המשוואה הפשוטה | בניגוד לתרגיל חשבוני, כל הדרכים לגיטימיות בדרך לתוצאה

1.
סתירה ללא בנין: העיקרון של יאיר גולן זה אותו עיקרון של בנט, של לפיד וגם של נתניהו

אחד הספקות הישנים, המוכרים והבלתי פתורים, הוא האם השמאל הישראלי שונא את נתניהו, בגלל שהוא שותף של המפלגות החרדיות, או שהשמאל שונא את החרדים, בגלל שהמפלגות שותפות של נתניהו.

לאורך השנים, היו כאלה שטענו שהשמאל רודף את החרדים, כי הם אלה שמשאירים את נתניהו בשלטון, ומתוך הרצון להפיל את נתניהו הם רודפים גם את הציבור החרדי כדי להפיל את הממשלה. אחת הסברות לכך היא, שכל הרדיפות שיש היום נגד עולם התורה, הן רק כדי להפיל את הממשלה ולא מכוונות נגד החרדים עצמם, כי גם מפלגות השמאל יסכימו לכאורה לתת לציבור החרדי כל מה שהוא רוצה, העיקר שיבוא איתו לממשלה ולא עם נתניהו.

מאידך טענו אחרים – כולל אנשים בתוך בניין הכנסת – שהשנאה כלפי הציבור החרדי, נובעת משנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים גרידא, ואם נתניהו יתנתק מהציבור החרדי, השמאל ירדוף אותו הרבה פחות.

הספק הזה לא הוכרע מעולם וספק אם יוכרע אי פעם. אבל השבוע הוא שוב עלה לסדר היום בגלל הזיגזג המפואר שהציג יאיר גולן. יו"ר מרצ/העבודה התורן, צולם כשהוא אומר בכנס פעילים שאינו פוסל את המפלגות החרדיות והוא לא פוסל שותפות עמן, אם זה מה שיביא להפלת נתניהו. הדברים עוררו מיד את זעם האופוזיציה, גולן מצא עצמו תחת התקפה מצד שותפיו ויריביו לספסלי הגוש, ולכן מיהר להבהיר, שההתנגדות לחרדים נובעת מ"התנגדות עקרונית" ושהוא לא יישב עם המפלגות החרדיות.

אז האם גולן שונא יותר את נתניהו או את המפלגות החרדיות? או שלא משנה הסדר… ברור שהלחץ שהוא נתון לו מבית, מעיד הרבה מאוד על עוצמת השנאה – שנאה שכרגע מכוונת באופן שווה גם כלפי הימין וגם כלפי המפלגות החרדיות – אך הספק נותר בעינו.

הספק הזה לא יוכרע גם בבחירות הקרובות, משום שגם מערכת הבחירות הזו, יכולה להיות מוכרעת לשני הצדדים לפי רמת הכדאיות שתהיה באותו רגע. אפילו ליברמן שנחשב כרגע לסמן הניצי ביותר באופוזיציה, היחיד שאומר במפורש שלא יישב לא עם נתניהו ולא עם מפלגות חרדיות, נשמע קצת יותר מרוכך השבוע כשאמר, שאולי חלק ממפלגת הליכוד כן יכולה להיות שותפה פוטנציאלית.

הצד השווה לזיגזג של יאיר גולן, לריכוך המסוים בעמדותיו הקשוחות והסובייטיות של ליברמן, לצד הזיגזג הקבוע של בנט ולפיד שהפכפכותם אומנותם, הוא – שאין שם שום זיגזג. האנשים האלה לא מזגזגים בכלל, הם לא סותרים את עצמם וגם מה שנראה לנו כסתירה וגם מה שנראה לנו כדעות הפוכות, או כמעבר מופרע בין נתיבים, הוא בעצם רעיון אחד מקובע, קבוע ובלתי הפיך. לאנשים האלה יש מכנה אחד משותף, שהוא משותף גם לנתניהו מהצד השני. ולמכנה המשותף הזה קוראים: הרצון להיבחר, הרצון לשלוט, הרצון להגיע לעמדת כוח, או בעגה המקצועית והמכובדת: השאיפה לג'ובים.

