עורי תימן ובואי צפון: חוקרי מצ"ח לא ידעו שהם מחלקים את ישראל לשתי מדינות

1.
מדינת ישראל נגד מדינת ישראל:
זה כבר לא סיפור של נתניהו או בן גביר, זהו סיפורה של מדינת ישראל החדשה

גם במושגים של ימי מלחמה, בהם כל שבוע הוא הכל חוץ משגרה, נדמה שהשבוע האחרון הצליח להתעלות על הרבה שבועות אחרים בשרשרת האירועים שרדפו זה את זה.

עם צאת השבת, התבשר עם ישראל על האסון הכבד שהתרחש במג'דל שמס, טבח אכזרי ובלתי נתפס שהחזיר את כולנו למחזות הקשים של שמחת תורה בדרום. גם במושגים של מלחמה, טבח כל כך אכזרי בילדים חפים מפשע ששיחקו להנאתם, הוא חציית גבול שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. במוצאי שבת היה ברור שאנו נמצאים בנקודת מפנה במלחמה.

ובטרם הספקנו לעכל את המתרחש, המשיך חיזבאללה בירי ובצהרי יום ראשון נרצח באכזריות אזרח צעיר נוסף בקיבוץ הגושרים, מפגיעה ישירה של רקטה. ההבנה בישראל היתה שההסלמה היא כבר מגמה ולא רק איזו "טעות" כפי שניסה חיזבאללה לטעון כשנבהל מהמעשים של עצמו, וכנראה תגובה רצינית של מדינת ישראל תגיע.

ובמדינת ישראל כמו במדינת ישראל, החדשות של היום משכיחות את החדשות של אתמול, והחדשות של הערב משכיחות את החדשות של הבוקר. כבר בבוקר יום שני כמעט ונשכחה המתיחות הביטחונית בצפון, כשהעיניים התקשורתיות נדדו דרומה לבסיס שדה תימן, שם נעצרו חיילי מילואים בחשד שלפי החשד פצעו באורח קשה מחבל נוחב'ה שפונה לבית חולים.

את הסערה האדירה שפרצה בעקבות המעצרים בשדה תימן, קטע כבר למחרת החיסול הדרמטי בלב ביירות שהתמזג תוך כמה שעות עם החיסול הדרמטי עוד יותר באיראן, שם הסתיימו חייו של ראש הנחש החמאסי. באותו לילה נהיה האוויר במזרח התיכון קצת יותר נקי ממה שהיה קודם.

אחרי החיסולים הללו שוב חזרה תשומת הלב למצב בצפון ולכוננות חסרת התקדים שנכון לשעת סגירת הגיליון עדיין נמשכת בחוסר ודאות. אבל יחד עם המתיחות הגדולה, אסור בכלל להקל ראש במה שהתרחש בבוקר יום שני בשדה תימן. נדמה שהאירוע הזה הוא דרמטי הרבה יותר ממה שנראה לנו וממה שהוא הצליח לתפוס בסדר היום.

כבר שבועות ארוכים שבין כותרות החדשות אנו שומעים גם על חקירות שמתנהלות נגד לוחמים שנטלו חלק בלחימה בשביעי באוקטובר, כאלה שגוייסו רשמית וכאלה שהתנדבו וסיכנו את עצמם, אשר נחשדו כי התעללו במחבלי נוחב'ה שנעצרו בישראל ולא חוסלו.

הכותרות הללו גרמו לכולנו לקום מהכסא בזעם, אבל בקרב אנשי צבא, כולל אלה שלחמו בתוך עזה, ניסו להרגיע את הרוחות ואמרו כי אי אפשר להסתפק רק במה שאנו שומעים בחדשות, יתכן שהסיפור יותר מורכב ואולי השב"כ ומצ"ח יודעים עוד פרטים שעשויים להצדיק חקירה כזאת. אבל גם הספקולציות הללו והגישה הסלחנית הזאת, לא נמשכו הרבה זמן. השבוע בבוקר יום שני, כשחוקרי מצ"ח הגיעו רעולי פנים לבסיס שדה תימן כדי לבצע מעצרים, אותם גורמי צבא שהצדיקו עד היום את הצורך לחקור את מי שלא ציית לנהלים הצבאיים, כבר נשמעו פחות בטוחים בעצמם והרבה יותר כועסים.

הזעם הראשוני היה קודם כל בגלל עצם המעצר והאופן בו הוא בוצע. אנשי מצ"ח הגיעו רעולי פנים, התעמתו עם החיילים שסירבו לשתף פעולה והתייחסו אליהם כאילו היו פושעים מסוכנים. השמועה על המעצרים פשטה חיש מהר ומאות אזרחים זועמים, כמו גם חברי כנסת מהימין התאספו מחוץ לבסיס וניסו בחוסר אונים להביע את מה שאלפי אזרחים רצו לצעוק.

