שבוע שהחל עם השלכת חול על ראשו של בן גביר והסתיים בעננה טראגית ברפיח, סיפק כמה דיווחים שדווקא פקחו לנו את העיניים
1.
זורים חול בעיניים:
אם זה לא היה ברור עד כה, הגיע השבוע הזה וחידד שאסור להאמין לאף דיווח כפשוטו
אם זה לא היה ברור עד היום, זה נהיה עוד יותר ברור השבוע: הגיע הזמן שנפסיק להאמין לכל מה שמספרים לנו, שנפסיק לאכול את כל מה שמאכילים אותנו.
בתוך השבוע המטורף הזה שהתחיל בעננת חול קטנה שנזרקה על ראשו של בן גביר והסתיים עם עננת חול טרגית בנפילת מסוק ברפיח, התרחשו אירועים שלכל אחד מהם סופקו כמה גרסאות וכמה פרשנויות, באופן שגרם לנו שוב לפקוח עיניים ולהיזכר את מה שכבר ידענו, להפסיק לקבל כל דבר שהתקשורת מספקת – ככתבו וכלשונו.
במוצאי שבת התקיים בבית משפט דיון בהארכת מעצר של צעירה אלמונית בת 27 מתל אביב, שהשליכה חול לכיוון השר לביטחון לאומי בשעה שטייל על שפת הים יחד עם פמלייתו ומשפחתו. הסערה שפרצה בעקבות התקרית המוזרה ואף המגוחכת הזו ראויה לדיון דווקא בגלל מה שלא היה בה: שמץ של ענייניות.
משפחתה של הצעירה טענה שמדובר ברדיפה מתוך רצון של המשטרה להתחנף לשר הממונה עליה. בצד השמאלי של המפה הפוליטית מיהרו להתנפל על האירוע ולהציג את בן גביר כמי שמתגולל על צעירה שבסך הכל השליכה עליו כמה גרגרי עפר, והתיאורים של המשטרה על החול שהפך לבוץ נשמעו מוגזמים, מאולצים ומגוחכים.
מנגד, בצד הימני של המפה ידעו לטעון ובצדק שבכל מדינה מערבית מתוקנת, צעירה שמשליכה ככה חול על שר מכהן, מקבלת טיפול קצת יותר ברוטלי וקצת פחות מתחשב בלשון המעטה מזו שקיבלה הצעירה דנן משוטרי משטרת ישראל. מקרים דומים מהעבר נשלפו מהארכיון ובראשם גזר הדין של שלוש שנות מאסר שנגזרו על אדם שבסך הכל השליך נעל לכיוונה של שופטת בית המשפט העליון, מכאן שהכל ענין של פוזיציה ואופוזיציה.
הסאגה לא הסתיימה גם אחרי שהוגש כתב אישום נגד הצעירה שבינתיים שוחררה למעצר בית. כתב האישום שיכול לסבך את עתידה של משליכת החול, רק העצים את הטענות משני הצדדים והפך את האירוע לעוד ויכוח פוליטי עקר, במקום שהתקרית תתכנס למקום הראוי לה: ידיעה קטנה בשולי החדשות וטיפול ענייני של רשויות החוק.
העיסוק הביזארי בגרגרי העפר שבראשו של השר שבונה את כל מעמדו ותדמיתו ממקרים מסוג כזה, כמעט גרם לנו לא לשים לב לכמה דיווחים חשובים ומטרידים הרבה יותר. בסוף השבוע שעבר חשף העיתון 'בילד' הגרמני מסמך דרמטי, המתאר את עמדות חמאס במשא ומתן לעסקת חטופים. בעיתון נטען כי מדובר במסמך שנמצא ע"י ישראל במחשבו האישי של סינוואר.
המסמך מתאר עד כמה חמאס מתעלם מהסבל וההרס בעזה ומתמקד בלוחמה פסיכולוגית מול ישראל. מהמתואר במסמך עולה כי חמאס כלל לא רוצה עסקה, לא רוצה להפסיק את המלחמה וכל הדרישות שמספרים לנו עליהן לפיהן הארגון דורש הפסקת לחימה ושחרור מחבלים – אינן נכונות. סינוואר הערמומי יודע היטב לאן לכוון את המאמצים שלו והוא מתמקד ביצירת לחץ על ישראל, בליבוי הלחץ הפנימי ובהגברת הכאוס שיביא בסופו של דבר למכבש לחצים על נתניהו והממשלה.
