אמא של אורי דנינו הי"ד: "תכננו מסיבת הודיה; אני חייבת לקדש שם שמיים"

עד הרגע האחרון, גם כשכבר רצו שמועות על מות בנה, עינב דנינה, האמינה שתזכה לראות את בנה האהוב, אורי דנינו הי"ד, שב בחיים מן התופת. בראיון ל'ישראל היום' היא משחזרת את הרגעים הקשים. "האמנתי שהשמועות לא נכונות, שזה לא קשור לאורי. כל כך האמנתי, וכבר ידעתי כמה אשמח ואצחק כשיתברר שזה לא אורי. אבל מצד שני הרגשתי לא בנוח עם השמחה, כי המשמעות תהיה כאב של מישהו אחר. ובכל זאת, הייתי משוכנעת שאין מצב שזה אורי. ב־4:00 בבוקר הגיעה הבשורה", הבכי מכריע את דיבורה הרגוע, מטלטל את כל גופה. "הייתי בטוחה שהוא ייצא מזה בחיים. לא האמנתי. אורי הוא פייטר, הוא שרד שם 11 חודשים עד הרגע האחרון".

היא סיפרה עליו: "כשאדם נפטר מהעולם כולם משבחים אותו, אבל אורי – כל שבח שאמרו עליו, זה באמת היה הוא. בלי לייפות. הוא היה כולו נתינה. הוא שירת בחברון ובשכם, ותמיד אמר לי 'אמא, בא לי להיות בעזה'. היתה לו כמיהה להיות שם. כשהוא נחטף לעזה, אמרתי שזה היה אחד החלומות שלו להיכנס לשם. לא האמנו שהחלום יהיה חד־צדדי, שהוא ייכנס לעזה ולא ייצא ממנה חי. הקב"ה לוקח את המלאכים הכי טובים לידו, שיהיו מליצי יושר עלינו".

האמא מספרת על הימים בהם לא ידעה מה עלה בגורל בנה, מיד אחרי מתקפת הפתע של חמאס. "כל שנייה ושנייה הרגשתי שהוא בחיים, אבל כדי להיות בטוחה הלכתי לראות את הרכב שלו. כשהגעתי למגרש של המכוניות השרופות והמנופצות, אמרתי שלא צריך לנסוע לפולין כדי להבין. ריבונו של עולם, איך זה יכול להיות? הגעתי לרכב של אורי וראיתי אותו מלא יריות, אבל לא שרוף. אז אמרתי לקב"ה מזמור לתודה. הבנתי שנעשה לי נס, שהבן שלי חטוף ולא שרוף".

אחרי שלושה שבועות הגיע מסמך רשמי מהצבא, שבו נמסר להם כי אורי חטוף בידי ארגון טרור ברצועת עזה. "בהמשך קיבלנו עוד אות חיים מהצבא, גם ממש לקראת הרצח שלו. מהמסרים האחרונים שהועברו אלי, חלקם רק ברמיזה, הבנתי שאורי נמצא עם קבוצה של חטופים במנהרה. אפילו זרקו לי שאורי הוא פייטר".

בחודש הראשון עינב לא הצליחה לתפקד, אבל אז היא הוזמנה לערב הפרשת חלה עם משפחות החטופים הירושלמים. "הצטרף אלינו הזמר יעקב שוואקי. המפגש הזה שינה את כל ההתמודדות שלי. הוא לקח אותי תחת חסותו. הוא כתב על אורי שיר, שיר שאורי לא הספיק לשמוע בשם 'תן לי כוח', והשיר העוצמתי הזה נתן לי המון כוח. הבנתי שאם אנחנו יכולים לעשות משהו כדי להציל את החטופים – זה להיות שם בשביל האחר. התחלתי בעשייה למען אחרים: חילקנו אוכל לחיילים שנמצאים בדרום, ארגנו תרומות של חולצות ומוצרי היגיינה לחיילים. זו היתה הנחמה שלי. מה שעזר לי היה לעזור לאחרים".

את כל זה עשתה עינב כשהיא מצליחה לישון רק שעה וחצי בלילה, ובקושי מסוגלת להכניס משהו לפיה. "ירדתי 18 קילו מאז החטיפה. בקושי ישנים, בקושי אוכלים. חיים על האדרנלין. גם לא הצלחתי לחזור לעבודה, רק העשייה החברתית נתנה לי כוח".

