות נהדר: אומר בקולו את מה שנתניהו ובן גביר צועקים כל הזמן. הימין לא יכול היה לקבל מתנה יותר טובה ברגע הזה.

בזמן שגנץ נאם, נתניהו ישב והתכונן לפגישה שכבר נקבעה לו עם היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב ג'ק סאליבן שהגיע ארצה בבהילות בניסיון להציל את המזרח התיכון מידיו של נתניהו. אם ננסה לנחש מה הוא כתב לעצמו בראשי פרקים לקראת הפגישה זה כנראה משהו בסגנון של: אני מבין את הרצון שלכם בהפלת השלטון שלי והחלפתי בבני גנץ, אני מבין את הפחד שלכם מהצעקות של בן גביר על כניסה לרפיח, אבל אני חייב, ישראל חייבת את ההכרעה והשבת החטופים, וכו' וכו'.

בעודו כותב את הדברים על דף הממו המקומט שבידו, מופיע מולו גנץ על המסך וצועק בנחישות על אולטימטום להכרעת חמאס ומיטוט שלטונו. בדמיוננו אפשר לראות את נתניהו קם ממקומו באותו רגע, מזדקף, מתמתח, קורע את הפתק ומשליך אותו בחדווה לפח האשפה הקרוב. הוא כבר לא צריך להתכונן יותר, הוא רק צריך לומר לסאליבן: אתם סומכים על גנץ, נכון? אתם רואים בו את התקווה לשלטון ממלכתי ומתון בישראל, נכון? אז בבקשה תקשיב למילים שהאיש הצליח להוציא מפיו רק אתמול בערב. זה לא בן גביר שאמר את זה, זה לא סמוטריץ' שדרש את זה, זה הגנץ שלכם. אז מה אתה רוצה ממני עכשיו? אתה מבין שכיבוש רפיח ומיטוט מהיר של חמאס זה קונצנזוס בישראל?

וכך שמענו בהמשך השבוע על כך שסאליבן פתאום "מאוכזב" מפגישותיו בישראל ועל כך שבכל זאת יש מתווה כלשהו לפעולה ברפיח אחרי שהאמריקנים הבינו שהאזרחים שם לא בסכנה, כמיליון מהם כבר התפנו עד עכשיו והיתר יעשו זאת בקרוב באותה דרך. אז מה גנץ הרוויח בהצהרה שלו? למעשה כלום. מבחינה פוליטית ומדינית הוא רק הפסיד. הוא סייע שוב לארגוני השמאל להמשיך את אותה טעות שהם עושים כבר מהרגע הראשון כשהם רק מחזקים את נתניהו וכל פעולה שלהם רק מוסיפה לו מנדטים.

זו כבר טעות שניה וסתירה נוספת שהוא עושה אחרי שזרק את סער והתעקש לא לתת לו מקום בקבינט. הרי רק לפני חודש היה זה גנץ עצמו שאמר לסער שאם הכל עובד טוב בקבינט אז אין סיבה לשנות. והנה כעת הוא יוצא בעצמו לתקשורת ומודה שהקבינט הזה לא טוב מבחינתו. אז למה בדיוק החלטת להסתכסך עם סער ואיך בדיוק תסביר את הסתירה המובנית בדבריך? לא ברור. עוד התנהלות מזוגזגת וחסרת תוכן.

מבחינה רעיונית, אין מישהו במערכת הפוליטית והמדינית כולה שלא יחתום על כל מילה שגנץ אמר על חמאס והחטופים. כולם רוצים בדיוק את אותו דבר, אלא שיש מחלוקת על הדרך ואותה צריך להכריע בחדרי הדיונים. אז גנץ אמנם לא כל כך ליפסס ולא ממש גמגם אבל למעשה – מה הוא רצה בדיוק למען השם, מה הוא עשה חוץ מלירות לעצמו ברגל?

נניח שהוא מחפש תירוץ לפרוש מהממשלה. מה יקרה אחר כך? הוא באמת חושב שאלפי המנדטים שהוא רואה בעיני רוחו ובטבלאות הסקרים באמת יעמדו לו ביום פקודה? בכלל לא בטוח שהוא זה שיוביל את הממשלה הבאה, יש לו הרבה מאוד עבודה לעשות כדי שזה יקרה. הצעד הראשון שהוא צריך לעשות בדרך לשם זה להחליט, להיות ברור, לא רק לדבר ברור – אלא לדבר ברור.

