מערכת המשפט עשתה מה שתמיד עשתה, אך גם נתניהו עשה לה כך

1

בית ספר לתקשורת

כך מצליח נתניהו להיות מנהיג ונרדף בו זמנית. את הפרחים הוא צריך לשלוח לקפלן

כבר מתחילת המלחמה, מהרגע שבו הבין כי לאירועים הדרמטיים עתידים להיות השלכות פוליטיות מרחיקות לכת, שרטט נתניהו את הדרך הבטוחה שתוביל אותו בחזרה אל מעון ראש הממשלה ותבטיח את הישארותו שם גם אחרי המלחמה ואחרי הבחירות שיבואו אחריה. למסלול הזה היו כמה שלבים, והשבוע ביום שני בערב הוא הסתיים.

ביום שני בערב כשנעמד נתניהו מול המצלמות במסיבת העיתונאים הסוערת, הוא ציין לעצמו על הדף את הצעד האחרון שעשה במסע הארוך, בו צלח את המשימה ועשה את הבלתי ייאמן. מסיבת העיתונאים הזאת, היתה הרגע שבו נתניהו כבש סופית ורשמית את מקומו הבטוח בלב רוב האזרחים ומשכך גם כנראה בהנהגת המדינה.

וזה קרה למרות המחדלים ארוכי השנים, למרות הביקורת החריפה ובעצם דווקא בזכותה. וזה קרה לא רק בגלל הכריזמה, לא רק בגלל הטיעונים המשכנעים ולא רק בגלל הביטחון שהקרין, זה קרה בעיקר בגלל ההתנהלות של אויביו הפוליטיים, שבאופן בלתי מוסבר ממשיכים ללכת לפניו ולסלול בעצמם את דרכו הבטוחה בחזרה לשלטון וחוץ מלפרוס למרגלותיו שטיח אדום, הם עשו הכל כדי שהדרך שלו לשם תהיה סוגה בשושנים.

כבר רבות נכתב ונאמר על הנזק שעשתה המחאה למפלגות השמאל. מחאת קפלן על גלגוליה השונים שמיקדה את הביקורת באיש אחד ורק באיש אחד, חוללה כצפוי את האפקט ההפוך והנזק חזר אליה כבומרנג. בתחילת המלחמה רוב מצביעי הליכוד ואנשי הימין החליטו שהמחדלים מחייבים את סיום כהונת נתניהו, אבל לאט לאט רובם ככולם חזרו למקומם הקודם כשהבחינו מי הכוחות הפועלים בשטח ומי נגד מי.

תנועות המחאה שפעלו בחוסר היגיון תקשורתי מצאו גם יד תומכת רחבה מצד חברי האופוזיציה, שבעצמם לא הבינו איזה נזק הם מחוללים לעצמם. חוסר ההיגיון הזה נמשך כבריח התיכון לאורך כל החודשים האחרונים עד שהגענו ליום שני השבוע, בו עמד נתניהו מול המיקרופונים, וכשהוא דפק בידו על הפודיום, הוא סימל את מכת המחץ שהצליח להנחית על מתנגדיו הפוליטיים.

בקשתם הראשונה של פרקליטי נתניהו לדחות את עדותו בתיקי האלפים בגלל המצב הביטחוני הרגיש, נדחתה כבר לפני מספר חודשים. במערכת המשפט התעקשו להמשיך בהליך המשפטי כרגיל וכמתוכנן כשבעצם הם הציבו לו מילכוד: אם הוא יבקש דחיה ויטען שאי אפשר לנהל מלחמה ומשפט בו זמנית, הוא יחזק את העתירות הדורשות להוציא אותו לנבצרות בדיוק מהסיבה הזאת. ואם הוא לא יבקש דחיה ויטען שאפשר לנהל משפט ומלחמה בו זמנית, הוא סותר את הטענה של עצמו לפיה אי אפשר להקים ועדת חקירה עכשיו משום שזה מפריע לדרג המדיני לנהל את המלחמה.