במקביל לעשייה שלה בארץ, הגיעה הצעה לצאת למסע הרצאות בארה"ב. עינב היססה מאוד, אבל בסוף הסכימה. למסע הראשון היא יצאה יחד עם בתה הקטנה בת ה־11, ובהמשך נסעה שוב עוד שש פעמים. "הבנתי כמה חשוב לדבר על אמונה בסיטואציה כזו. הרציתי גם לקהל לא דתי, ויש לי מזוודה שלמה של קבלות שאנשים לקחו על עצמם כדי שהחטופים יחזרו: שמירת שבת, ציצית, הדלקת נרות. חשוב לי לומר, דווקא מתוך הקושי, שאין דבר רע שיורד מהשמיים".

"אסור לנו לשאול למה. אנחנו צריכים להאמין שמה שהקב"ה גוזר עלינו זה הכי טוב. אבא לא עושה רע לילדים שלו. אם אני צועקת על הילדים שלי, זה לא כי אני לא אוהבת אותם. לא תמיד הילד מבין מה ההורים רוצים. השבוע, בראש חודש אלול, התחלנו לקרוא בכל יום מזמור תהילים: 'לדוד השם אורי וישעי'. 25 שנה אני קוראת את הפרק הזה ולא מבינה את המשמעות שלו. רק בזמן שאורי נחטף הבנתי שכל הפרק כתוב על אורי. כתוב שתהיה מלחמה. מוזכרים רעים, ואפילו חמאס. הכל כתוב שם. המשפט שחותם את הפרק הוא 'קווה אל השם'. אנחנו חייבים להמשיך לקוות להשם. הרהורים של למה השם עשה לי את זה לא צפו, וגם לא יצופו. הקב"ה בחר בי לעמוד בניסיון הזה, ואני אמשיך בעשייה ובביטחון בבורא עולם".

"זכיתי לקבל ילד שהוא מתנה טהורה, ולגדל אותו במשך 25 שנה. אורי בחר בי כאמא. אני הכי גאה בזה. היתה לי זכות לגדל מלאך. מה אנחנו פה? אנחנו חיים פה בהשאלה. אנחנו לא יודעים כמה זמן יש לנו כאן. זה קשה, זה לא פשוט. עד הרגע האחרון הייתי בטוחה שהילד שלי חוזר, כבר תכננו מסיבת הודיה. אתמול התקשרתי לחברה שלי בארה"ב ושאלתי אותה מה עושים. היא אמרה לי 'את עוד בשבעה, עינב'. אמרתי לה שאני חייבת להמשיך בעשייה, לקדש שם שמיים לעילוי נשמתו".

"אני זכיתי לקבור את הבן שלי בחלקת אדמת ישראל בארץ הקודש. הוא זכה להיקבר בירושלים. הוא קודש קודשים, והוא יושב כעת במקום הכי קרוב לבורא עולם. אני מאמינה שהוא יהפוך שם עולמות כדי שנראה גאולה קרובה. מאז שאורי נרצח יש כבר שלושה ילדים שנקראו על שמו. אנשים שלא הכירו את אורי ושמעו עליו רוצים להמשיך להפיץ את האור של אורי. יש אנשים שחיים פה 100 שנה, והם לא זוכים לעשות את מה שאורי עשה ב־25 שנה. הם גם לא יזכו. אני אמשיך בעשייה ובאמונה בבורא עולם. אני בת של מלך ואורי בן של מלך".

בהתייחסות אקטואליה היא אומרת: "בשום שלב לא הייתי חלק ממטה החטופים. לא הלכתי להפגנות. דגלתי בעסקה כוללת שתביא לשחרור כל החטופים יחד, ולא בפעימות. השתתפתי רק בפעילות אחת של אימהות, שהמסר שלה היה – הבאתי אותך לעולם ואחזיר אותך לעולם. ברוך השם, זכיתי להחזיר אותו. לא בחיים, אבל לפחות לקבורה. יש הרבה אנשים שלא זכו גם לזה. אתמול באו לנחם אותי הורים שהבן שלהם הרוג בעזה, ואין להם קבר. אין להם מקום לבוא לבכות בו. הסוף שלנו הוא נורא, אך לפחות יש בו התרת ספקות".

על החלום שלה מעכשיו, היא אומרת בראיון ל'ישראל היום': "אני רוצה להנציח את אורי, אנחנו עוד לא יודעים בדיוק איך. קיבלנו כבר הודעה שרוצים לקרוא לבית כנסת בירוחם על שם אורי, וגם שהתחילו לכתוב ספר תורה לזכרו. אנחנו לא נשב בשקט – אני אחזור לעבודה בעזרת השם, וגם אמשיך בעשייה. אנחנו ממשיכים".