הוא לא חייב לעמוד בהבטחותיו ולקיים אותן, רוב קודמיו לא עשו זאת אבל הם ידעו לפחות לצאת לציבור ולומר בפאתוס: אלה עמדותינו, אלה הבטחותינו, זה מה שאנחנו רוצים לעשות. אבל גנץ לא מצליח לומר אפילו את זה. מי שהבין מה האיש רוצה ולאן הוא חותר מוזמן לשלוח את התשובות ללשכת השר או לביתו החדש ביד מרדכי. בין הפותרים נכונה יוגרל ראש ממשלה מעוצב עם אופציה לשינויים בהתאם לצורך.

2.
שתיקה מדבקת:
שלושה אנשים יצאו נגד הממשלה בה הם חברים, לשלושתם לא יצא מזה כלום

בשבוע הסוער שחלף עלינו עם המערכה הבינלאומית נגד מדינת ישראל מהאג ועד אירופה, לצד הדרמה באיראן שטלטלה את העולם, הספקנו לשכוח את גנץ והצהרותיו ובוודאי שאיש כבר אינו זוכר את מה שעשה גלנט רק לפני שבוע וחצי.

לא חלף הרבה זמן מאז שגלנט איתגר שוב את נתניהו ויצא חוצץ נגד מדיניותו, כשהצהיר על כך שאסור לישראל לשלוט צבאית בעזה ביום שאחרי המלחמה. האמירה הזאת קיבלה את דקות התהילה שלה וכולם ציפו שנתניהו יפטר שוב את גלנט, כפי שלא מעטים בימין לחצו עליו לעשות. האתגר שגלנט הציב לפתחנו היה לנסות ולהבין לאן פניו מועדות. האם הוא סגור איכשהו עם גנץ או שהוא עדיין חותר לגבש סביבו את הליכוד לקראת היום שאחרי נתניהו, כשיגיע יום כזה.

השבוע, גלנט הוכיח שהוא כנראה נבהל מעצמו והבין רק בדיעבד איזה נזק הוא גרם לתדמית שלו בימין. ההבנה הזאת הביאה אותו להתקדם לספין הבא ולהוציא הודעה משותפת יחד עם ראש מועצת שומרון, על כך שחוק ביטול ההתנתקות יחול על אזורים נוספים ביו"ש וניתן יהיה לבנות שם יישובים נוספים בעתיד, בהחלט בשורה אדירה לימין ולהתיישבות.

את הבשורה לא פרסם גלנט עם השר הממונה על כך בצלאל סמוטריץ', שיושב כזכור על תקן שר במשרד הביטחון עם תיק ההתיישבות. הסכסוך בין השניים כל כך גדול עד שגלנט לא מסוגל לעשות מהלך כזה במשותף איתו, ואם כבר אז הוא ינסה לעקוף אותו.

אבל המטרה של גלנט היא לא סתם עקיפת סמוטריץ' אלא החזרת כבודו האבוד בימין. אחרי שדיבר על עזה כאחרון השמאלנים הוא חייב לתקן את הרושם ולעשות מהלך פרו ימני מובהק.

מנגד, גם המהלך הזה לא קידם אותנו לשום מקום כי גלנט עדיין משאיר לעצמו את כל האפשרויות פתוחות. אם כוונתו היא לנסות ולכבוש את הליכוד, הרי שההחלטה הזאת בוודאי תעמוד לטובתו והוא יוכל לנפנף בה. ואם הוא מתואם איכשהו עם גורמים באופוזיציה על ממשלה חלופית, עדיין הוא צריך להישאר הסמן הימני בה ולחתור לכך שרוב המנדטים הימניים אכן יבואו לחיבור כזה ויעזבו את נתניהו, כך שההחלטה על שטחי השומרון היא צעד הכרחי גם בתרחיש כזה.

בנקודה הזאת, גלנט למד מנתניהו משהו: את כח השתיקה. נתניהו הוא זה שהמציא את השיטה לא לומר שום דבר שיחשק אותו אחר כך ויחייב אותו למשהו מסוים. נתניהו הוא זה שמשאיר תמיד את כל האופציות פתוחות.

למרבה האירוניה, הפעם בשבועיים האחרונים זה דווקא עבד לטובתו. כשגלנט יצא בקול רעש גדול נגד הממשלה, הימין דרש לפטר אותו מיידית אבל נתניהו למד מהטעות הקודמת ולא עשה זאת, הוא אפילו בקושי הגיב לו. כשגנץ יצא השבוע עם ההצהרה שלו הוא גם ציפה שנתניהו ילחם בו, אבל ראה"מ הסתפק בתגובה מינורית שרובה שאלות ענייניות על ניהול המלחמה.