למערכת המשפט המגובה בחברי האופוזיציה, יש את כל הטיעונים המשפטיים הצודקים נגד נתניהו. אבל דבר אחד אין להם: את התבונה המינימלית לתמרן בין הצדק הפואטי לבין הכישרון הפוליטי וניהול מערכת היח"צ. זה הכשלון הראשון של השמאל כשיצא למחאה רבתי המכוונת נגד אדם אחד ויחיד תוך התעלמות מיתר הנושאים באחריות במערכות המודיעין והצבא, וזה הכשלון שגרם להם לגרור את נתניהו בכח להמשך עדותו כי כך דורש החוק היבש.

הכשלון המרכזי שלהם הוא אחד, יחיד ומסוכן: חוסר תבונה תקשורתית ופוליטית מינימלית. ככל שהם מחזקים את עצמם יותר ויותר בטיעונים משפטיים, בהפגנות ובמחאה, נתניהו ממשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: תקשורת, פוליטיקה והבנה עמוקה של המצב והשטח.

חלק בלתי נפרד מאותה הבנת המצב והשטח, מעניק לנתניהו את היכולת לעצור גם אחרי מסלול ארוך – ופשוט לחשב מסלול מחדש. הוא עשה זאת אחרי שהפסיד לבנט ולפיד והוא עשה זאת בזירה משמעותית יותר אחרי תחילת המלחמה. בבוקר שאחרי שמחת תורה, נתניהו שינה ב-180 מעלות את התפיסה שאפיינה אותו בעשור האחרון והחל לפעול כמו נתניהו הישן והטוב של פעם.

אם בשנים האחרונות נתניהו קנה שקט בכל מחיר, העצים את חיזבאללה וחמאס והניח ליו"ש להפוך לזירת טרור רק כדי לקנות שקט מדומה, הרי שאחרי המלחמה והמכה האדירה שספגה מדינת ישראל הוא התעשת והתחיל לחשוב אחרת, כמו נתניהו של תחילת הדרך. בחסדי שמים את התוצאות אנו רואים היום, כשהאסטרטגיה על פיה הוא ניווט את הצבא ומערכת הביטחון הוכחה בס"ד כנכונה.

כל יועץ תקשורת עם מעט הבנה בפוליטיקה, היה מציע למפלגות השמאל במצב כזה לחדול ממה שהן עושות עכשיו. קשה לקבוע מה כן היה נכון להם לעשות אבל דבר אחד בוודאי היה אסור להן לעשות: ליישר קו עם ארגוני המחאה שהפעילות שלהם מזוהה פוליטית ולא רק פוליטית אלא פרסונלית נגד אדם מסוים.

כך הגענו השבוע לשיא חדש בפער הקיים בין מפלגות השמאל וארגוני המחאה לבין נתניהו, כשכל אחד ממשיך בדבקות בדרך שלו בלי להסתכל סביב. מערכת המשפט דרשה את התייצבות נתניהו למשפט בלי לחשוב אפילו לרגע מה הוא הולך לעשות עם ההחלטה הזאת, נתניהו מצידו המשיך בדבקות באותה דרך שהוא רגיל אליה: לקחת את מהלכי מערכת המשפט ולהפוך אותם לקרקס.

רגע לפני פתיחת משפטו, ביום שני בלילה, נעמד נתניהו מול המצלמות שהעבירו אותו בשידור חי לכל המדינה, והתחיל למנות את ההצלחות של ישראל בס"ד: הכאת חמאס וחיסול הצמרת שלו, הכאת חיזבאללה וחיסול הצמרת שלו יחד עם היכולות הצבאיות מרחיקות הלכת, ואיך כל זה הוביל לקריסת משטר אסד שכבר לא יכול לקבל את הגנת חיזבאללה ובכך ציר הרשע הוכה שוק על ירך.