לא חלפה יממה, ובחדשות 12 הופיע הסבר לפיו המסמך לא נמצא ממש במחשבו של סינוואר אלא נמצא כבר לפני חודשים רבים באמתחתו של פעיל זוטר יותר והוא לא ממש מייצג את עמדות הארגון. מה שכן, מדינת ישראל רואה בחומרה את עצם העובדה שמסמך כזה דולף ממעמקי יחידת 8200 לעיתון גרמני ומשכך יש לחקור כיצד קרה דבר חמור כזה.
אבל במצב הנוכחי במדינת ישראל, כל דיווח משתנה לפי הערוץ בו הוא מדווח. ובחדשות 14 הימני הופיעה תאוריה נגדית, הטוענת כי אכן מדובר במסמך שנמצא במחשבו האישי של סינוואר, אלא שהוא נתקע בצנרת של מפקדות המודיעין ולא הגיע למעלה לקבינט ולמקבלי ההחלטות, אולי מתוך רצון להמשיך ולהאשים את נתניהו במסמוס העסקה ולא את חמאס שהנה הוכח יותר מכל שהוא זה שמסרב לכל עסקה.
על פי ערוץ 14, אם זה אכן כך, הרי שמדובר במחדל חמור מאוד של אותן מערכות שלא העבירו את המידע גם לפני השביעי באוקטובר. אז כדי לכסות על המחדל, תודרכו כלי התקשורת המתאימים לדווח כי לא מדובר במסמך חשוב וכי הצבא הוא זה שרואה בחומרה את ההדלפה.
עכשיו נשאר לנו רק לבחור למי להאמין. והפעם לא מדובר בתקרית ביזארית של השלכת בוץ אלא בדרמה שיש לה משמעות רבה על חיי אדם.
האם התאוריה של ערוץ 14 מופרכת או שהדיווחים בחדשות 12 וערוצים דומים נוספים הם אלה המהונדסים ביד מכוונת. וזו שאלה שקשה מאוד לשאול אותה במציאות של ימינו, בה כל אזרח ישראלי בוחר את מהדורת החדשות שהוא רוצה לראות לפי האג'נדה אותה הוא רוצה לשמוע, ואיש לא יתן שישכנעו אותו אחרת ממה שהוא החליט שנכון לדעת.
ובעוד שכל זה קורה כשהשבוע בקושי התחיל, נבלעה לה עוד כותרת בשולי החדשות, שסיפרה כי שופטי בג"ץ התכנסו לדיון בעתירות שהוגשו נגד העיכוב במינוי נשיא לבית המשפט העליון, והחליטו לחייב את שר המשפטים לוין לכנס את הוועדה לבחירות שופטים ולבחור מיד מינוי של קבע.
הסאגה החלה עם פרישתה של הנשיאה אסתר חיות באוקטובר 2023, רגע אחרי פרוץ המלחמה ותקופה קצרה אחרי קריסת הרפורמה המשפטית. השר לוין העומד בראשות הוועדה לבחירת שופטים, העדיף להמתין קצת מתוך תקווה שיצליח לממש לפחות חלק מהרפורמה ולשנות את הרכב הוועדה כפי שתכנן, לפני שהיא בוחרת את הנשיא הבא לבית המשפט יחד עם שופטים נוספים הממתינים למינוי.
ארגוני שמאל עתרו כמובן מיד לבג"ץ בדרישה לכפות על לוין לבצע מינוי, כשהם רואים בעיכוב איום מצד לוין לחדש את הרפורמה למרות המלחמה. לוין מצידו ניסה להציע פשרה בה ימונה ממלא מקום לתקופה קצובה, אך השופטים דחו את ההצעה וכפו על לוין לכנס מיד את הוועדה למנות מינוי קבוע.
שרי הימין קראו ללוין לא להפר את החוק אבל להשתמש בזכותו החוקית לא לכנס את הוועדה, מתוקף סמכותו כמי שעומד בראשה. לוין עצמו אמר שגם אם ימונה נשיא, הוא לא ישתף איתו פעולה. בתגובה, התקשורת מיהרה כמובן להציג את לוין ושרי הימין כפורעי חוק.
השאלה שלא נשאלה בקול אך זכתה לתשובה, היא כיצד יכולים השופטים להכריע בנושא הזה בעודם מצויים בניגוד עניינים מובהק, אך בפסק הדין התייחסו השופטים גם לשאלה הזאת וקבעו כי בחירת נשיא היא בכלל לא ענין של בג"ץ אלא של העם, העם הוא זה שזקוק לנשיא מכהן בבית המשפט העליון כמו אוויר לנשימה ולכן לוין פוגע בעם, בכלל לא בשופטים, להם בכלל לא אכפת, רק טובת העם לנגד עיניהם.