בהמשך זה היה ברקת שתקף גם הוא את התנהלות הממשלה וזכה גם הוא לתגובה נקודתית, קצרה וחריפה מצידו של נתניהו. בכל המקרים הללו, נתניהו לא הגיב ולא שיתף פעולה עם המתקפות נגדו, ולו רק מהסיבה שהוא לא רצה לעשות מעשים או להשמיע אמירות משמעותיות יותר שיחייבו אותו בהמשך. בפועל, זה השאיר את תוקפיו עם הרבה אנרגיה שאין להם מה לעשות איתה, הם התכוננו לקרב אך הוא בושש מלהגיע.

ההרגל של נתניהו לשתוק ולחכות לראות איך הדברים מתפתחים, הוא הרגל לא טוב בהקשר של מלחמה ואמון הציבור. אבל מבחינה פוליטית יש לזה יתרונות, כמו בשבועיים האחרונים. שלושה אנשים מממשלתו איתגרו אותו אבל הוא שתק ונתן לכל זה לחלוף עם הרוח.

3.
פרצופה של המדינה:
מי שבוחר לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, אולי לא בהכרח דואג לבגדים שלו

בכל ארגון מסחרי, חברה או מוסד, יש מטבע הדברים חילוקי דעות בין מנהלים ובין מקבלי ההחלטות. הדבר נכון לכל מקום בו יש יותר משני אנשים. אבל ההתנהלות הבסיסית של כל ארגון וחברה הוא שבכל הנוגע להתנהלות מול מתחרים ובוודאי שמול אויבים, חייבים להציג חזית אחידה ולאחד את השורות.

חברות גדולות קורסות כשמישהו מפוטר או מתפטר ואז הולך למתחרים או לתקשורת וחושף את הפרטים המביכים. עד שזה לא קורה, כל המריבות הפנימיות נשארות בבית פנימה, אחרת אין סיכוי לשום ארגון או חברה לשרוד.

הדבר נכון על אחת כמה וכמה בזירה המדינית. לכל מדינה מתוקנת יש פוליטיקה, אבל כל מדינה מתוקנת יודעת שבחזית הבינלאומית, כל הפוליטיקה חייבת ללכת הצידה. בשלטון מתוקן שנקלע למצב מלחמה ולחזית מדינית, גם האופוזיציה עומדת מאחורי החלטות הממשלה ותומכת בהן, כי האינטרס שלה הוא קודם כל קיומה של המדינה והקיום העצמי שלהם, עוד לפני האינטרס הפוליטי.

אחרי פרוץ המלחמה, גם האופוזיציה יישרה קו ותמכה בלחימה בחמאס כצעד הכרחי. אבל ככל שהמלחמה נמשכת, גם המגמה הזאת נחלשת וכאן אנו מתחילים להבין את עוצמת הנזק הבלתי נתפס שעשו כל אלה שנעמדו בשבועיים האחרונים מול המיקרופונים ופרסו את משנתם נגד הממשלה ונגד הקבינט.

גם בימין וגם בשמאל אוהבים להאשים זה את זה ולטעון שהרפורמה המשפטית סייעה לאויבים להוציא לפועל את השביעי באוקטובר. בשמאל טענו שזה בגלל נתניהו שסכסכך את העם ובימין טענו שזה בגלל הפגנות קפלן שחשפו את השסע הפנימי. אבל כך או כך, הלקח היה חייב להילמד אך הוא לא נלמד.

לא ברור מה עבר בראשו של גלנט כשיצא לתקשורת ואמר שהוא לא מסכים עם נתניהו, לא ברור מה עבר על גנץ כשיצא לתקשורת ואמר שיפרוש מהממשלה אם היא לא תעשה את מה שהיא כבר רוצה לעשות בכל מקרה. זה בסדר לעשות פוליטיקה, וכבר הבנו שאין ברירה וזה קורה גם בזמן מלחמה. אבל אין שום הצדקה לנהל את הפוליטיקה הפנימית מול התקשורת העולמית, בוודאי שלא בשבוע כזה בו העולם כבר כך נלחם בנו, מהאג ועד ספרד. ומי שבוחר בכל זאת לעזור לעולם להילחם במדינה, אולי לא מתכוון בהכרח רק לעשות פוליטיקה קטנה אלא מכוון למהלך רחב יותר, אבל את זה נשאיר כבר לדמיון שלנו.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]