יאיר גולן לא מזגזג גם כשהוא משמיע אמירות סותרות. השבוע הוא אמר במילים מאוד פשוטות את העיקרון היחיד שחשוב לו ואת העיקרון היחיד שעליו הוא יילחם: הרצון להחזיר את עצמו ואת מפלגת "הדמוקרטים" לספסלי הממשלה; הרצון להיבחר, הרצון להיות חלק, הרצון להפסיק להיות אופוזיציה. מפלגת מרצ (גלגולה הקודם של "הדמוקרטים") ברוב המוחלט של שנותיה, הייתה חלק מאופוזיציה שולית, למעט תקופות קצרות פה ושם, שהעניקו לה את ההזדמנות לטעום על קצה המזלג את מנעמי השלטון, ולגולן יש רצון חזק מאוד לשנות את המשוואה הזאת ולחזור למרכז העניינים.

ולכן בכל יום, בכל שעה, בכל כנס פעילים, בכל ראיון לתקשורת ובכל הצהרה מצולמת או כתובה, הוא יכול להשמיע מסרים שיישמעו סותרים למסרים שהשמיע קודם. אבל זה נשמע סותר רק במבט שטחי, כי במבט עמוק יותר, צריכים לנקות את המילים מהעטיפה של עצמן ולהאזין למה שמונח בין השורות ובמרווח שבין האותיות. יאיר גולן רוצה להיבחר – וכדי להיבחר הוא יעשה הכל. העיקרון היחיד הוא להגיע לממשלה, ולכן מעבר לזה, אין שום עקרונות אחרים.

זה יכול להיות עם נתניהו, זה יכול להיות מבחינתו גם עם המפלגות החרדיות, זה יכול להיות ימין וזה יכול להיות אפילו בן גביר. אם תיווצר סיטואציה תיאורטית אחרי הבחירות, שגולן יוכל להיות חלק מהממשלה רק אם הוא יישב באותו ספסל עם בן גביר, הוא מסוגל בהחלט לעשות גם את זה. ולכן הוא לא זיגזג ולא סתר את עצמו, הוא פשוט השתמש במגוון גדול של מילים ובמגוון גדול של רעיונות, כדי לתאר רעיון אחד מרכזי שבאמת חשוב לו.

ויאיר גולן לא לבד. לצידו על ספסלי העיקרון הזה יושבים גם בנט ולפיד שזיגזוגם אומנותם, ויושב שם אפילו ליברמן שיכול לגלות ריכוך פה וריכוך שם, אחרי שבמשך כמה מערכות בחירות הוא בחר להיות העקשן שהפיל ממשלות והציג מצג כאילו הוא עומד על עקרונותיו. ברגע שהוא יזהה הזדמנות אמיתית לחזור למרכז העניינים הוא יעשה זאת, כי גם אצלו העיקרון שהחזיק אותו עד היום היה העיקרון הקשיח להיות בולט, להיות נבחר.

עד היום הוא הצליח לעשות זאת באמצעות הצגה לפיה הוא אדם חזק שעומד על העקרונות שלו, אבל גם להצגה הזאת יש פרק אחרון והוא מבין שההצגה נגמרה. הוא לא יוכל להמשיך להיות העקשן האאוטסיידר שממשיך להחריב ולחבל ולהרוס רק כדי להיתפס כאדם שעומד על עקרונותיו. גם הוא רוצה בסוף את הג'ובים. גם לו נמאס מההמתנה הארוכה, וכעת הוא מזהה הזדמנות. לכן גם הוא יהיה מסוגל להתרכך כמעט עם כל דבר ולהסביר אותו במעטפת יפה של מילים אחרות. השפה העברית מספקת די הרבה מילים המאפשרות להסביר כל דבר, גם את העובדה שאפילו אצל ליברמן העיקרון היחיד והמרכזי הוא להיבחר.