ושוב עלתה השאלה: למי להאמין? לבן גביר שטוען שהמשטרה פועלת נגד משליכת הבוץ באופן ענייני לחלוטין? לחדשות 12 שטוענים כי המסמך כלל אינו חשוב והמחדל היחיד הוא עצם ההדלפה? או בכלל לשופטי בג"ץ שרק דואגים לטובתנו ורואים כמה קשה לנו בלי נשיא קבוע מכהן?
לשאלה הזאת אין תשובה כי לכל אחד מהצדדים יש תשובה מאוד ברורה מוצקה ויצוקה בסלע. שום טיעון של עובדות, מציאות או הוכחות לא יגרמו לאזרחי ישראל לשנות את דעתם או את הרגלי הצפיה שלהם באינפוזיית החדשות שהם צורכים. וזה סיפורה של המלחמה כולה.
בתחילת המלחמה עוד היה חלון הזדמנויות קטן לשנות את הלוחות הטקטוניים הקשיחים של המפה הפוליטית. אבל החלון הזה נסגר מהר מאוד ושוב חזרה מדינת ישראל לאותו מצב קשוח של שוויון בין גושים ומפה פוליטית מפלדה שאינה משתנה ולא זזה באף רוח מצויה ושאינה מצויה.
כל מה שמתרחש סביב המלחמה הפך להיות פוליטי, מניהול הקרבות בעזה, פינוי התושבים בצפון ובדרום, אישור תקציב בכנסת וכמובן נושא החטופים שהפך למאבק פוליטי מובהק על גבן של משפחות אומללות חפות מפשע. ואם זה לא היה ברור עד עכשיו, הגיע השבוע הזה וחידד את הדברים עוד יותר.
שבוע כזה הזכיר לנו שלעולם אין להאמין לאף דיווח, גם אם מדובר בדיווח דרמטי מאוד. תמיד עלינו לבדוק את מה שמאחורי, ללכת בעקבות האינטרס ואז אולי להבין.
2.
מי שיצחק אחרון:
האם לנשיא הרצוג יש תכניות ליום שאחרי, אותן הוא מתחיל לגבש היום
ברקע פרסום המסמך ב'בילד' הגרמני, שהוכיח יותר מכל את מה שהיה ברור מאליו ושחמאס הוא זה שמסרב בעקשנות לכל מתווה אפשרי של עסקה מכל סוג שהוא, הפציע נשיא המדינה יצחק הרצוג ואמר כי זו העת לכונן מחדש ממשלת אחדות.
הרצוג נפגש עם משפחות חטופים ואמר כי הוא פועל ומקיים מגעים עם גורמים במערכת הפוליטית, מתוך הבנה שממשלת אחדות תגרום לסינוואר לחשב מסלול מחדש, להבין שהלחץ שלו לחולל כאוס פנימי בישראל לא ממש מצליח ולכן הוא יבין שאין לו ברירה אלא להתייחס לשיחות ברצינות.
לא ברור עם מי הרצוג שוחח ועם מי לא, אבל מאוד קשה להבין איך בדיוק הוא מתכוון לעשות דבר כזה. מי מראשי האופוזיציה כיום יסכים בכלל לשמוע על ישיבה בממשלה בראשות נתניהו ואיזה שני אנשים הוא מזהה שם שיכולים להסתדר זה עם זה ולהגיע להסכמות כלשהן. הרי אם היו שניים כאלה, כבר היום המצב הפוליטי היה שונה.
עצם ההצעה נדחתה בשאט נפש גם מימין וגם משמאל, לפיד הבהיר שלא ייכנס לשום ממשלה, גנץ כבר לא רלוונטי משום כיוון למרות הסקרים הדי מחמיאים ושאר ראשי מפלגות האופוזיציה באמת כבר לא שווים הרבה, אולי מלבד סער שחזרה שלו לשורות הימין יכולה להעניק לו חיים פוליטיים חדשים.
הרצוג לא טיפש והוא יודע את כל זה היטב. הוא גם שומע את סמוטריץ' מאשים אותו בסיוע לאג'נדת חמאס, מעצם העובדה שהוא רומז כאילו מדינת ישראל היא הבעיה ואם היא רק תעשה איזה שינוי, תהיה עסקת חטופים. הרצוג מבין היטב שממשלת אחדות לא תהיה אבל הוא בכל זאת מציע.
