'כנף ציון' המריא ארה"בה בקול רעש גדול, שבתוכו שמעו את ניצני הספינים

1.
האש והרוח:
לשכת ראה"מ מכחישה את הדיווחים על הפסקת אש, אבל זה רק ענין של זמן עד שהיא תגיע

בשבוע כזה, חייבים לפתוח באקסיומה אחת פשוטה, דבר אחד שכולם מסכימים עליו: מי שלא יושב בבור בקריה ולא חשוף לכל המידע והנתונים, לא יכול להביע דעה ולחלק עצות על מהלכי המלחמה. לכן בשורות הללו לא נדבר על מה צריך לעשות, לא נדבר על מערכת הביטחון אלא עלינו כאזרחים. מה אנחנו רוצים שיקרה ומה אנחנו רוצים לראות.

בשעות בהן נכתבות השורות הללו, לשכת ראש הממשלה עסוקה בהכחשת השמועות על הפסקת אש, שעל פי דיווחים זרים הולכת ומתרקמת בדרך כלשהי מאחורי הקלעים. השמועות גוררות זעם מוצדק מצד כל אזרחי המדינה ובמיוחד מתושבי הצפון ומצד כל המערכת הפוליטית כולה, מימין ומשמאל.

הצעקה הנשמעת בארץ מקצה לקצה, היא שיש להמשיך להכות, להכריע ולהכניע את חיזבאללה דווקא עכשיו, אחרי המהלומות שספג ואחרי ששורת פגיעות מבריקות פגעה בחסדי שמים ביכולות של הארגון לתקשר בתוך עצמו ולהתארגן למהלכי לחימה נרחבים.

היגיון רב יש בדברים הללו, אך טבעי שכולנו נשאף ונרצה שזה מה שיקרה, וזה גם מה שהיה צריך לקרות אלמלא העובדה הפשוטה שאף אחד מאיתנו לא בדיוק יודע מה באמת היכולות של חיזבאללה ואיזה ארסנל עדיין יש ברשותו. דיווחים לא אחראיים דיברו על כך שכמעט מחצית מהיכולת הרקטית של הארגון נפגעה, אבל דו"צ הסתייג מהדיווחים הללו ולא בכדי. אנחנו לא באמת יודעים מה חיזבאללה בנה והכין ב-18 שנות שקט מוחלט שקיבל ובסכומי הכסף האדירים שזרמו מאיראן.

דעת הקהל בישראל כרגע נמצאת באופוריה. כלי התקשורת שידרו זחיחות מוגזמת על המהלכים החזקים, המפתיעים והדרמטיים שהתחוללו בלבנון, על מכשירי הקשר שהתפוצצו ועל הבכירים שמצאו את מותם בזה אחר זה. אנשי תקשורת במיוחד מהצד הימני של המפה, דיברו בגאווה על כוחו ועוצם ידו של צבא ליכטנשטיין, עד שיצרו תחושה כאילו חיזבאללה כבר גמור, וכל מה שנשאר זה רק לדרוך עליו עוד קצת כדי לוודא את מותו.

הגאווה המיותרת הזאת מלבד היותה פסולה מצד עצמה, גורמת גם לנזק כי דעת הקהל בישראל כרגע היא שבשום אופן אסור לעצור וחייבים כעת להנחית מהלומת אש על נסראללה, להכניס את כל צה"ל פנימה 'בכל הכוח'. לנו כאזרחים מאוד קל לדבר ועוד יותר קל לנו להתלהב ולהתלהם כאילו ארגון הטרור מהחזקים בעולם כבר מקופל וכנוע בכיס שלנו.

כעת נפנה לרגע את המבט בחזרה דרומה וניזכר מה קרה בזירה העזתית. כשהחלה המלחמה, כל המדינה היתה אחוזת רוח קרב, כולם דיברו על עזה כמו שמדברים היום על לבנון, כולם אמרו שברור שצה"ל חייב להיכנס פנימה ולכתוש, לנקום ולהכריע, הממשלה קיבלה מכל אזרחי ישראל את המנדט לפעול בעוצמה.

אולי אנחנו לא זוכרים אבל זה לקח פחות מחודשיים עד שכבר שמענו את הקולות הראשונים שמדברים על דשדוש, על מריחה, על חוסר יכולת לקבל החלטות ועל חוסר רצון להכניע. מנגד, חיילים שיצאו משם ונחשפו להלך הרוחות הזה היו בהלם. "אנחנו כותשים אותם בשיטתיות ובעוצמה", הם קבעו באופן חד משמעי. אז איפה האמת?