ואם נרחיב את המבט לספסלים הנוספים המוצבים שם בעומק בונקר עיקרון הפלדה הזה, נופתע או שאולי לא נופתע לגלות שם גם את נתניהו. ראש הממשלה מצליח בכישרון תקשורתי רב להרחיק את עצמו מתדמית המזגזג, הוא מקפיד מאוד שלא יישמעו ממנו אמירות סותרות ובאמת לא קל למצוא אצלו אמירות מביכות בארכיון, מה שיוצר את הרושם שהוא באמת אדם שעומד על עקרונותיו. אבל האמת היא שהוא פשוט יודע להיזהר. אם נעקוב אחרי האמירות של נתניהו, נגלה, שהוא ממעט מאוד במילים חד משמעיות, הוא לא מחשק את עצמו בהבטחות, והאמירות שלו מאוד כלליות.

בשונה מכל האחרים, יש בו את התבונה להשתמש בהרבה מילים כוללניות ובמשפטים שנשמעים גבוהים. את החוסר התודעתי שהמילים שלו יוצרות, הוא משלים בתנועות ידיים ובמבטים נחושים למצלמה. הסיבה שלא קל למצוא אצלו סתירות היא, שבניגוד לחבריו, הוא פשוט נמנע מאמירות פומפוזיות וחד משמעיות. הוא למד לא לחשק את עצמו במלכודת שהוא עצמו יתקשה לצאת ממנה, ולכן כל הסיפור שלו הוא רק מעטפת. אבל בפועל, מבחינת המהות, גם לנתניהו יש עיקרון אחד ויחיד: להיבחר ולשרוד. והוא גם מוכיח את זה במעשים, כשבחירות אחרי בחירות הוא תמיד מוצא את הרעיונות – פעם זה גוש, פעם זה בלוק, פעם זה שותפות כזו ופעם זו שותפות אחרת – העיקר לשרוד, להיבחר ולהישאר בשלטון.

ולכן גם בבחירות הקרובות הוא יעשה הכל, גם דברים שייראו כסותרים, גם הפרת הבטחות כפי שעשה כבר בעבר, גם ביטול בריתות ופירוק גושים; כי גם אצלו, הרעיון המרכזי והיחיד הוא להיבחר. מעבר לזה, הכל כשר והכל יכול לקרות.

השבוע זה היה תורו של יאיר גולן להצטרף למקהלת המזגזגים, להיכנס לרשימה מכובדת של פוליטיקאים שמתמודדים עם נקמת ארכיון – והפעם הארכיון היה קצר מאוד. האמירות הסותרות נשמעו במרחק של ימים ושל שעות זו מזו. לא היינו צריכים לחפור בהיסטוריה הרחוקה שלו כדי למצוא את זה, ולכן גם היה יותר קל לקחת את כל האמירות הללו ולהבין שהן לא סותרות, הן גוש אחד של אמירה אחת שמספרת סיפור אחד: את הסיפור של יאיר גולן, את הסיפור של בנט, את הסיפור של לפיד, וכן, גם את הסיפור של נתניהו.

הסיפור של כולם הוא סיפור אחד, עיקרון אחד, רעיון אחד. הם רוצים להיבחר. ולכן לא צריך להתייחס למילים ולאמירות של אף אחד מהם – אף אחד מהם! – כפשוטו. שום אמירה. בסופו של דבר, כולם אנשים מאוד עקביים. הם מספרים סיפור אחד ומציגים רעיון אחד: הרצון להיבחר. בניגוד למורה לחשבון שלימד אותנו שלא משנה התוצאה אלא חשובה הדרך, כאן זה הפוך. לא משנה הדרך, זו יכולה להיות כל דרך, העיקר זו התוצאה.

2.
היועץ לא אשם: אם יש מישהו אחד שמוביל את המשבר לפרטיו, זה נתניהו עצמו

השבוע פורסם בחדשות 'ערוץ 14' סיקור על המהלכים שנעשו סביב חוק מעמד לומדי התורה, במהלכו נטען, כי אחד מיועצי ראש הממשלה, הוא האשם בכך שהמצב הגיע לאן שהגיע.