נתניהו ברר היטב את מילותיו, והצליח לדבר רק על המלחמה אבל לגרום לכך שכמעט כל תוכן נאומו יהיה פוליטי, כשהוא מדגיש בכל הצלחה את "הדיפת הלחצים" כשכולם מבינים למי הוא מתכוון. באופן מכוון מראש הוא לא הזכיר מילה אחת על המשפט בנאום הכתוב, אבל הגיע מוכן היטב עם תשובותיו הדרמטיות לעיתונאים שהמתינו לשאול אותו רק על זה.

וכך ישב לו האזרח הקטן בבית, שמע את הנאום, האזין לשורת ההצלחות הדרמטיות והשינויים לטובה המתחוללים סביב, שמע על נקודת האור בקצה המנהרה עליה דיבר נתניהו בענין החטופים, ורגע אחרי זה הוא שוב נשאב לדיווחים על משפטו של נתניהו אודות סיגרים, שמפניות וסיקור חיובי לפני כמה שנים. "אני חזק", הבהיר נתניהו, "מחכה לרגע הזה שמונה שנים, אפשר לרוץ גם עם 20 קילו על הגב".

לא היה צריך יותר מזה, הפער המדהים הזה צעק מבין השורות. זה היה הרגע בו נתניהו הצטייר כמנהיג מזהיר ואילו השמאל הצטייר כטרחן, כושל, קטנוני ונודניק. נתניהו לא היה צריך לומר מילה אחת נוספת לא על המשפט ולא על מתנגדיו, המסר צעק מאליו ועשה את שלו. נתניהו כאילו אמר בלי לומר: תודה לכם שגררתם אותי בדיוק לנקודה הזאת שבה אני חזק יותר מכם, אתם לא למדתם כלום, אני לומד כל הזמן. אתם תמשיכו בעקשנות לעשות את מה שמעולם לא הצליח לכם, אני אמשיך לעשות את מה שאני הכי טוב בו, לעשות לכם בית ספר, בית ספר לתקשורת.

הרי אם לצד השני הייתה תבונה בסיסית, הם היו מעצמם מחליטים מראש בשקט לדחות את עדות נתניהו, בלי לעשות מזה רעש תקשורתי. הם לא רק היו מצטיירים אז כממלכתיים אלא שהם היו שומטים מידיו של נתניהו את הזדמנות הפז לעשות יח"צ ותקשורת. אם נתניהו היה צריך לעשות מסיבת עיתונאים סתם כך כדי לדבר על נפילת אסד, היה לזה אפקט הרבה יותר חלש מבחינה פוליטית.

וכך, באותו נאום דרמטי ומסיבת עיתונאים סוערת בערבו של יום שני, הבהיר נתניהו לכל מי שלא הבין זאת עד היום, שהוא המנהיג הראשון בהיסטוריה שמצליח לעשות את השילוב הבלתי ייאמן והבלתי אפשרי, להיות מצד אחד מנהיג ומצד שני נרדף – בו זמנית. הוא מצליח להיות זה שמקבל את מירב התמיכה מרוב העם, ותוך כדי כך מצליח לשמור על תדמית הנרדף והאופוזיציונר שיש לתמוך בו כדי לנצח את המערכת המושחתת.

זהו שילוב מופלא של שני ניגודים שלא יכולים לחיות יחד. אבל במקרה של נתניהו, לא רק ששני הניגודים הללו חיים יחד אלא שהם אלה שמזינים זה את זה. הוא מנהיג בגלל שהוא נרדף והוא נרדף בגלל שהוא מנהיג.

הפתגם הידוע אומר שאי אפשר לחזור שוב ושוב על אותה פעולה ולצפות לתוצאה שונה. אבל משום מה, השמאל הישראלי חוזר שוב ושוב על אותה פעולה, משיג את אותה תוצאה ובכל זאת לא מחשב מסלול מחדש. ספק גדול אם מסיבת העיתונאים הזאת תגרום לו לעשות כך סוף סוף, סביר מאוד להניח שלא. בינתיים, הרווח כולו של נתניהו.