מסתבר שזו בדיוק האמת. ארגון טרור בסדר גודל של חמאס, אי אפשר להכריע בלחיצת כפתור ואי אפשר להעלים במטה קסם. מה לעשות, מלחמה זו מלחמה, ופירוק ארגון טרור מתוחכם ומאורגן, דורש מאמץ סיזיפי וארוך שכולל גם מחיר דמים נורא ל"ע. אלה כללי הפיזיקה, אין דרך אחרת.

יתכן שבחדר מקבלי ההחלטות, מקשיבים כעת בדאגה לזחיחות המוגזמת ברחוב הישראלי ומחזיקים את הראש בייאוש. אם פירוק חמאס לוקח כל כך הרבה זמן ודורש מחיר דמים כזה, אז פירוק חיזבאללה על אחת כמה וכמה. הלואי שהיה כפתור שהיה מפוצץ את כל חיזבאללה כמו שפוצץ את הביפרים שלהם. ברור שפירוק חיזבאללה עד לרמה שתושבי הצפון יסכימו לחזור, זה מהלך ארוך וקשה הרבה יותר.

נכון שבעזה יש חטופים ובלבנון אין, אבל עדיין יש שם אזרחים שהוצבו כמגן אנושי, עדיין יש לנו את העולם שמתנגד נחרצות לכל מהלך התקפי ובמיוחד את ארה"ב שמספקת את רוב החימושים, לכן אי אפשר פשוט להפוך את דרום לבנון למכתש במכה אווירית. אז נכון שעכשיו כל עם ישראל דורש בהתלהבות להיכנס פנימה ולכתוש, אבל נתניהו כבר מחשב את המהלכים חודשיים קדימה ורואה בעיני רוחו את הביקורת על הדשדוש ועל מחיר הדמים הכבד היל"ת ומבין שההתלהבות הנוכחית רק מסבכת אותו. אולי לא מבחינה ביטחונית אבל בוודאי מבחינת דעת הקהל.

אנחנו כאזרחים אוהבים התלהבות, אוהבים ריגושים ואוהבים כותרות חזקות וחד פעמיות. מנקודת המבט של ממשלה, קשה מאוד להחזיק אהדת קהל לאורך זמן רב. אפילו תושבי הצפון שדורשים בצדק כמו אחיהם מהדרום את ההכרעה המוחלטת ומוכנים להמתין זמן רב לצורך כך, מבינים שקולם לא יישמע בהד התקשורתי כשהעסק יתחיל לקחת זמן וההתלהבות הציבורית תדעך, ההילה תתפוגג וההתלהבות תישכח, כשבכל בוקר נתעורר לעוד "הותר לפרסום" וישראל תתחיל לאבד סבלנות.

נקודה נוספת שחשוב לזכור היא שנתניהו הוא אלוף העולם בהבנת דעת קהל וברכיבה על גלים כאלה כדי לעשות פוליטיקה. הוא זיהה לאורך כל השנים שאזרחי מדינת ישראל אוהבים את הריגוש החזק של מהלכים צבאיים מצד אחד, אבל לא פחות מכך אוהבים את השקט והנוחות גם אם זה ידרוש מחירים בעתיד, דיה לצרה בשעתה. לכן לאורך השנים הוא קנה שקט בכל מחיר, הניח לארגוני הטרור סביבנו להתחמש לממדים מפלצתיים אבל זה איפשר לו למכור לנו את אשליית "העשור הביטחוני השקט ביותר".

ואפילו היום, כשאשליית העשור הביטחוני השקט התפוצצה לה ב-1500 הרוגים משמחת תורה ובארגון כמו חיזבאללה שיכול לפרק את המדינה במכת אש, עדיין האזרח הקטן מייחל בסך הכל לקצת שקט, לטיפת רוגע, וגם את זה נתניהו מבין היטב ויודע שבקרוב מאוד הוא יוכל לפרוט גם על הנימים הללו.

בשלב הזה, ישראל לא בשלה עדיין לשמוע על הפסקת אש שנראית ככניעה לחיזבאללה, אף אחד לא יבין איך זה שבמצב הנוכחי בו נדמה לנו כאילו נסראללה כבר מת בידיים שלנו וכל מה שנשאר זה לדרוך על גופתו – למה אנחנו לא עושים את זה ולמה דווקא עכשיו לסגת. עכשיו עדיין לא הגיעה השעה לעצור וגם לא ממש לדבר על הפסקת אש.