בפרשנות שניתנה לסיקור, נטען, כי היועץ נבו כץ הוא "אדריכל הכישלון" משום שהוא זה שיעץ לנתניהו להצהיר שאין רוב לאישור החוק, מה שגרם לדבריהם לכך שגם המפלגות החרדיות לקחו כביכול צעד אחורה. באותה פרשנות נטען, כי המהלך של נבו כץ היה "עצת אחיתופל", ורק בגללה נתניהו מצא את עצמו במצב הזה בו המפלגות החרדיות פירקו את הגוש.

הערוץ בו נאמרו הדברים נחשב למזוהה באופן ברור עם נתניהו, וסביר להניח שחלק גדול מהפרשנויות שם מקורן בתדרוכים שמגיעים מלשכת ראה"מ. מבחינה טכנית, לא ברור מה עשה או לא עשה אותו נבו כץ, מה גם שחלק מאנשי הלשכה עצמה הכחישו את הדברים לאחר שנאמרו, אבל מבחינה עקרונית, קיבלנו הצצה נוספת להתנהלות הכל כך ברורה, הכל כך צפויה והכל כך אופיינית לנתניהו. גם הפעם, כשיש כישלון כלשהו, נמצא מיד האשם התורן ועליו מגולגלת כל האחריות.

עצם הצגת הדברים כאילו "נתניהו בעצת אחיתופל שקיבל" נהג כפי שנהג, מעוררת גיחוך ומהווה זלזול באינטליגנציה של כולנו. זה כבר ממש מעורר רחמים. לכולנו מתחשק עכשיו לנחם את נתניהו המסכן, שלא הבין שום דבר ורק בעצת יועצו הוא, נעב'ך, נאלץ לעשות את מה שעשה, כשרק בדיעבד הוא הבין מה גרם לו אותו יועץ. ובכלל, למה לא סיפרו לו קודם, למה אף אחד לא טרח להסביר לו את המצב, למה אף אחד לא תידרך את ראש הממשלה ולימד אותו איך לעשות פוליטיקה, למה לא מספרים לו שום דבר בבית הזה ולמה לא העירו אותו בזמן. למה ולמה ולמה.

במיוחד בנושא הטעון הזה, אם יש מישהו שיודע בדיוק את המצב לפרטיו, זה נתניהו עצמו. אם יש אחד שאחראי למסרים המדוייקים שעוברים מהלשכה לשותפים הפוליטיים – כולל נימת הדברים והמנגינה המדויקת שלהם – זה נתניהו עצמו. אף אחד לא יכול לספר לנו סיפורים כאילו נתניהו ממש לא שם לב, כאילו פתאום הגיח איזשהו נבו כץ אלמוני שבתרועת צחוק מרושעת ובחיוך אכזרי על פניו הצליח להפיל את נתניהו בפח ולגרום לו לשמוע בעצתו, עד כדי כך שהצליח לקנות לעצמו את התואר הנכבד "אדריכל הכישלון".

כתבי 'ערוץ 14' לא אשמים, אלה המסרים שהם מקבלים מהלשכה, ואת זה אפשר להבין מיד בלי לדעת, משום שזו בדיוק ההתנהלות האופיינית של נתניהו. הוא לבדו אחראי על כל הצלחה ועל כל הישג, אבל כשיש משבר קולוסאלי בסדר גודל היסטורי, פתאום צץ משום מקום שמו של איזה יועץ תורן שרוב הציבור לא שמע את שמו קודם, והוא מוכתר מיד כאדריכל הכישלון, לא פחות ולא יותר, משום שהוא הצליח ב"הישג אדיר" לגרום לנתניהו לשמוע בעצותיו בדיוק בנושא הכי רגיש שנתניהו מכיר הכי טוב.