2

מודל טראמפ משודרג

נתניהו אימץ את השיטה של הנשיא האמריקני הנבחר והפך את רוב כלי התקשורת ללא רצויים

פן נוסף ומשמעותי שאפיין את מסיבת העיתונאים הדרמטית, היתה רוחו של הנשיא האמריקני הנבחר, שהשפעתו האדמונית ריחפה בחלל החדר כשנתניהו עשה שפטים בעיתונאים שתקפו אותו והציבו מולו שאלות קשות.

באופן כללי, נתניהו לא מתראיין לתקשורת הישראלית הקלאסית והוא משיב לשאלות כמעט אך ורק באנגלית למראיינים מעבר לים. התופעה הזאת מעוררת ביקורת מוצדקת בהחלט, משום שלא יתכן מצב בו ראש ממשלה מחרים את רוב כלי התקשורת במדינתו ועוד בזמן מלחמה, כשרוב הציבור הצורך את התקשורת הזו מצפה לשמוע אותו מסביר את הנעשה ועונה גם לשאלות פחות נעימות.

משום כך, האווירה במסיבת העיתונאים היתה מתוחה כבר מהרגע הראשון וההתפרצות שלו על העיתונאים לא הגיעה בחלל ריק, גם הם הגיעו טעונים בהרבה ביקורת כנגדו. והתופעה הזאת מתרחשת בעיקר בגלל שחלק גדול מכלי התקשורת הגדולים אכן נקטו צד וגם הם לא מתייחסים אובייקטיבית לראש הממשלה.

התופעה הזאת מתעצמת בשנים האחרונות גם בארה"ב כלפי הנשיא החדש – ישן. אבל טראמפ מצידו לקח את זה צעד אחד קדימה ויצר שם מציאות אחרת. הוא תוקף כדרכו במילים קשות וישירות את העיתונאים שתוקפים אותו, בנקודה הזאת הוא הרבה פחות ממלכתי מנתניהו, ההתנהלות שלו מזכירה יותר את הצברים הישראלים הדוגריים וחסרי העכבות.

טראמפ יצר בארה"ב משוואה חדשה: הוא לא מנסה להתחבב על כלי התקשורת, הוא עוקף אותם ופשוט מתחבב על העם. הוא הצליח ליצור שם מצב בו חלק מכלי התקשורת הפכו ללא רלוונטיים והוא מדבר עם התומכים שלו ישירות דרך הרשתות ודרך ערוצים שמיישרים איתו קו. כך הוא אומר בעצם: אני זה העם, העם זה אני, ואילו אתם העיתונאים תקועים קצת בעבר, פחות מחוברים למציאות.

לא ברור האם טראמפ למד את השיטה מנתניהו ורק שכלל אותה, או שנתניהו למד מטראמפ את מה שהוא כבר רצה לעשות עוד לפניו. אבל בסופו של דבר, תקופות הכהונה הקודמות של טראמפ שם ונתניהו פה, היו דומות מאוד מהבחינה הזאת.

כיום, לקראת הסיבוב השני בו יושבים השניים הללו על כסאותיהם, נראה היה שנתנהו אימץ באופן מלא את המדיניות של הקולגה שלו מעבר לאוקיינוס. הרוח שהוא שידר במסיבת העיתונאים היתה: אני לא סופר אתכם העיתונאים, אתם לא רלוונטיים עבורי, אני עם העם והעם איתי, אתם כשלתם בתפקידכם כמתווכי החדשות בין הממשלה לעם ולכן אני פשוט אעקוף אתכם.

האווירה המתוחה ששררה באותה מסיבת עיתונאים בישרה למעשה את התקופה העומדת בפתחנו, תקופה בה גם בארה"ב גם בישראל מכהנים מנהיגים שסימנו את רוב כלי התקשורת הגדולים כלא רצויים ויצרו כביש עוקף בינם לבין העם. ועבור אותם כלי תקשורת, מדובר בבשורה לא טובה בכלל.