אז מה כן עושים? מתחילים לטפטף את הרעיון לאט לאט. קודם כל דואגים שתהיה "הצעה אמריקנית וצרפתית" שתעורר זעם בישראל, הממשלה כמובן תסרב לה, נתניהו יביט למצלמות ויצהיר במבט נחוש ויהיר שישראל לא תוותר, אחר כך יבואו דיווחים נוספים על ניסיונות נוספים, המהדורות יברברו את עצמם לדעת ויראיינו גדודי מומחים ולשעברים שיסבירו בארשת חשיבות בעד או נגד, לאט לאט ישראל תתחיל להתרגל לרעיון ובקצוות אפשר יהיה כבר לזהות אפילו תמיכה במהלך.

הפסקת אש כנראה לא תתרחש בקרוב אבל חשוב להתחיל לדבר עליה כבר עכשיו. וגם אם היא תתרחש, היא תהיה זמנית באופן שיאפשר לצדדים להאריך אותו כל רגע לשביעות רצונם של האזרחים שיתרגלו לשקט ויקבלו גם איזה סעיף יצירתי שירגיע את תושבי הצפון וישכנע אותם לחזור הביתה.

בינתיים, נתניהו יוכל לגזור עוד קופון פוליטי. הוא יספר לאזרחים ולמפלגות הימין שמדובר בלחץ של אמריקה שמספקת את רוב הנשק ולא מוכנה לראות מלחמת עולם, בוודאי לא לפני הבחירות לנשיאות, ואם זה רק היה תלוי בו אז כבר מזמן היתה פה מלחמת עולם וכתישה מוחלטת של חיזבאללה, מה השאלה בכלל. בחסות השקט הזה הוא יקבל שוב את אהדת הימין ואת הניצחון בבחירות אם יבואו. התירוץ הזה יהיה נח לכולם, כולל לסמוטריץ' ובן גביר עצמם שיבינו היטב את המצב וישתפו איתו פעולה, ככה הוא ימרח עד הסבב הבא, כך הוא יפעל בשיטה המסורתית שלו לפרק כל דבר לפרוסות ולפעול צעד אחר צעד.

ולמען האמת, לא בטוח שנתניהו לא פועל נכון. עם כל הביקורת עליו ועם כל האינטרסים הפוליטיים הכרוכים סביב מעשיו, באמת לא בטוח שנכון למדינת ישראל לצאת בשלב הזה למלחמה ארוכה כל כך וקשה כל כך, גם אם דעת הקהל איכשהו כן תתמוך בה. כבר עכשיו אנחנו רואים כלכלת חימושים, נדמה שחיל האוויר מחליט איזה שיגורים כדאי ליירט ואיזה לא, יישובי הצפון נחרבו בהיקפים מחרידים כי השיגורים פשוט לא יורטו, אז מי אמר שכל כך חכם עכשיו להיכנס למערכה שתגרור אותנו לאלפי כטב"מים מדויקים שיעשו את דרכם לכל רחבי הארץ?

במצב הנוכחי מדינת ישראל חייבת לקבל הכרעה, אי אפשר להמשיך לספוג ירי מלבנון ואי אפשר להמשיך להחזיק אלפי תושבים מחוץ לבתיהם, רק הנזק הכלכלי של כל זה הוא בלתי נתפס. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיגרר כעת למלחמת התשה ארוכה, ההכרעה חייבת לבוא.

הדרך הצבאית לעשות את זה היא קשה ומורכבת מכל הסיבות שתוארו לעיל. לכן ההיגיון אומר, שיתכן מאוד ונראה בקרוב איזשהו הסדר מדיני יצירתי, שישיב לכאן את השקט לפחות בינתיים. זה לא יקרה מחר כי ישראל לא בשלה לכך, אבל את הניצנים אנחנו כבר שומעים, אפשר לזהות אותם בתוך רעש מנועי כנף ציון שהפליג אתמול ארה"בה בקול רעש גדול, מותיר אחריו שובל ארוך של ערפל.

2.
כוחו בספיניו:
קשה לזכור איזה מהלך משמעותי עשה סער בשנים האחרונות חוץ מלהעסיק אותנו בחיבורים ובסכסוכים שלו

בשבוע שעבר היתה עסוקה לשכת ראה"מ בהכחשה אחרת לגמרי, בהכחשת הדיווחים על כך שיש כוונה לפטר את גלנט ולהעביר את תיק הביטחון לסער שיצטרף לממשלה. גם סער עצמו טרח להבהיר כי אין כל חדש בנושא.

במוצאי שבת האחרונה, הפתיע סער כשפרסם הודעה ארוכה ומנומקת בה הודיע כי החליט לסרב להצעה לקבל את תיק הביטחון משום שזה לא נכון לעשות מהלך כזה בעיצומה של הסלמה דרמטית בצפון. בכך הודה סער לראשונה כי אכן היו מגעים ובכך הפך את ההכחשה המלאכותית של לשכת ראה"מ לחוכא ואיטלולא. במאמר המוסגר, קל להבין איך יש להתייחס להכחשות הנשמעות מלשכת ראה"מ כעת על הפסקת האש בצפון.

