1.
נהנה מהספק:
הספינים על חזרתו של סער לממשלה, טובים לו רק בגלל עצם קיומם
כשמדינת ישראל כולה נמצאת בכוננות ובדריכות מורטת עצבים, כשהקשב כולו נתון אך ורק לזירה הצפונית ולחשש מה יתעופף עלינו משם ומתי, זה בוודאי לא הזמן לעשות פוליטיקה. ואכן, הפוליטיקאים שלנו באמת לא עושים פוליטיקה, הם יצאו לפגרה למרות המחאות הקולניות מצד האופוזיציה, שיצאה גם היא לאותה פגרה בחדווה בלתי מוסתרת.
גם חברי הליכוד לא ממש עושים פוליטיקה בזמנים כאלה, הם רק מנצלים היטב את הפגרה כדי לעבוד ובעיקר להשמיע קולות של עבודה. רבים מהם מסיירים בשטח ועורכים "סיורים מקצועיים", הם נפגשים עם ראשי ערים, עם נציגי מועצות ועם משפיעים בליכוד בכל רחבי הארץ.
הפעילות הזאת נועדה באופן רשמי כדי לנצל את הפגרה לצורך מקצועי לכאורה, אבל כולם מבינים מה המשמעות של "סיורים מקצועיים" ו"פגישות עבודה" בשטח. ועל כך יעיד המתח הרב השורר בין חברים בליכוד, כשאחד מהם שומע על ראש עירייה או חבר מועצה שאירח את חבר הכנסת פלוני או חברת הכנסת אלמונית, הוא ממהר לברר מה פשר הביקור ולתאם מיד ביקור משלו באותה זירה.
ואם זה לא היה ברור עד כה, באה התנהלותם של חברי הליכוד ולימדה כי הראש שלהם כבר נמצא עמוק – עמוק במה שעשוי להתרחש בחורף הבא. אם אכן הממשלה תגיע באופן כלשהו לסוף דרכה ומדינת ישראל תצא לבחירות, סביר להניח שגם מפלגת הליכוד תצא קודם לפריימריז. וזו למעשה הסיבה וגם המסובב לרחש – בחש שאנו רואים שם בשבועות האחרונים.
בליכוד כבר מתכננים את המהלכים הבאים, את הצעד הבא ואת מה שעשוי לקרות למרות ועל אף שהאיום הביטחוני הקיומי תופס כמעט את כל תשומת הלב של כולנו. הם מדברים על האיום הביטחוני כאילו אין פוליטיקה, אבל באותה נשימה גם עושים פוליטיקה כאילו אין איום ביטחוני.
מה שבאמת קורה בליכוד – קורה בשטח. אנשי השטח הם אלה שקובעים את סדר הרשימה לפי אינטרסים סבוכים, מורכבים, עבותים וארוכי שנים. חברי כנסת בליכוד לא צומחים סתם כך משום מקום, הם נטועים בשורשים, וחוטים ארוכים מאוד מכוונים אותם בכל צעד מלמטה בעבודתם בכנסת.
באופן טבעי, קשרים כאלה לא נארגים ביום אחד ולכן לרוב חברי הכנסת בליכוד יש כבר מערך קשרים ואינטרסים, חיבור חזק מאוד עם השטח ועם אנשים בעלי כוח ובעלי השפעה, שביום פקודה מספקים את הסחורה ומביאים את התמיכה הדרושה לפריימריז ולאחר מכן את המצביעים לקלפי.
הם כמובן לא עובדים בהתנדבות ובסופו של דבר הח"כ הנבחר עובד עבורם על כל המשתמע. הבילוי הקבוע של חברי ליכוד הוא בשמחות והאירועים שהאנשים הללו עורכים, הם צריכים ללכת להצטלם איתם, להשתתף ולהיות נוכחים בחייהם. החברים מצידם מנהלים פנקסנות קשוחה ויודעים בדיוק מי הגיע לאירוע של מי ומדוע.
על הבסיס הזה אפשר להבין מה קורה כשמתפתחת מתיחות בשורות המפלגה, בין מועמדים כאלה ואחרים. באופן כללי, חברי הליכוד כולם נאמנים לחלוטין לנתניהו וגם אלה הקוראים להחליף אותו לא ימהרו לבצע מרד או הפיכה, הנאמנות למנהיג נטועה עמוק בד.נ.א. הליכודי. אבל כשזה נוגע לשרים וחברי כנסת, ההשפעה מהמתיחות ביניהם מחלחלת גם למטה, לאנשי השטח העומדים מאחורי כל אחד מהם.
