מגדל בבל, הגרסה הישראלית | ביחד נ(ח)ריב / יוסף טיקוצ'ינסקי

1.
זה לא הטקס, זה הרגב:
כך הפכה שואת יהודי הדרום למגדל בבל המודרני של ישראל

החלטה אחת, שולית לכאורה, שהתקבלה בסיומה של ישיבת הממשלה שהתקיימה בתחילת השבוע, הציפה שוב וביתר שאת את כל הבוץ העכור שמציף את אזרחי ישראל ונערם ברחובות בשנים האחרונות ובפרט מאז שהחלה המלחמה.
שרי הממשלה אישרו באופן פורמלי, שטקסי הזיכרון הממלכתיים לציון שנה לפרוץ המלחמה יהיו באחריותה של שרת התחבורה מירי רגב, אשר נושאת גם בתפקיד יו"ר ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים. באופן טבעי, כל טקס ממלכתי רשמי אמור להיות באחריותה וכל מה שנותר לממשלה זה לאשרר זאת באופן פורמלי.

אבל די היה בהחלטה הזאת כדי להצית מחדש את הסערה הפוליטית המתחוללת כאן סביב כל נושא שקשור למלחמה. הסערה כמובן לא מתחוללת רק בגלל הטקס באופן ענייני, אלא סביב הסמליות שבו וזו גם הסיבה שהנושא שכמובן לא דורש התייחסות במחוזותינו הופך לנושא מרכזי שיש לדון בו.

כל יישובי וקיבוצי הדרום, יחד עם מטה משפחות החטופים וארגוני הפגנות קפלן, מגובים בראש האופוזיציה לפיד ובאופוזיציונר החדש-ישן בני גנץ, הודיעו שהם לא נוטלים חלק בטקס וכמובן לא משתפים פעולה עם הצילומים וההכנות שכבר החלו להיערך בגבול הדרום וביישובים. חלק מהם גם הצהירו שהם מתכוונים לערוך טקסים אחרים נפרדים, יחד עם משפחות חטופים ולהתעלם לחלוטין מהטקסים הממלכתיים שתערוך המדינה.

ומדוע זה חשוב? כי הסערה הזאת מתנהלת כאילו אין מלחמה, כאילו אין דיונים בעלי משמעות קריטית על עסקת חטופים על הפרק, כאילו כל מה שחשוב עכשיו זה איך תציין המדינה את הטקסים שאיש לא חלם שיתקיימו כנראה תוך כדי מלחמה שעדיין מתנהלת.

מהרגע הראשון, כל נושא שקשור למלחמה הפך להיות מיד נושא פוליטי, ובעיקר נושא של כן ביבי או לא ביבי. מהרגע שהתבררו ממדי המחדלים האצבע המאשימה היתה כלפי נתניהו, האופן בו מנהל הקבינט את המלחמה הפך להיות פוליטי והשאלות היו מי יהיה חבר בו, גנץ הספיק להיכנס ולצאת ובן גביר הספיק לבנות מערך פוליטי אדיר סביב השאלה האם דרישתו להיות חלק מהקבינט תתקבל או לא.

עם ישראל המשיך לספוג אזעקות, לספור את מתיו, לחטוף נזקים וחרדות, אבל העיסוק הציבורי לא היה באופן לגיטימי נגד מקבלי ההחלטות כמו שהיה בכל מלחמה וכפי שקורה באופן טבעי בכל מצוקה, אלא אותה מלחמה פוליטית פנימית שהתחוללה פה לפני טבח שמחת תורה, המשיכה לנהל את המדינה ואת המלחמה כולה גם אחרי השבעה באוקטובר.

ואם עוד לא הפנמנו עד כמה עמוק השבר ועד כמה עמוקה ההזיה, עלינו להביט שוב ולהפנים מה קורה בגיזרת המשא ומתן לעסקת חטופים. ארה"ב ממשיכה ללחוץ על ישראל ולנהל דיון בינה לבין עצמה ובינה לבין ישראל והמדינות המתווכות, כולם מנהלים ביניהם דיון מאוד רציני בשאלה מה יגרום לחמאס לשחרר חלק מהחטופים, כל זאת בזמן שנציגי חמאס יושבים בצד וצוחקים על הנאיביות המערבית.

חמאס לא רוצה עסקה, אבל בחדרי הדיונים בדוחא ובקהיר דנים ברצינות גמורה על סעיפים ותתי סעיפים, במופע אימים של ניתוק בזמן שחמאס שותק ושותק, ורק אחרי שכולם מתעייפים מלדבר מגיע איזה נציג של חמאס ואומר: מאפיש, כלאם פאדי, לא רוצים עסקה, ביבי אשם, ביבי רע, ישראל פויה, סלמאת ולא להתראות.