ההודעה של סער התפרסמה אחרי שהוא כנראה הבין שהמגעים עם נתניהו הוקפאו בגלל המצב הביטחוני, יתכן שהוא ניסה להראות שהוא היה הראשון שיסרב ולא זה שסירבו לו. אך באופן כללי, סער שומר על נוכחות תקשורתית גבוהה והודעות הדוברות מטעמו זורמות לעיתונאים על בסיס יום יומי.

ביום חמישי כשגברו הדיווחים על הפסקת אש, הוקדשה הודעת הדוברות היומית שלו לנושא והוא תקף את הכוונה לנצור את האש, כשהוא מנסה כמובן לאגף את נתניהו מימין. סער הסביר כי "לא ראיתי לחץ בינלאומי להפסקת אש במהלך השנה האחרונה כשחיזבאללה טיווח את צפון ישראל".

ואם כבר הזכיר סער את השנה האחרונה, כדאי אולי לבדוק לא רק את השנה האחרונה אלא את השנים האחרונות. כבר כמה וכמה שנים שגדעון סער סובב כל הזמן סביב הפוליטיקה, אבל לא ממש נכנס אליה. האיש חי מספינים כבר כמה שנים, לא זכור מהלך אחד משמעותי שהוא עשה בזירה הפרלמנטרית או הפוליטית, ועיקר העיסוק סביבו הוא לאן הוא הולך הפעם, למי הוא יצטרף וממי הוא ייפרד.

בשנים האחרונות סער חי רק מחיבורים זמניים ומסכסוכים מתוקשרים, כאילו הוא כל הזמן הולך ליד, מסביב, ולא באמת מצליח לעשות משהו משמעותי. התקווה הגדולה שלו היתה לקבל את תיק הביטחון וכך לשוב לראשונה מזה שנים למקום אמיתי ומשמעותי כלשהו. וכשהתקווה הזאת נגוזה גם כן, הוא חזר שוב ללופ הבלתי פוסק של להיות נוכח כל הזמן בשיח, בלי לעשות שום דבר מהותי מעבר לכך.

3.
חוליה בשרשרת הקשה:
חוק התקציב המורכב יאושר בכנסת דווקא ביום ראשון האחרון של השנה

ביום ראשון הקרוב שוב תתכנס מליאת הכנסת לדיון פגרה ארוך במיוחד, בו היא צפויה לאשר את חוק התקציב שאושר השבוע בוועדת הכספים בראשות ח"כ הרב משה גפני. הצעת החוק נועדה לאשר העברה של יותר משלושה מיליארד שקלים לצרכים שסביב המלחמה, כמו הטיפול במפונים, תנאי אנשי המילואים ועוד.

הכספים הללו לא אושרו בתקציב המדינה המקורי ולכן כעת יש צורך לחתוך בבשר החי במשרדי הממשלה האחרים כדי להעביר את הסכומים הללו. כבר עכשיו אפשר לראות פרוייקטים ממשלתיים רבים מוקפאים ונדחים כשהתקציב מופנה כולו למצב החירום.

המצב הזה אינו אופטימי משום שאנו ניצבים רק בתחילתו. המדינה עוד לא נדרשת להתמודד עם הנזקים האדירים בצפון ובדרום ובכספים שיידרשו לצורך שיקום ופיצויים, הוצאות המלחמה לא ידועות כל עוד לא ידוע מתי היא עצמה תסתיים וכל זה קורה אחרי שנות קורונה שעדיין לא סיימו לתת את אותותיהם על הכלכלה הישראלית.

הנטל יפול כמובן על הכיס של כל אזרח ואזרח במדינה, בהעלאת מיסים, בביטול הטבות ובעוד שלל דרכים. המלחמה עצמה אולי ממומנת בחלקה מתקציב ביטחון אמריקני נדיב אבל לגבי כל השאר, הבור הזה חייב להתמלא מחולייתו והבור הזה יפול על כולנו במוקדם או במאוחר, כי פשוט אין ברירה אחרת ולכן עלינו להיות מוכנים נפשית לכך.

ביום ראשון הקרוב, יום ראשון האחרון של השנה, תצביע הכנסת על חלק נוסף בשרשרת כלכלית קשה שצפויה להכביד על כולנו, ואולי זו תזכורת עבורנו לקראת יום הדין בו ידונו את כולנו בין היתר גם על הפרנסה.

תכלה שנה וקללותיה.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]