3

השקעה טובה

הדרמה המדינית ההיסטורית מול התופעה שהתרחשה לפני 8 שנים

בשולי הדרמות המדיניות היסטוריות התופסות באופן טבעי את מרכז סדר היום, מעניין יהיה להפליג דווקא שמונה שנים לאחור, לתקופה בה החלה מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה, אותה מלחמה שאסד בסיוע חיזבאללה הצליח לדכא ורק כעת היא התחדשה, השלימה את משימתה והפילה את המשטר הרודני.

במשך שנים ארוכות, מדינת ישראל נהנתה בחסדי שמים מגבול שקט לחלוטין עם השכנה העוינת מצפון. סוריה היתה עסוקה בשלה ונראה היה שישראל היא לא בראש מעייניה. אבל בראיה מדינית, החיסרון הגדול במצב כזה הוא שכל עוד הגבול אטום לחלוטין, קשה יותר להשיג מודיעין על הנעשה בעומק מדינת האויב, זה לא כמו בעזה או ביו"ש שיש פועלים ומסחר העוברים את הגבול, מה שמקל על היכולת להשיג מקורות מודיעיניים.

לפני כשמונה שנים כשהחלו הקרבות המדממים בסוריה, פתחה מדינת ישראל במבצע "שכנות טובה", במסגרתו נפתח לראשונה פתח בגבול, דרכו הועברו בצד אחד פצועים סוריים לטיפול בישראל ובצד השני סיוע הומניטרי בסיסי כמו בגדי חורף, מוצרי מזון בסיסים ותרופות לאזרחים המתגוררים בחלק הדרומי של המדינה העוינת.

רבים זקפו גבה על התופעה, וגם העיתונאים שהוזמנו לסקר את המבצע על הגדר הציגו את אותה תמיהה בפני המפקדים בשטח, ושאלו מדוע ישראל בכלל נוקטת בצעד כלשהו במלחמה בין טרוריסטים מסוג כזה לטרוריסטים מסוג אחר, והאם הצורך להצטייר כהומניטריים בעיני העולם שווה את ההשקעה האדירה והסיכון הביטחוני.

למפקדים לא היתה אז תשובה ברורה והם דיברו על הצורך להיות אנושיים ולהעניק סיוע באופן ניטרלי. אבל כך או כך, המבצע הסתיים כעבור שנתיים כשכוחות המורדים כבשו את החלק הדרומי של סוריה והשתלטו על השטח.

התשובה המלאה לא ניתנה אז, אבל מה שקרה מאז – דווקא ברור מאוד. זה היה השלב בו החלו להתבצע בסוריה תקיפות אוויריות נגד שיירות נשק מסוכן שעשה את דרכו מאיראן לחיזבאללה דרך שטח סוריה. התקיפות שאיש לא נטל עליהן אחריות והן התבצעו ככל הנראה ע"י חיל האוויר של לוקסמבורג, כוונו באופן מדויק לצירי התנועה בהן נעו שיירות הנשק המסוכן והמחסנים בהם נשמרו בשטח הסורי.

בשבוע האחרון, מאז נפילת אסד, מדווחים כלי תקשורת זרים על תקיפות מדויקות המתבצעות כנראה ע"י אותו חיל אוויר מסתורי, תקיפות המתמקדות באופן מדויק במקום בו אחסן אסד את הנשק הכימי שברשותו, את הטילים המסוכנים וארוכי הטווח ואת כל שאר כלי המשחית שיש לישראל סיבה טובה לחשוש מה יקרה כשהם יפלו בידי המורדים, כשעתידה של סוריה עדיין נתון בסימן שאלה גדול.

כלל הפעילות הצבאית הזאת נעשתה באופן מדויק באמצעות מידע מודיעיני עדכני ואמין. וכמובן שלכאורה אין שום קשר לאותה מנהלת שכנות טובה ולמהות התעבורה שהתנהלה אז באותו פתח שנפער בגדר לראשונה אחרי שנים רבות של חיץ מוחלט.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן

לתגובות: [email protected]