תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד | בלבנון בטוחים: זו התוכנית הישראלית

קוראים לו איברהים אל אמין, והוא העורך הראשי של העיתון הלבנוני 'אל אחבר', המשמש כשופר של ארגון הטרור חיזבאללה. אולי מתוך מטרה לקבל לגיטימציה למלחמה ולהצטייר כמי שמגן על לבנון מפני ישראל, אולי כי הם באמת חוששים. כך או אחרת, זה מה שהוא כותב היום:

"ישראל שואפת בכל כוחה לפגוע בכל מה שהיא רואה כיכולות צבאיות, ביטחוניות, אנושיות ולוגיסטיות של ההתנגדות (כלומר: ארגון הטרור חיזבאללה). היא תשאף לכוון כל מכה שתשרת מטרה זו. היא לא תעצור, ולמעשה מעולם לא עצרה, בפני שום שיקול הנוגע לאנשים.

ישראל שואפת לעדכן את הסיסמה של מלחמת 2006, שהייתה "לרסק את חיזבאללה". כעת היא רוצה "לעקור את חיזבאללה". כאשר ישראל חושבת על כך, היא לא מתכוונת רק לכוחות הצבאיים או האזרחיים של הארגון. יש מחשבה שטנית השולטת במקבלי ההחלטות, הגורמת לאויב (כלומר: ישראל) להתייחס לחיזבאללה באותה דרך שהוא מתייחס לפלסטינים בעזה ובגדה המערבית. האויב מאמין שהריסוק והעקירה מתבצעים על ידי גירוש האנשים המהווים את הבסיס החברתי. כשישראל חושבת בדרך זו, היא חוזרת לשורש הפרויקט שלה. היא מסתכלת על הסביבה בה חי חיזבאללה כסביבה עוינת, שבעבר אימצה את ארגוני ההתנגדות הפלסטיניים, ואז את ארגוני ההתנגדות הלאומית הלבנונית, לפני שהיא אימצה את חיזבאללה. זה אומר שתוכנית האויב דורשת מלחמה ארוכת טווח עם לבנון.

האויב שואף לשנות את המציאות הגיאוגרפית והדמוגרפית ביותר מאזור אחד. כשהאויב מדבר על אזור חיץ בדרום לבנון, הוא לא מתכוון לאזור נטול חמושים או נשק. הוא מתכוון לאזור נטול כל נוכחות אנושית. הוא לא רוצה אנשים שיכולים להוות בסיס לכל גורם המתנגד לכיבוש ונאבק בו. במצב הנוכחי בלבנון, שבו הפילוגים העדתיים שולטים בהרבה עניינים, האויב חושב על דרך להעניש את השיעים בלבנון על מחויבותם לעניין ההתנגדות, ולא רק על כך שהם מאפשרים לחלק מהם להשתייך לחיזבאללה.

ישראל שואפת להפוך את לבנון למדינה שמתאימה לה. כשהיא החליטה להיכנס לעימות הנוכחי, היא כבר לא מתחשבת ברצונות של המערביים, הערבים או שאר הלבנונים. אם יש מי שלא רוצה לפגוע ביציבות בלבנון, או ליצור מלחמות אזרחים ומשברים כלכליים גדולים, ישראל לא תתנגד לכך אם זה משרת את הרעיון שלה. במצב הנוכחי, אנו עדים לשיתוף פעולה גדול בין ישראל וארצות הברית, ובין כמה בירות ערביות, במטרה לדחוף גורמים, כוחות ובסיסים מעדה אחרת להתקומם נגד מה שהם קבעו בתודעת הציבור שלהם בשם "מדינת חיזבאללה". במקרה זה, ישראל לא תתנגד לסייע לכל מי שמראה נכונות ללכת בתוכניתה. היא תבטיח לו שוחד גדול בשם חלוקה או פדרציה או שמות אחרים.

ישראל שואפת להעלות את רמת הפעולות הפליליות שלה, במטרה להפעיל לחץ מגוון על חיזבאללה. היא תתקוף מטרות חסרות משמעות באזורים מסוימים במטרה לגרום לציבור לדחות את הנוכחות של העקורים בקרבם. במקרה זה, היא רוצה לחזור על מה שעשתה בעזה, שם יש גירוש מתמשך ופתוח בין אזורים שנחשבים "בטוחים". היא רוצה גירוש נע של תושבי הדרום, הבקעה והפרבר הדרומי, עד כדי דחיפת חלק גדול מהם לנטוש את חיזבאללה תחילה, ואז לעזוב את לבנון. האויב מאמין שכדי להצליח בפעולה זו, הוא יצטרך לכוון מכות קטלניות נגד כל לבנוני שעומד לצד ההתנגדות, או מסייע לה בעמדתה, בצעדיה או אפילו בחיבוקה. הוא מהמר על נרטיב שאומר שהצלחתו בפגיעה בחיזבאללה תיצור גל תסכול גדול בסביבה החברתית שלו, מה שיפתח את הדלת להצטמצמות תפקידו במישורים רבים.

מה שנאמר לעיל אינו דמיונות או תרגיל תיאורטי גרידא. מה שנאמר לעיל הם כותרות בתוכנית שהאויב החל לבצע. זה מוביל למסקנה ברורה שאנו עומדים בפני קרב מסוג אחר, קרב שבוודאות יהיה אכזרי ומורכב יותר ממלחמת 2006. נכון שאנשים שואלים מה יעשה חיזבאללה. ונכון שאלה שרואים את הצלחת הפעולות הביטחוניות של האויב בחודשים האחרונים רוצים תשובות או הסברים. אבל החשוב מכל הוא שמי שמוצא את עצמו בלב הקרב הזה צריך להיות מוכן למלחמה שאיש אינו יודע כמה זמן תימשך, ואיש אינו יכול לקבוע בוודאות את המחירים העצומים שיש לשלם. ובאשר לפעולת ההתנגדות, על כולם רק לחכות לה, והיא, כפי שהדברים מרמזים, עוד לא אמרה את המילה האחרונה שלה!