האבסורד הרי זועק לשמים, בעיצומה של מלחמה, המדינה חוקרת את מי שאולי פגע בעצור ולא סתם עצור אלא זה שנכנס לישראל כדי לרוצץ ראשי תינוקות יהודים. הזעם גבר כשבני המשפחות של העצורים סיפרו על היחס המשפיל שעוברים אותם חיילי מילואים בחדר החקירות, חלק מהם סיפרו על חיילים הממררים בבכי ולא מצליחים לקלוט איך הם, שהגיעו בהתנדבות להילחם את מלחמתה של המדינה מוצאים את עצמם נחקרים כאילו היו מחבלים בעצמם.

ואם זה לא היה מספיק, כבר למחרת בבוקר התכנסה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כדי לדרוש הסברים מהפרקליטות הצבאית אך הפצ"רית עצמה לא התייצבה בדיון ולא הגיעה לספק הסברים. ואם זה לא הספיק, הרי שבמהלך הדיון הודה אחד מנציגי הצבא כי יש אמת בשמועות, לפיהן אנשי הפרקליטות יצרו קשר עם מחבלים שכבר שוחררו וחזרו לעזה, וביקשו לשמוע מהם איזה יחס הם קיבלו מהחיילים ששמרו עליהם כדי לגבות עדויות על "פשעים" נוספים.

גם אנשי הצבא שעד כה היו סלחניים להתנהלות, כבר לא יכלו לשאת זאת. נדמה היה שהפרקליטות ומערכת המשפט כמו גם צמרת הצבא, מנותקים לגמרי מהמדינה והם רואים רק את הקהילה הבינלאומית ואת האג, עושים רק מה שאולי יוציא את ישראל טוב בעולם מבלי לשים לב איזה נזק הם גורמים כאן בבית.

לוחמים ומפקדים בצבא, ישבו השבוע עם עצמם ותפסו את הראש בתסכול מבלי להצליח להבין מה קורה פה. כמעט כל אוחז בנשק חש השבוע נבגד על ידי המדינה כי האבסורד זעק לשמים. הרי רק לפני כמה שבועות ביקש מבקר המדינה להתחיל בבדיקת כשלי צה"ל שהובילו למלחמה, אבל הצבא עתר לבג"ץ והשופטים אכן קבעו שביקורת באמצע מלחמה יכולה להפריע לעבודת הצבא ולכן אסרו על אנגלמן לפתוח בבדיקה עד אחרי המלחמה.

והנה אותה מערכת משפט, מבלי להתבלבל, מאפשרת למצ"ח לקיים חקירה באמצע מלחמה ועוד נגד מי? נגד הלוחמים עצמם. האם חקירה כזאת לא מפריעה לצבא באמצע מלחמה? המציאות הזאת היא בלתי נתפסת. הרי גם הדרג המדיני אומר שוב ושוב שהחקירה צריכה לבוא אחרי המלחמה, אבל החיילים הפשוטים, אלה שעושים את עיקר העבודה, כן יכולים להיחקר באמצע מלחמה? ועוד מבלי שזה יפגע במאמץ בלחימה כפי שמאוד חששו שופטי בג"ץ המודאגים?

ההפגנות הסוערות שהתחוללו בימים שלאחר מכן ותוארו בתקשורת כ'התפרעויות לא חוקיות' הפוגעות בביטחון המדינה, סימנו קו פרשת מים וגבול אדום בוהק שאחריו מדינת ישראל כבר לא תשוב להיות מה שהיתה. אם לא היינו בעיצומה של כוננות מלחמת עולם שלישית בצפון, היה לנו את הפנאי להפנים איזה נזק בלתי הפיך גרמה המדינה לעצמה בטיפשות איומה.

תמיד היתה טענה נגד נתניהו שהוא מחלק את העם, שהוא מפלג את כולם לימין ושמאל ומסית נגד השמאל ומערכת המשפט, והנה באה אותה מערכת משפט, אותה פרקליטות, ועושה זאת באפקטיביות יתרה, עקפה את נתניהו והשאירה לו אבק.

פרשת שדה תימן מקפלת בתוכה את כל האלמנטים העומדים בלב המחלוקת הציבורית והיא מציפה את כל הבוץ העכור: המחלוקת המשפטית, הפוליטית, הביטחונית, הפערים בעם, את מי מותר לחקור ובמי מותר לפגוע, מי מאותרג ומי מוגן בפני כל חקירה.