ומה עושה ארה"ב בתגובה? מגבירה את הלחץ. על מי? על ישראל כמובן. אבל אמריקה היא רק העכבר, היא לא הגנבת, החור שמאפשר לה לגנוב זה השמאל הישראלי שמעניק גיבוי מלא לתזה המופרכת וממשיך להאשים את נתניהו כאילו חמאס משתוקק כבר לשחרר חטופים ורק ביבי הוא זה שעומד ולא מרשה להם נעבך לעשות כך.

העיסוק התקשורתי עמוס כל כך בפרטים ופרטי פרטים של עסקה, מה יש בתוכן ההצעה שגובשה בשישה במאי ומה התחדש בה ב-27 ביולי, עד כדי כך שאנחנו לא שמים לב שארגון הטרור בכלל לא רוצה עסקה, לא מדבר על עסקה ולא רוצה לשחרר ולו חטוף אחד. הרי אם הארגון היה במצוקה כל כך גדולה והוא היה מסכים תאורטית לעסקה, כל הפרטים הטכניים מסביב היו מסתדרים מהר מאוד.

כשפרצה המלחמה, כולם השוו את האסון המחריד לשואה, כולם דיברו על טרגדיה וכולם הבינו שהתרחש כאן עוד אסון בסדר גודל היסטורי, בשרשרת האסונות שפקדו את העם היהודי בגלות המרה והארוכה. אבל ככל שעובר הזמן ואנחנו רואים מה קורה בעקבות האסון, אנו מבינים שההתרחשויות כיום דומות יותר למגדל בבל מאשר לשואה או למלחמות אחרות.

כבר רבות דובר ונכתב בין היתר מעל במה צנועה זו, על קריסתה של קונספציית ה"כוחי ועוצם ידי" ועל הרהב שאפיין את ראשי הצבא ומערכות הביטחון אחרי שנבנה מכשול חכם ברצועת עזה ואחר שנחשפו והושמדו בחסדי שמים מנהרות הטרור של חיזבאללה במבצע מגן צפוני. אבל הקריסה לא גרמה לאף אחד לפקוח עין אלא ההיפך: העיניים כאילו עצומות וההתרחשויות דומות יותר ל"הבה נבלה שם שפתם", חרב איש ברעהו.

במקום לעשות את מה שאמורה לעשות הסיסמה השחוקה והמנותקת "ביחד ננצח", המלחמה הפכה למלחמה פוליטית קשה הרבה יותר מזו שהיתה קודם בתקופת הרפורמה המשפטית. כל דבר שחיי אדם תלויים בו הפך להיות פוליטי. ניהול הקבינט הוא פוליטי, הדשדוש הצבאי בעזה הוא פוליטי ועכשיו גם המגעים לעסקה הפכו להיות סופר-פוליטיים על גבם השחוח של החטופים הנאנקים והמשפחות האומללות.

במדינה מתוקנת, ההתנהלות מול ארגון טרור רצחני שלקח בשבי חפים מפשע אחרי שרצח תינוקות בדם קר, היתה עניינית נטו, צבאית ואסטרטגית בלבד, גם אם בתוך חדרי הדיונים או בבית הנבחרים היו ניטשים באופן טבעי אי אלו ויכוחים, אינטרסים ואינטריגות. אבל מה שקורה כאן זה שאין באמת דיונים ענייניים איך להחזיר את החטופים, אלא מערך שלם של אירועים שכמעט אין מאומה בינם לבין ביטחון, רק דיון גדוש אינטרסים של ממשל אמריקני, אופוזיציה ישראלית וראש ממשלה שנוא אחד שהפך להיות אשם בהכל.

ושוב ושוב אנו חוזרים לאותה מסקנה. הראשונים שיפסידו פוליטית מהסיפור הזה יהיו מפלגות השמאל, שעדיין לא הבינו איזה נזק אדיר גרמו להם ארגוני המחאה ומובילי מטה משפחות החטופים. האנשים הללו חתומים על הניצחון של נתניהו בבחירות הבאות, כי כשממקדים מלחמה חסרת הכרה וחסרת ענין רק בראש ממשלה אחד תוך התעלמות מחלקם של שאר הנושאים האחריות, אי אפשר כבר לקיים דיון ענייני ונקי על חלקו האמיתי של האיש במחדלים.

שואת יהודי הדרום הפכה להיות מגדל בבל המודרני של ישראל, היא כבר לא רק שואה, היא קריסה של כל מגדלי הרהב שנבנו עד היום, קריסה שמובילה למלחמת אחים פנימית גרועה יותר מזו שהיתה קודם. בדיוק מה שקרה אז בעמק הבבלי, קורה היום כאן במדינת ישראל של 2024. זה לא הטקס, זה האנשים. זו לא העסקה, זה האינטרס. ואת זה חייבים לזכור לפני שנסחפים אחרי שלל הדיווחים והספקולציות.