היועץ התורן שספג את האחריות, מצטרף לשורה ארוכה מאוד של אנשים, שבמשך שלושים שנותיו בפוליטיקה, נתניהו זרק תחת גלגלי האוטובוס דווקא אחרי ששירתו אותו בנאמנות. הפעם התור שלו לשלם את המחיר. זו התנהגות בלתי מתקבלת על הדעת, אבל אם הוא עצמו נפל במלכודת, לפחות אנחנו כאזרחים לא ניפול גם באותה מלכודת, לפחות אנחנו נזכיר לעצמנו את האמת.

3.
מדרון לא חלקלק: מדוע עזיבתה של דיסטל אטבריאן לא עשתה רושם במפלגה

בין חברי הכנסת שהודיעו השבוע על פרישה מהפוליטיקה ועל כך שלא יתמודדו לכנסת הבאה, לא בלט בכלל שמה של גלית דיסטל אטבריאן, שהייתה דווקא אחת הדמויות הבולטות בליכוד, אך כיום עזיבתה לא עושה שום רושם.

בתחילת דרכה הפוליטית, דיסטל אטבריאן נתפסה בעיני הציבור כסמן הימני והרועש ביותר בליכוד. היא מיקדה אליה תשומת לב תקשורתית רחבה, בעיקר בגלל התמיכה החד משמעית שלה בנתניהו ובכל מהלכיו, כשמהצד השני היו שראו בה דווקא את מי שמסמנת את השינוי שחל במפלגה, שינוי שכיום נראה לנו טבעי לגמרי.

בתחילת דרכה, התנהלותה של דיסטל אטבריאן נבחנה בעיקר בהשוואה לדור הקודם של הליכוד, מול אנשים כמו סילבן שלום, בוגי יעלון, דן מרידור, יובל שטייניץ, אנשים שעיצבו את פני המפלגה במשך שנים רבות, אנשים שהיו הסביבה הטבעית של נתניהו הרבה יותר מאשר האנשים שיש סביבו היום, האנשים שהתיימרו להמשיך את התנועה הרוויזיוניסטית שהתחיל ז'בוטינסקי.

מאז, קרו הרבה דברים בליכוד. אחרי דיסטל אטבריאן נכנסו עוד חברי כנסת רבים שנתפסו כימניים יותר, ניציים יותר, רדודים יותר ורועשים הרבה יותר, החל ממאי גולן, דרך ניסים ואטורי, בואכה טלי גוטליב ועוד. היום כבר לא ניתן להשוות בכלל את האנשים האלה לדור הקודם של הליכוד, ולכן החיים שלהם קלים יותר מאלה של גלית דיסטל, שספגה עבורם את האש והביקורת.

בכנסת הבאה, יתכן מאוד שנראה, בין היתר, את הדר מוכתר יושבת בשורות הליכוד. צמרת המפלגה מעניקה לה כבר היום את האפשרויות לקצר הליכים ולהגיע מוכנה לפריימריז. מהצד השני, יתכן ונראה את עינב צנגאוקר שהודיעה השבוע על מגעים להצטרפות למפלגתו של יאיר גולן. השתיים הללו משתלבות לא רע בסביבה הקיימת היום ובחממה שהתפתחה בשתי המפלגות הללו, ופתאום, למרבה האירוניה, חברת כנסת כמו גלית דיסטל נראית ממלכתית, מתונה, הרבה פחות רדודה מהאופן בו אהבו להציג אותה בראשית דרכה.

כשמרידור, שטייניץ וסילבן פרשו מהליכוד, הפרשנות הייתה שהם כבר לא מוצאים את מקומם באקלים החדש של המפלגה ושל הכנסת, והם מפנים את מקומם לרעשנית כמו דיסטל אטבריאן. והנה השבוע, אותה דיסטל אטבריאן מפנה את מקומה, כנראה להדר מוכתר, שתתמקם בנוחות ובטבעיות לצד מאי גולן וגוטליב, ומול גברת צנגאוקר.

התהליך הזה מדהים ומדאיג כאחד, והוא מעורר את הספק האם הכנסת הולכת ומידרדרת, או שפניה של הכנסת כפני העם, ומה שקורה ברחוב הישראלי, זה גם מה שקורה במסדרונות הכנסת. ימים יגידו.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]