עד היום, המחלוקות מהסוג הזה היו מחלוקות פוליטיות, הן סבבו בעיקר סביב מערכות הבחירות ועוד יותר סביב מועמד אחד מסוים. אבל פרשת שדה תימן הוציאה את הדיון מהזירה הפוליטית והעבירה אותו לחיים עצמם.

כשחוקרי מצ"ח נכנסו לבסיס שדה תימן בבוקר יום שני, הם סימנו טריטוריה חדשה, הפכו את מדינת ישראל באופן סופי לשתי מדינות. מדינה אחת של חיילים, לוחמים, אנשי שנתפסים בעיני עצמם כפטריוטים ואוהבי הארץ, ומדינה שניה ומנותקת של בכירים שמנסים להטיל את כסתם בין גדולי רומי ואירופה ולא אכפת להם לדרוך בדרך על אלה שפורסים לרגליהם את השטיחים הנוחים.

השמאל הישראלי מתייחס תמיד בביטול ובזלזול לתאוריית ישראל השניה של איש התקשורת אבישי בן חיים, ואולי בצדק מסוים, אבל בסופו של דבר המערכת המשפטית היא זו שמיישמת את אותה תאוריה הלכה למעשה. בבוקר יום שני נפל דבר במדינת ישראל, זה כבר לא סיפור של נתניהו ולא של פוליטיקה, זה סיפורה של ישראל. מדינת ישראל התחלקה סופית לשתי מדינות: מדינת הפרקליטות והצמרת המאותגרת, ומדינת האזרחים חסרי הכח והיכולת.

בבחירות הבאות יקבל השמאל את החשבונית הכואבת. אם עד היום היו אלה אנשי קפלן שהחזירו מנדטים לחיקו של נתניהו, כעת מערכת המשפט סימנה גבולות בוהקים יותר, בידלה וקיבצה סביבה את הקומץ האליטיסטי המוגן וגרמה לכך שכעת כל מי שלא שייך לקומץ הזה, אוטומטית שייך לטריטוריית נתניהו ובן גביר. אם עד היום היה סיכוי כלשהו להוציא את נתניהו ובן גביר מהמשוואה ולהקים בישראל ימין אמיתי רחב, הגיעה מערכת המשפט וסתמה את הגולל גם על הסיכוי הזה.

2.
הפריחה לא קמלה:
המצב הביטחוני עמעם את האפקט שנתניהו ציפה לקבל מהביקור בארה"ב

ביום ראשון אחר הצהרים אחרי טבח הילדים בצפון, נחת נתניהו בבהילות בישראל ונכנס מיד להערכות מצב ודיונים ביטחוניים. המצב הביטחוני גרם לכך שנתניהו החמיץ את האפקט התקשורתי הרחב אותו ציפה לקבל אחרי ביקור משמעותי כל כך.

נתניהו ציפה שהפגישה הראשונה שלו בכהונה הנוכחית עם ביידן בבית הלבן תקבל יותר התייחסות ציבורית, הוא קיווה שהפגישה שלו עם טראמפ תקבל יותר כותרות ויותר צבע, שהתמונות החמות והידידותיות יקבלו הבלטה ושהמילים החמות שנאמרו שם יבלטו מאוד בניגודיות שלהן למילים הפושרות והקצרות שנאמרו בפתח הפגישה עם ביידן.

יותר מכך, נתניהו רצה שהרוח הצוננת שנשבה מהפגישה עם קמלה האריס, תנשב עד ישראל ותחלחל היטב לשרב והחום של המזרח התיכון. חשוב היה לו ליצור את הבידול ולהדגיש את מה שהיה שם.

האריס היא נציגת הכוורת הסובבת את ביידן והמובלת בעיקר על ידי אובמה שמושך היטב בחוטים מאחורי הקלעים. הכוורת הזאת מושכת בכח לכיוון של הפסקת אש והעדפת האינטרס הפלשתיני כחלק מתכנית רחבה יותר של נורמליזציה במזרח התיכון, בריתות שלום והמשך הסכמי אברהם באופן שיכלול גם מדינה פלשתינית.

לנתניהו היה חשוב מאוד להראות עד כמה המדיניות בישראל נקבעת בהשפעת הלחצים הכבדים מהבית הלבן והאריס סיפקה לו הזדמנות נהדרת לכך כשאמרה בפתח הפגישה כי "יש לשים קץ לסבלם של הפלשתינים בעזה".