2.
הרווח כבר מובטח:
דווקא בגלל האינטרס הפוליטי, אי אפשר להאשים את נתניהו בעיכוב עסקת חטופים

אם בכל זאת נבחר להעמיק מעט בנבכי הוויכוח הפנים ישראלי, נמצא גם כן שאין ממש בטענות הנשמעות נגד הממשלה כאילו נתניהו הוא זה שבולם עסקה ועוד בגלל אינטרס פוליטי.

למעשה, לאיש מאיתנו אין את היכולת לדעת מה באמת קורה בחדרי הדיונים ועד כמה נתניהו צודק כשהוא מספר לנו שהוא עומד על האינטרס הישראלי. בימים האחרונים נשמעו גם דיווחים שנתניהו לחש לביידן על ויתורים כאלה ואחרים שהוא מוכן לעשות, דיווחים שלשכת ראה"מ מיהרה להכחיש, אבל בכל מקרה שום דבר מזה לא רלוונטי כי גם אם ישראל תרד על ברכיה ותתן הכל כמו שלפיד מדקלם בשם ארגוני השמאל, גם אז לא תהיה עסקה ולו רק מתוקף העובדה שחמאס פשוט לא רוצה.

בינתיים נתניהו יכול לומר לנו שהוא עומד על האינטרסים של ישראל, במרכזם הדרישה לא להסכים בשום אופן להפסקת המלחמה, לא לאפשר נסיגה ישראלית מציר פילדלפי והמשך אחיזה צבאית גם בציר נצרים. כל התפשרות על אחד מהסעיפים הללו פירושה מתן אפשרות לחמאס לחזור ולהשתקם מיידית.

מצרים גם כן לא יכולה לחתום ערבות בנושא הזה, כי ההיסטוריה הקרובה והרחוקה הוכיחה שגם למצרים יש אינטרס כלכלי גדול מאוד בהמשך ההברחות מחצי האי סיני לשטח עזה. במובן הזה מצרים וחמאס הם שני החתולים שישראל לא יכולה לאפשר להם לשמור על שמנת המעברים והמנהרות בגבול.

המציאות הזאת משאירה לנתניהו מרחב תמרון פוליטי גדול ויעיל מאוד. השבוע היה זה בלינקן שפלט בטעות את האמת אותה מנסים להסתיר בבית הלבן ובשמאל הישראלי, ואמר בחצי פה שנתניהו כבר נתן את הסכמתו לעסקה וישראל כבר מוכנה לעשות מה שצריך, רק חמאס הוא זה שמעכב.

אנשיו של בלינקן הזיעו לא מעט אחרי האמירה הזאת וניסו להסביר אותה ולרכך את משמעותה, אבל את האמת הזאת כולם יודעים. מה שנתניהו יכול לעשות בינתיים זה לנופף כלפי משפחות החטופים וכלפי הציבור הישראלי כולו בכך שלמרות זעקות השבר של מפלגות השמאל ולמרות הדקלומים שלפיד מדקלם בשמן, בתכלס לא הממשלה הזאת היא זו שמונעת את העסקה.

נכון לשעות בהן השורות הללו נכתבות, עדיין מתנהלות שיחות בקהיר, הנציגים המצריים שם מודאגים בעיקר מהאחיזה בצירי המעברים שכאמור מהווים אינטרס כלכלי ומדיני ראשונים במעלה עבורם, ובינתיים חמאס נוקט בטקטיקה מצויה של כל משא ומתן ומדבר על קריסת השיחות. מוקדם לדעת ולנחש האם באמת תצא לפועל עסקה כלשהי, אבל כך או כך, בראיה פוליטית, נתניהו כבר עשה את שלו.

בתרחיש בו אכן יוצאת לפועל עסקת חטופים, היא תאושר בכנסת ברוב גדול, רוב מפלגות הבית היהודיות יצביעו בעד כולל מפלגות השמאל שהבטיחו רשת ביטחון לממשלה. עוצמה יהודית עשויה להצביע נגד וכך גם הציונות הדתית, אבל במצב היום נתניהו כבר לא חושש מכך.

אם באמת יחזרו חטופים חיים ולא משנה כמה, ישראל כולה שוב תשב מול המהדורות והתמונות ותנגב דמעה של התרגשות. אלו יהיו רגעים שיאחדו לזמן קצר מאוד את העם כולו שיהיה שותף להתרגשות המשפחות. רגע אחד אחרי זה יקום בן גביר ויפרוש מהממשלה, מה שיקרה אז זה – שלנתניהו תכאב הרגל מהמכה שיקבל מהאבן שנגולה מעל ליבו.