רק על הבסיס הזה אפשר להבין מה קורה בתוך הליכוד בשבוע האחרון, כשגוברים הדיווחים והספינים על צירוף אפשרי של גדעון סער לממשלה והעברת תיק הביטחון מידיו של יואב גלנט לידיו של סער. סער קיבל חותמת של אות קלון בליכוד כי הוא עבר על אחד החוקים הכי בסיסיים שאסור לעבור עליהם בליכוד, הוא יצא נגד המנהיג. לכן גם עכשיו בצמרת הליכוד קיימת התנגדות עזה לצירופו לממשלה, וגם אם ייווצר מצב שאפשר יהיה לצרף אותו, קיימת שם התנגדות עוד יותר עזה להעברת תיק הביטחון לידיו.
אבל ההתנגדות הזאת לא נובעת מאהבת גלנט אלא משנאת סער. גלנט עצמו גם הוא סוג של פרסונה נון גראטה באותם מסדרונות צרים של צמרת הליכוד וכוורת קבלת ההחלטות שסביב נתניהו, שאין צורך לפרט מי הם יחידי הסגולה הנמנים עליה. השאיפה שם להדיח את גלנט היא לא פחות חזקה מהשאיפה לא לראות את סער ואלקין חוזרים, לכן גם אם בחישוב סיכונים לוגי הצעד של צירוף סער הוא כדאי, עדיין השנאה לשניים הללו גוברת על הכל.
כעת נחזור שוב לבסיס עליהם נשענים השניים הללו ונבין כיצד התמונה מסתבכת עוד יותר. גם גלנט וגם סער הגיעו כל אחד בזמנו לשורות הליכוד, כשהם נישאים על גלי השטח, על הכוחות הבלתי מבוטלים שמקדמים את הנבחרים במפלגה. וכאן יש הבדל גדול בין גלנט לסער.
גלנט עצמו, שכבר עבר גם הוא את הגבול ויצא נגד המנהיג, חזר והתפייס איתו וסגר את הפינה. מצד שני, הבסיס של גלנט בשטח הליכודי הוא חלש יחסית, השליטה שלו במרכז המפלגה קטנה יותר ולכן הוא מהלך בזהירות בין הטיפות, הולך וחוזר.
לעומתו, לסער יש אחיזה חזקה מאוד במרכז המפלגה, יש לו לא מעט אנשים בעלי כח והשפעה, איתם הוא בנה מערכת יחסים ומארג אינטרסים לאורך שנים. מצד אחד זה הביא אותו לצמרת המפלגה בפריימריז אך מצד שני זה נתן לו את הביטחון העצמי לכך שהוא יכול לפרוש מהליכוד ולצאת לדרך עצמאית, אחרי הכל האנשים הללו צריכים אותו והוא יוכל להמשיך ולשרת אותם מהפלטפורמה החדשה שהקים.
בפועל, מה שקרה זה שמצד אחד האנשים הללו נשארו בקשר טוב עם סער והמשיכו את מערך הקשרים, אך מצד שני הם לא הציגו התנהגות שונה מהד.נ.א. הליכודי שמשמעותו נאמנות למנהיג. בשנים האחרונות האנשים הללו נמצאים בדיסוננס כאשר מצד אחד הם מחוברים בעבותות לגדעון סער אך לא פורשים ועוברים איתו למפלגה שלו. את התוצאות אנו רואים היטב בסקרים.
ובפוליטיקה כמו בפוליטיקה, הגלגל ממשיך להסתובב והנה שוב עומד סער בפני סיטואציה של חזרה אפשרית לממשלת נתניהו. הוא מצידו ממשיך להצהיר שהוא לא חוזר לליכוד וההתנגדות העניינית שלו לנתניהו עדיין קיימת, אבל מצד שני, יש יותר מידי בעלי אינטרסים למטה בשטח, שיכולים לנסות לנצל את ההזדמנות ולשכנע אותו לחזור בדלת הקדמית, לחזור לשורות הליכוד ולהתמקם שוב בפריימריז דרך הכח שיש לו בשטח.
סער ואלקין מצידם לא ימהרו לעשות מהלך כזה בעיקר בגלל הנזק התדמיתי שזה יעשה להם. הם עדיין יכולים כרגע לקבל תיקים נחשקים יותר דרך כניסה לממשלה, אבל אחרי שהממשלה תסיים את ימיה הם שוב ימצאו את עצמם מנסים להמציא את עצמם מחדש. כך שכרגע הם שומרים על שתיקה ונהנים מהספינים.
