"אני מסתכל אחורה, וקולט שאשכרה היינו פה מהיום הראשון", כך מתאר לי סמ"ר עודד, הסמל של צוות 10, בעודו מנסה לתמצת את תשעת החודשים האחרונים. ואכן, בין אם מדובר בסמטאות של ג'באליה או בגורדי השחקים בשאטי, מתחילת התמרון סיירת נח"ל נלחמים במחבלים ומשמידים תשתיות טרור בכל רחבי הרצועה.
אנחנו יושבים איתו ועם עוד שניים מחבריו הקרובים, תמיר ויאיר, שהתגייסו יחד לפני יותר משנתיים. את ההכשרה הארוכה של הסיירת הם עברו זה לצד זה, ולא נפרדו גם תוך כדי לחימה אינטנסיבית. "אני מכיר אותם כל כך טוב שאני כבר יודע לזהות את הריח שלהם מרחוק", צוחק סמ"ר יאיר.
את עזה הם כבר מכירים כמו את כף ידם והגעגועים לבית הם עניין קבוע. אך החברים מספרים שגם ברגעים הקשים – הצוות הוא מה שמחזיק אותם. "עוברים הכול ביחד, את הטוב ואת הרע", משתף סמ"ר יאיר, "אנחנו שומרים על המדינה ועושים כאן דברים חשובים, אבל בסופו של יום, אנחנו פה אחד בשביל השני".
"בתחילת הלחימה", הוא חוזר לאחור, "היו לילות שהלכתי לישון וחשבתי לעצמי 'וואלה, נס שאני בחיים', וזה מפחיד, אבל אז הסתכלתי על חברים שלי, וזה מה שהשאיר אותי חד ודרוך".
אחד הימים הקשים ביותר שחוו היה בג'באליה, יותר משלושה חודשים לתוך המלחמה. אז, כפי שמתארים השלושה, התחולל קרב משמעותי וארוך מול חוליית מחבלים: "15 מהיחידה נפצעו באותו יום, והמפק"ץ שלי חטף רסיס מרימון ממש מטר ממני. אני זוכר שהוציאו המון אלונקות מאחד הבניינים, ובמקום לברוח לצד השני רצתי לאותו כיוון כדי לנטרל את האיום".
אחרי שיצאו מג'באליה, הם נכנסו למבצע ממוקד בשאטי שזכור להם היטב. "זה היה המבצע הכי מסובך ומעניין שלנו", מפרט סמ"ר יאיר, "פעלנו במבנה בגובה של כ-15 קומות, עם שלושה גרמי מדרגות. בגלל שצוות אחד לא יכול לפעול לבד בשטח כזה גדול, היינו שלושה צוותים שפשטו ביחד על הבניין".
אבל בין רגעים של קרבות פנים מול פנים ושלל איתורים, יש גם זמן לנוח, לצחוק ולהוריד קצת מהמתח שמצטבר בשעות ארוכות של לחימה. "כשיש לנו 20 דקות להירגע, אנחנו לא מבזבזים זמן", אומר סמ"ר עודד, "מישהו פותח פק"ל קפה, אחד זורק איזו בדיחה, והמתח נשבר. אבל כשצריך לחזור להילחם, כל הצחוק והסתלבט מתאדים – וכל אחד מרוכז במשימה שלו".
בחודשיים האחרונים הלוחמים פועלים במרחב רפיח, אליה נכנסו ככוח החי"ר הראשון. "הייעוד שלנו כצוות השתנה", מסביר עודד, "נוספו לנו יכולות חדשות. עכשיו אנחנו אחראים על הפעלת הרחפנים, ועושים דברים מטורפים, שלא על כולם כמובן אפשר לדבר. למשל, בסבב האחרון זיהינו חוליית מחבלים וחיסלנו אותם מהאוויר, כך שגם מנענו את המארב הבא, וגם שמרנו על כוחותינו".
"הכול בסוף זה פרק ענק בחיים שלנו", מסכם סמ"ר תמיר, "נכון, לא רואים הרבה בית. היינו פה בחום ובקור, בשמש ובגשם, והיו גם ימים שנשברנו והיה קשה להמשיך קדימה – אבל בסוף זוכרים רק את הטוב".