נתניהו לא מפחד היום מקריסת הממשלה, כי הוא מבין שבחירות יהיו בכל מקרה בחודשים הקרובים, ואם כבר זה יקרה, הרי שעכשיו זה הזמן הכי טוב עבורו. ארגוני השמאל כבר נשאו אותו על כפיים ממעמקי התהום הפוליטית אליה נפל אחרי השבעה באוקטובר אל מרומי הסקרים המחמיאים. הוא נתפס כעת שוב כמנהיג הבלתי מעורער של הימין וכרגע אין מישהו שמאיים עליו.

מהצד השני, כל הניסיונות שנעשו עד כה להתאחד ולהקים מסגרת פוליטית ראויה שתתחרה בו, נחלו כשלון חרוץ. ליברמן לא מסתדר עם בנט, בנט לא מסתדר עם יוסי כהן שכבר ברח מהזירה, גנץ שחזר לאופוזיציה עם זנב מקופל כבר לא יקבל שום הזדמנות להנהיג שוב את הגוש הזה, רק השבוע הפיצו אנשיו של לפיד גרפיקה בה הם משווים את החידלון של גנץ לכשלים של נתניהו ומציגים רק את לפיד כמבוגר האחראי כביכול.

נתניהו כבר הבין מזמן שהניסוי החברתי ששמו "ממשלת ימין על מלא" נחל כשלון חרוץ והוא לא רוצה לחזור עליו בשום אופן. אז אם יש רגע אחד אותו רואה נתניהו כנכון לצאת לבחירות, זה עכשיו. הוא צריך לזרוע את הזרעים הראשונים בפגרה ולקצור את היבול בתחילת מושב החורף.

המשמעות היא, שהדבר האחרון שאפשר להאשים את נתניהו בו זה שהוא בולם עסקת חטופים. כי מה שלא יקרה, כל סיטואציה תשרת אותו. הוא כבר נמצא בעומק הקמפיין ולכן אם לא תהיה עסקה, הרי שהוא יוכל לומר שהוא זה שעמד על עמדותיה של ישראל. ואם תהיה עסקה, הוא יקבל מחיאות כפיים וקריסת ממשלה שהוא עצמו כבר לא רוצה בה.

לכן בפעם הבאה כשנשמע טענה לפיה נתניהו אשם במצב החטופים בגלל אינטרס פוליטי, נבין שמדובר בטענה ריקה מתוכן. אין לו שום אינטרס לכאן או לכאן, כי גם אם הוא חושב רק פוליטיקה, עדיין שני המצבים משרתים אותו.

3.
להביט מעבר לקווים:
זה המסמר האחרון שננעץ השבוע בארון הקבורה של אמון העם במערכת המשפט

ההדלפות הנמשכות מחדרי החקירות של החיילים שנעצרו בשדה תימן, מלמדות כי התיקים נגדם הולכים וקורסים. החמשה שוחררו למעצר בית אבל הממצאים שנחשפים בבית המשפט מעידים כי יהיה קשה מאוד לקשור בינם לבין מצבו הרפואי של המחבל הארור שככל הנראה גם פגע בעצמו.

וכאילו שלא די בנזק שנעשה עד כה, נשמעו השבוע דיווחים לפיהם פרקליט המדינה עמית איסמן המליץ ליועצת המשפטית לממשלה להעמיד לדין אנשי מוזיקה שהשמיעו בהופעות שלהם אמירות כמו "למחוק את עזה". בפרקליטות הכחישו את הדיווח, אבל לצד ההכחשה נשמעו גם דיווחים נוספים לפיהם נשקלה אפשרות לחקור גם נבחרי ציבור שהתבטאו באופן דומה נגד האויב.

אם היה צריך עוד מסמר אחד בארון קבורת האמון בין העם למערכת המשפט, הרי שאלו הדיווחים שהתגלגלו השבוע. גם אם יש צורך לחקור חיילים שסרחו, גם אם יש צורך לשמור על איפוק בהתבטאויות הציבוריות של אנשי תרבות או נבחרי ציבור, עדיין חייב להישמר איזשהו היגיון אנושי בסיסי מסויים שמבדיל מי הטוב ומי הרע, מי האח ומי האויב.

הגבול הדק הזה כבר לא קיים במערכת המשפט. מבלי להיכנס לפרטי הפרשות הללו ומבלי להידרש לדיונים האם נכון או לא נכון לחקור, כל מה שמערכת המשפט צריכה זה איזשהו יועץ תקשורת שיסביר לאישים הרמים והמלומדים שחוץ מספרי חוקים משעממים וקווים מרובעים של עודף משפטיזציה, יש גם עולם בחוץ, יש כאן עם ויש לו מלחמה, יש כאן אנשים ויש כאן סבל, וכדאי לפתוח קצת את העיניים ולהביט מעבר לריבוע, זה הכל. אם זה יקרה, אפשר יהיה לדון לגופן של חקירות האם הן מוצדקות או לא.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן

לתגובות: [email protected]