בין אם סער יצטרף לממשלה ובין אם לא, הספינים טובים לו מעצם קיומם כי הם משאירים אותו רלוונטי ומעניקים לו הילה של השפעה, הוא כעת יכול להיות איש המפתח. יש מספיק אנשים שמחכים לו בליכוד ויש מספיק אנשים שידחפו לכך שהוא ייכנס כעת לממשלה. כל מה שנותר לו לעשות זה למשוך כמה שיותר את הזמן בו הוא נותן לכולם להנות מהספק, עד שיחליט מה יותר טוב עבורו כרגע, או יותר נכון איזו אפשרות הכי פחות גרועה.
2.
מי ימצמץ ראשון:
ישראל לא תתקוף כשחיזבאללה מוכן וערוך, חיזבאללה לא ימהר לתקוף כשישראל מצפה וערוכה
בכותרות העיתונים ואולפני החדשות, מגלים מצוקה לא מועטה מול ההתעללות הפסיכולוגית שאיראן וחיזבאללה מעבירים את תושבי ישראל. שלל הביטויים החל מ"מתיחות גבוהה", דרך "כוננות עליונה" ועד "המתנה מורטת עצבים" מיצו את עצמם והרפרטואר הולך ונהיה דל. גם השפה העברית העשירה מתקשה לספק כל כך הרבה סופרלטיבים כדי שאפשר יהיה לתאר בכל יום מחדש את המצב הבלתי אפשרי הזה.
יחד עם התסכול והחרדה, מגיע באופן טבעי גם הזעם. מדוע ישראל לא מקדימה לתקוף מתקפת מנע, מדוע ההתנהלות של ישראל בלבנון היא רק בתקיפות כירורגיות נקודתיות ומדוע ישראל מגלה רפיסות לכאורה מול האיום הזה.
הזעם הוא טבעי, בפרט כשבינינו מסתובבים כמאה אלף יהודים אומללים שנעקרו מבתיהם בצפון והם לא יודעים מתי – ואולי האם – הם יחזרו לבתים שחלקם הגדול חרב בהתקפות. השגרה היחסית הנשמרת בחסדי שמים ביתר אזורי הארץ, קצת מבלבלת ומשכיחה מאיתנו את מה שעוברים תושבי הצפון.
אחת הטרגדיות שמלחמה מביאה בכנפיה, היא שאי אפשר לנהל את העניינים כמו בתכנית כבקשתך. מדינה צריכה להתנהל לפי שיקולי ביטחון וצבא, לפי הערכות מודיעין ולפי אסטרטגיה שמגובשת בהתאם למצב. לא בטוח שלמדינת ישראל יש אחת כזאת, אבל גם אם היתה, היא לא היתה פותרת את כל הבעיות, אחרי הכל מלחמה זו מלחמה, זה לא פיקניק.
בראיה צבאית טקטית, הטעות הכי גדולה שאיראן וחיזבאללה יכולים לעשות עכשיו זה לתקוף את מדינת ישראל. ובאותה מידה, הטעות הגדולה ביותר שישראל יכולה לעשות עכשיו זה להקדים ולתקוף את איראן או חיזבאללה. כי הטקטיקה הבסיסית ביותר במערכת שיקולים צבאית, היא שלא תוקפים את האויב בזמן ובמקום שבו הוא מחכה לך.
חיזבאללה מנסה כבר חודשים ארוכים לגרור את מדינת ישראל לתסבוכת צבאית בלבנון, כי מחבליו מחכים עכשיו מוכנים לכניסתו של צה"ל. ישראל מצידה שומרת על קור רוח יחסי במובן הזה, והתקיפות המאופקות מכריזות בדיוק את המסר הזה: אנחנו לא נגררים, המעשים שלנו הם הכל חוץ מהכרזת מלחמה.
דווקא התנהלות כזאת יכולה לתסכל את חיזבאללה עוד יותר ולכן הוא מגביר את המאמצים להתגרות ולנסות בכל זאת לגרור את מדינת ישראל למערכה. מצד שני, אחרי החיסולים הדרמטיים בטהרן וביירות, די ברור שישראל מתכוננת לתרחיש של תקיפה נרחבת מצד חיזבאללה או איראן, ולכן בראיה צבאית עכשיו יהיה יותר נכון מצד האויב לחכות ולא לעשות זאת במקום ובזמן שישראל צופה וממתינה.
המצב כעת הוא משחק פסיכולוגי של מי ימצמץ ראשון. מדינת ישראל לא תתקוף כשחיזבאללה מחכה וחיזבאללה לא יתקוף כשמדינת ישראל מחכה, כל אחד יחפש את גורם ההפתעה כדי להשיג יותר תוצאות. לכן גם שמענו פתאום השבוע זמירות חדשות מארה"ב לפיה הם קיבלו מסר מטהרן שאיראן "שוקלת את צעדיה" ואולי לא תתקוף בשלב הזה, ושהנשיא החדש מתחנן שלא יהרסו לו את כהונתו הטריה, יתכן מאוד שמדובר בעוד טקטיקה פסיכולוגית להרדים את ישראל בשמירה.