קודם כל, מילים לא עולות כסף גם אם הן יוצאות מפיו של בעל תפקיד שממומן בכסף של כולנו. תפקידו הוא להיות ממלכתי ולכן הוא גם מציע הצעות לכאורה ממלכתיות ומאחדות. אבל מעבר לכך, אפשר רק לשער שאולי להרצוג יש גם תכניות להמשך, לטווח הרחוק.
הרצוג מעולם לא הצליח להגיע לכס ראשות הממשלה, בתוקף תפקידו במפלגת העבודה הוא ספג את האש המסורתית של המפלגה הרודפת את ראשיה ולכן המירוץ לנשיאות היה גלגל ההצלה הפוליטי שלו, רגע לפני שהוא עמד להיעלם באותה דרך שנעלמו לבני או מצנע. יתכן שגם עכשיו הוא לא רואה את עצמו מסיים את תפקיד הנשיאות ויוצא לפנסיה כמו קודמיו.
להרצוג יש עוד ארבע שנים תמימות בתפקיד, זה נצח במושגים של פוליטיקה בישראל. אבל במצב בו המפה הפוליטית לא משתנה למרות הכל וגם הקריירה של נתניהו לא נראית מתקרבת לסיומה, יתכן שלהרצוג יש גם תכניות ליום שאחרי, במוקדם או במאוחר.
הבחישה המתמדת שלו בנעשה במערכת הפוליטית, מלמדת אולי שהוא רואה את עצמו חוזר יום אחד לזירה, ומתקבל בה כמועמד היחיד שיכול לאגד תחתיו את כלל המפלגות שמשמאל לליכוד. הדרך הממלכתית שהוא מנסה לנקוט בה עכשיו יכולה להועיל לו מאוד לפחות כלפי חוץ, כשבינתיים הוא בוחש עם האנשים הנכונים בשקט והרחק מאור הזרקורים.
בהיסטוריה הישראלית עוד לא היה נשיא שחזר לפוליטיקה אבל החוק הטכני היבש לא אוסר זאת. ויתכן בהחלט שהפעם זה יהיה אחרת, הפעם אולי נופתע מכיוון לא צפוי. ואם זה אכן יקרה, זו תהיה הפעם הראשונה אולי שנתניהו ימצא מולו מועמד שמאיים עליו באמת מבחינת תמיכה ציבורית וסיכויי הצלחה.
3.
ללא שינוי:
הרפורמה המשפטית לא תחזור כבר, אבל את הנזק שוב יספגו מפלגות השמאל
בשולי הפסיקה שקיבלו השבוע שופטי בג"ץ, לפיה שר המשפטים יריב לוין חייב לכנס את הוועדה ולבחור נשיא קבוע לבית המשפט העליון, אפשר לשמוע היטב את הדאגה הנמצאת בין השורות גם בכתבי העתירות שהוגשו וגם בפסקי הדין שפרסמו השופטים.
בין השורות זועקת הדאגה הרבה והעצומה של הגורמים הללו, מפני שובה האפשרי של הרפורמה המשפטית. גם העותרים וגם השופטים רואים עין בעין את אותה אג'נדה ולכן פסק הדין היה צפוי למדי. שניהם מזהים במהלכים של לוין רצון להמתין לשעת כושר בה ניתן יהיה להחזיר לשולחן את הרפורמה ולשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים.
למעשה גם לוין עצמו לא זנח את הרעיון והוא לוחש אותו מידי פעם בשיחות סגורות למקורביו וזה המכנה המשותף גם לבג"ץ וגם לשר המשפטים, ששניהם עוסקים במשהו תיאורטי שלא יקרה ובוודאי שלא בקרוב. לא נראה שיש עוד מישהו שינסה באמת לקדם את אותה רפורמה ובוודאי שלא באופן שבו היתה.
הנזק המיידי שנגרם מהמהלך הזה הוא שוב אותו נזק שסופג השמאל. בפסיקה כזאת בג"ץ מאבד גובה בתמיכה הציבורית ומערכת המשפט שוב מוכיחה כמה היא מנותקת מהעם, בכך שהיא מצהירה על עצמה שבכלל אין לה ניגוד עניינים ואין לה שום מניעה לעסוק בעתירה הזאת.
ושוב, כאילו בריטואל צפוי מראש קיבלנו את אותה פינה שבועית, מה השמאל עשה השבוע כדי להחזיר את נתניהו ללשכת ראה"מ גם בקדנציה הבאה.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