יותר מזה נתניהו לא היה צריך, הוא טרח לפרסם אמירה בשם "גורם מדיני" שאמר כי דבריה של האריס עלולים לפגוע במאמצים לעסקה ועלולים לגרום נזק כבד. "יש לקוות שדבריה של סגנית הנשיא קמלה האריס לא יפורשו על-ידי חמאס כאילו יש פער בין ישראל לארה"ב. אני חושש שדבריה של האריס ירחיקו עסקה", הוסיף אותו גורם ממקום מושבו בכנף ציון.

הגישה הזאת טובה לימין הישראלי, היא יוצרת בידול בין שתי המפלגות האמריקניות בכל הקשור ליחס למדינת ישראל ובסופו של דבר נתניהו עושה בכך שימוש לקמפיין שלו, כשהוא חוזר לימיו הטובים בהם הוא הצטייר כחזק וכזה ששומר על האינטרס הישראלי מול ממשל ידידותי עוין.

המגמה הזאת משרתת גם את טראמפ בקמפיין הפנימי שלו ולכן גם שמענו ממנו אחר כך מסרים לפיהם כל יהודי בארה"ב שמצביע להאריס, פוגע במדינת ישראל. ברית האינטרסים הזאת היתה קיימת בסבב הקודם וכעת גם טראמפ וגם נתניהו מזהים הזדמנות נהדרת להוריד אותה מהמדף, לנער מעליה מעט את האבק ולהחזיר אותה לשימוש.

3.
שובו של הגדעון:
המערכה בצפון יכולה לייצר לסער הזדמנות לעשות את מה שעשה גנץ בתחילת המלחמה בדרום

הכתב והפרשן הפוליטי עמית סגל, פרסם בתחילת השבוע כי בליכוד מתבשלת תכנית להכניס את גדעון סער לממשלה ולתת לו את תיק הביטחון.

לדיווח כזה אין אישור רשמי מהליכוד אבל למהלך כזה יש כמה יתרונות, בעיקר בכך שנתניהו מרוויח שתי ציפורים במכה. הוא מרחיק את גלנט שמערכת היחסים איתו, איך לומר בעדינות, אינה מן המשופרות, והוא סוגר פינה של מתיחות ארוכת שנים כשהוא מחזיר את גדעון סער לחיקו, מהלך דרמטי בפני עצמו לאור ההיסטוריה הקרובה והרחוקה של השניים.

סער עצמו גם לא הגיב לדיווחים כאלה ולזה לבד יש משמעות, כי הוא קודם כל לא הכחיש אותם. בסוף השבוע הוא גם פרסם הודעת תמיכה נלהבת וחמה לדרג המדיני על ההחלטה לבצע את החיסולים בביירות ובטהרן, מה שגורם לשקט המוחלט מצידו של לפיד להדהד עוד יותר.

אתמול (חמישי) הלך סער צעד נוסף קדימה: בריאיון לאחד מעיתוני סוף השבוע, הוא הצהיר כי אינו שולל ישיבה בממשלה עם נתניהו. "המלחמה שינתה הכל, השיקול הוא רק טובת המדינה. לא אנעל את עצמי לאפשרויות עתידיות כולל עם ביבי", הסביר.

מעבר לרווח הפוליטי של נתניהו, נוצר גם תזמון שיכול להוות הזדמנות לגדעון סער למצוא מוצא של כבוד, סולם מכובד לרדת מהעצים הגבוהים עליהם טיפס בשנים האחרונות. אם חלילה ישראל נכנסת למערכה רחבה יותר בצפון, סער יכול להשתמש בזה ולעשות מעשה גנץ.

לפני המלחמה, איש לא ציפה שגנץ ייכנס שוב לממשלתו של נתניהו, אבל המלחמה העניקה עילה מוצדקת לעשות זאת, לטובת העם כמובן. כעת אם יתפתח משהו בצפון, יוכל סער לבוא ולומר שמתוך אחריות לאומית, עליו להשלים את החלל הריק שיצר גנץ בפרישתו ולכן הוא נוטל אחיות ונכנס מתחת לאלונקה.

זו אחת התופעות המופלאות שקיימות בישראל, מדינה שנתונה באופן תמידי במצבי חירום ועל אחת כמה וכמה בשעת מלחמה. מצבי חירום ביטחוניים תמיד מביאים בכנפיהם אפשרויות חדשות, כל משבר ביטחוני הוא הזדמנות פוליטית. ומה שהיה טוב לגנץ במערכה בדרום יכול להיות טוב לסער במערכה בצפון. ובשולי התחרויות הללו, בשני המקרים, נתניהו הוא כמובן זה שגורף את הפרס הראשון.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]