בינתיים הזמן עובר ומתקרבים ימי החורף, וזו כבר תקופה שאף אחד לא רוצה לנהל בה מלחמה בגזרת הצפון. האזורים הללו מתאפיינים במזג אוויר קר וערפילי, קשה מאוד לנהל שם קרבות ובוודאי שלא טיסות ומערכות מעקב ומודיעין קריטיות.
כך שכעת נותר חלון זמן קטן יחסית בו שני הצדדים מחכים לראות מי ימצמץ ראשון ומי יתקוף והיכן. בינתיים הערפל של חוסר הוודאות סמיך יותר מהערפל הפיזי שישרור בגבול הצפון בעוד חודשים ספורים.
3.
רמות חדשות של ניתוק:
בעוד העם ברובו הולך ונוטה ימינה, מערכת המשפט מתאמצת להרחיב את הפער
כאילו לא היה די בסערה שפרצה אחרי הפריצה לשדה תימן, התעלתה השבוע שוב מערכת המשפט על עצמה עם דיון שהתקיים בבג"ץ בעתירה שהגישו ארגוני זכויות אדם, נגד התנאים הלא ממש מפנקים להם זוכים מחבלי הנוחבה הכלואים בשדה תימן.
החיילים שנעצרו בשבוע שעבר מוחזקים עדיין במעצר, שניים מהם נכשלו בבדיקת פוליגרף אבל ככל שהחקירה מתקדמת, הראיות שבידי התביעה די נחלשות וקשה מאוד לקבוע שהחיילים הללו הם אלה שבאמת פצעו את המחבל ולא הוא זה שפגע בעצמו או שחבריו פגעו בו. הסרטון הערוך שדלף לחדשות 12 הוגדר גם על ידי גורמים מדיניים כפיגוע של ממש בזמן מלחמה.
וזה עוד לא הכל. בחדשות 14 פורסם שהפרקליטות הצבאית שוקלת לצרף את המחבל עצמו כתובע בתיק נגד החיילים, כן שמעתם נכון. מחבל רוצח שחדר מעזה כדי לשרוף תינוקות יהודים, יעמוד בבית המשפט הישראלי כתובע נגד החיילים שעצרו בגלל שאולי לא נהגו בו בכבוד.
מאז השביעי לאוקטובר, רוב אזרחי המדינה נהיו יותר ימניים במהות. בקרב רוב העם קיים רצון לראות את ישראל מנצחת, את האויב מובס, את ההרתעה חוזרת ואת היד הקשה ננקטת נגד כל ניסיון לסכן חיי אזרחים. והנה מגיעה מערכת המשפט ומתנהלת כאילו מעולם לא היה פה טבח, כאילו אין מלחמה, כאילו רק הדין הבינלאומי הוא היחיד שקיים ורק אליו צריך להתייחס, כאילו אין צד שני במערך השיקולים.
הרצון להיות הומניים ויפי נפש יכול להיות רעיון טוב בפני עצמו, אבל הוא לוקה לפעמים בעיוורון ובטמינת הראש בחול. מול הרצון להומניות יש גם צד שני, ובצד השני עומדים רוב אזרחי ישראל, בצד השני עומד האינטרס הישראלי, הצורך לשמור על עמדותיה של מדינה בזמן מלחמה ולסמן מי בדיוק האויב ומדוע יש להילחם בו.
מה שמערכת המשפט עושה מתוך גלגול עיניים צדקני וטהרני, זה להתנהל כפיל בחנות חרסינה, להזיק לעם היהודי ולאינטרס הישראלי מבלי להבחין. והתוצאה המיידית היא שהפער בין אזרחי המדינה לרשות השופטת רק הולך ומעמיק.
התוצאה המיידית היא שבבחירות הבאות העם ברובו ירוץ לזרועות נתניהו ובן גביר, משום שכבר אין אופציה אחרת, מערכת המשפט והמיעוט הטהרני דוחק כל הזמן את רוב העם למגרש הזה, מרחיק מעליו כל אזרח עם רצון חיים טבעי. בבחירות הבאות מפלגות השמאל ששותקות עכשיו, ישלמו מחיר כבד מאוד. ואת החשבונית הם יצטרכו לשלוח לפרקליטות, יחד עם זרי הפרחים שיגיעו מהימין.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
נהנה לקרוא את הטור שלך
משובח!